סיפור חיים
מסע מתגמל בשירות יהוה
בשנת 1951 הגעתי לרואן, עיירה קטנה בפרובינציית קוויבק שבקנדה. הלכתי אל הכתובת שמסרו לי ודפקתי בדלת. מי שניגש לדלת היה מרסל פילטו,a שליח בוגר גלעד. הוא היה בן 23 וגבוה ואילו אני הייתי בן 16 ונמוך. הראיתי לו את מכתב המינוי שקיבלתי לשירות החלוצי. הוא קרא אותו, הסתכל עליי ואז אמר: ”אימא שלך יודעת שאתה כאן?”
ילדותי בבית מפולג דתית
נולדתי בשנת 1934 לזוג מהגרים שוויצרים שהתיישבו בטימינס, עיירת כורים באונטריו, קנדה. ב־1939 אימי החלה לקרוא את כתב העת המצפה ולנכוח באסיפות של עדי־יהוה. היא לקחה אותי ואת ששת אחיי יחד איתה. זמן קצר לאחר מכן היא הפכה לאחת מעדי־יהוה.
אבי לא היה מרוצה מהחלטתה, אבל אימי אהבה את האמת והייתה נחושה לדבוק בה. היא עשתה זאת גם בשנות ה־40 המוקדמות כשפעילותם של עדי־יהוה הוצאה אל מחוץ לחוק בקנדה. היא תמיד נהגה באבי בכבוד ובטוב לב, וזאת למרות המילים הקשות שהוא נהג להטיח בה. דוגמתה הטובה עזרה לי ולאחיי לקבל את האמת. לשמחתי, עם הזמן אבי התרכך והתחיל לנהוג בנו באדיבות.
תחילת דרכי בשירות המורחב
בקיץ 1950 נכחתי בכינוס ”התקדמות התיאוקרטיה” שנערך בניו יורק. לאחר שפגשתי אחים ואחיות מרחבי העולם ושמעתי ראיונות מרגשים של בוגרי בית ספר גלעד, התעוררה בי מוטיבציה להגביר את שירותי ליהוה. הייתי נחוש יותר מאי פעם להתחיל בשירות המורחב. מייד כשחזרתי הביתה הגשתי בקשה לשרת כחלוץ רגיל. משרד הסניף בקנדה כתב לי בחזרה והציע שקודם כול אטבל. וכך אכן עשיתי ב־1 באוקטובר 1950. חודש לאחר מכן הפכתי לחלוץ רגיל וקיבלתי את המשימה הראשונה שלי בקפסקאסינג, עיירה ששכנה קילומטרים רבים מביתי.
מבשר בקוויבק
באביב 1951 הציע משרד הסניף לאחים דוברי צרפתית לעבור לפרובינציית קוויבק, משום שהיה שם צורך רב במבשרים והשפה הרשמית בה היא צרפתית. בילדותי דיברנו בבית גם צרפתית וגם אנגלית, לכן נעניתי להזמנה ונשלחתי לרואן. לא הכרתי שם אף אחד והייתה לי רק כתובת, כמו שהזכרתי בפתיח. אבל למרות זאת, הכול הסתדר לטובה. מרסל ואני הפכנו לחברים טובים ונהניתי לשרת בקוויבק במשך ארבע שנים, שבמהלכן הפכתי לחלוץ מיוחד.
לימודים בגלעד ושיעור בסבלנות
בזמן שירותי בקוויבק שמחתי לקבל הזמנה לכיתה ה־26 של בית ספר גלעד בסאות׳ לנסינג, ניו יורק. סיימתי את לימודיי ב־12 בפברואר 1956 ונשלחתי לגאנהb שבמערב אפריקה. אך תחילה הייתי צריך לחזור לקנדה ל”כמה שבועות” כדי להסדיר את מסמכי הנסיעה.
בסופו של דבר, נאלצתי לחכות בטורונטו שבעה חודשים עד שהמסמכים יהיו מוכנים. במשך חודשים אלו התארחתי אצל משפחת קריפס, שפתחו את ביתם בפניי ברוב נדיבותם. כך הכרתי את שילה בתם, והתאהבנו. אך בדיוק כשעמדתי להציע לה נישואין, הגיעו המסמכים שחיכיתי להם. לאחר תפילות רבות, שילה ואני החלטנו שאסע למשימה שלי. אבל המשכנו לשמור על קשר במכתבים כדי לראות אם ומתי יתאפשר לנו להתחתן בעתיד. זו לא הייתה החלטה פשוטה, אבל היא התבררה כהחלטה נכונה.
לאחר מסע של חודש במטוס, ספינת משא ורכבת, הגעתי סוף כל סוף לאקרה שבגאנה. שם התמניתי לשרת כמשגיח מחוז. במסגרת תפקידי ביקרתי באזורים שונים ברחבי גאנה וגם במדינות השכנות — חוף השנהב וטוגולנד (כיום, טוגו). לרוב המסעות יצאתי לבדי בג׳יפ שקיבלתי מהסניף. נהניתי מכל רגע!
בסופי השבוע נאמתי בכינוסים נפתיים. מכיוון שלא היו לנו אולמות כינוסים, האחים נהגו לבנות סוכך ארעי ממקלות במבוק ועלי דקל כאמצעי הגנה מפני השמש הקופחת. בנוסף לכך, גם לא היו מקררים, ולכן כדי להאכיל את הנוכחים הביאו לאתר הכינוס בעלי חיים שנשחתו במקום.
היו לנו לא מעט חוויות משעשעות בכינוסים האלה. בשעה ששליח אחר, אח הֶרְבּ ג׳נינגז,c נשא את נאומו, ברח שור צעיר מאזור הגשת האוכל והתפרץ לאזור הישיבה. הוא היה מבוהל והתרוצץ הלוך ושוב בין הקהל לבמה. הֶרְבּ הפסיק לדבר. לבסוף הגיעו ארבעה אחים חזקים שהצליחו לרסן את השור ולהובילו החוצה לקול קריאות העידוד של הנוכחים.
בימים שבין הכינוסים נהגתי להציג את הסרט חברת העולם החדש בפעולה בכפרים הסמוכים. לשם כך מתחתי יריעת קנבס לבנה בין שני עמודים או שני עצים ועליה הקרנתי את הסרט. תושבי הכפרים נהנו מכך מאוד. עבור רבים מהם, זו הייתה הפעם הראשונה שהם צפו בסרט. הם פרצו במחיאות כפיים סוערות כשראו את סצנת הטבילה. הסרט הזה עזר להם להבין שאנחנו ארגון כלל־עולמי מאוחד.
ביום חתונתנו בגאנה, שנת 1959
לאחר כשנתיים באפריקה התאפשר לי לנכוח בכינוס הבינלאומי שנערך ב־1958 בניו יורק. זה היה מאורע כל כך מרגש, וכמה שמחתי לפגוש שוב את שילה, שהגיעה לשם מקוויבק, היכן ששירתה כחלוצה מיוחדת. לאורך כל אותו הזמן שלחנו זה לזה מכתבים, אך כשסוף כל סוף ראיתי אותה פנים אל פנים, ביקשתי את ידה והיא הסכימה. כתבתי לאח נורd ושאלתי אם היא תוכל ללמוד בבית ספר גלעד ולאחר מכן להצטרף אליי באפריקה. הוא הסכים. לאחר ששילה הגיעה לגאנה, נישאנו בעיר אקרה ב־3 באוקטובר 1959. הרגשנו שיהוה בירך אותנו ביד רחבה על כך שתמיד הצבנו אותו במקום הראשון בחיינו.
שירותנו בקמרון
בסניף קמרון
ב־1961 התמנינו לשרת בקמרון. התבקשתי לעזור בהקמת סניף חדש, ולכן הייתי מאוד עסוק. שימשתי בתור משרת הסניף, והיה לי הרבה מה ללמוד. ואז, ב־1965, גילינו ששילה בהיריון. אני מודה שלקח לנו זמן לעכל את המחשבה שאנחנו עומדים להיות הורים. אבל בדיוק כשהתחלנו להתרגש לקראת השינוי הזה וערכנו תוכניות לחזור לקנדה, חווינו אובדן שובר לב.
שילה עברה הפלה טבעית. הרופא אמר לנו שזה היה בן. חלפו מאז יותר מ־50 שנה, אבל אף פעם לא התגברנו לגמרי על הכאב הזה. למרות היגון העמוק, המשכנו בשירותנו באפריקה במשימה שכל כך אהבנו.
שילה ואני בקמרון, שנת 1965
לעיתים קרובות האחים בקמרון התמודדו עם רדיפות בשל עמדתם הניטרלית מבחינה פוליטית. המצב נהיה מתוח במיוחד בתקופת הבחירות לנשיאות. ב־13 במאי 1970 החשש הגדול ביותר שלנו התממש כשפעילותם של עדי־יהוה הוצאה אל מחוץ לחוק. הסניף החדש והיפהפה, שעברנו אליו רק חמישה חודשים קודם לכן, הוחרם על־ידי הממשלה. תוך שבוע כל השליחים — וביניהם שילה ואני — גורשו מהמדינה. זה היה כל כך קשה להשאיר את האחים והאחיות מאחור משום שאהבנו אותם מעומק ליבנו ודאגנו איך הם יסתדרו.
בששת החודשים הבאים שירתנו בסניף צרפת. משם המשכתי לדאוג לאחים בקמרון כמיטב יכולתי. בדצמבר באותה שנה נשלחנו לסניף ניגריה, שאליו הועברה האחריות לארגן את הפעילות בקמרון. זכינו לקבלת פנים חמה מהאחים בניגריה ונהנינו לשרת איתם למספר שנים.
החלטה קשה
בשנת 1973 עמדנו בפני החלטה לא פשוטה. שילה התמודדה כבר תקופה עם בעיות בריאות חמורות. כשהיינו בכינוס בניו יורק היא פרצה בבכי ואמרה לי: ”אני לא יכולה יותר! אני מותשת וכל הזמן חולה”. היא שירתה לצידי במערב אפריקה כמעט 15 שנה. הייתי כל כך גאה בה על שירותה המסור, אבל היינו צריכים לערוך כמה שינויים. אחרי ששוחחנו על הנושא והתפללנו תפילות ארוכות ועמוקות, החלטנו לחזור לקנדה כדי לדאוג לבריאותה. ההחלטה לעזוב את משימתנו כשליחים ואת השירות המורחב הייתה ההחלטה הקשה והכואבת ביותר שנאלצנו לקבל.
לאחר שהגענו לקנדה השגתי עבודה אצל חבר ותיק שניהל סוכנות רכב בעיירה בצפון טורונטו. שכרנו דירה, קנינו רהיטי יד שנייה והצלחנו להתחיל את החיים החדשים שלנו מבלי להיכנס לחובות. רצינו לשמור על חיים פשוטים בתקווה שיום אחד נחזור לשירות המורחב. להפתעתנו, תקוותנו התממשה מוקדם מכפי שציפינו.
בימי שבת התחלתי להתנדב בפרויקט בנייה של אולם כינוסים חדש שנבנה בנורבל, אונטריו. כעבור זמן מה התבקשתי לשרת כמשגיח האולם. בריאותה של שילה החלה להשתפר, והחלטנו לקבל על עצמנו את המשימה החדשה הזו. עברנו לדירת אולם הכינוסים ביוני 1974. כמה נפלא היה לשוב לשירות המורחב!
לשמחתנו, מצבה הבריאותי של שילה המשיך להשתפר, וכעבור שנתיים קיבלנו משימה בשירות הנפתי. הנפה הייתה בפרובינציית מניטובה, הידועה בשל החורפים הקשים שלה. אבל אהבתם של האחים שם חיממה את ליבנו. למדנו שהמפתח להצלחה הוא להמשיך בשירות יהוה בכל מקום שאנו נמצאים.
לקח חשוב
לאחר מספר שנים בשירות הנפתי, הוזמנו לשרת בבית־אל בקנדה ב־1978. לא עבר זמן רב ולמדתי לקח כואב אך חשוב. התבקשתי לשאת נאום של שעה וחצי בצרפתית באסיפה מיוחדת במונטריאול. לצערי, הנאום שלי לא הצליח להחזיק את תשומת לב הקהל, ואח ממחלקת השירות תיקן אותי. הייתי צריך להבין כבר אז שאני לא הנואם הכי מוכשר. אבל לא הגבתי לעצה בצורה נכונה. בשל הבדלי האישיות בינינו, השיחה לא הייתה נעימה. הרגשתי שהאח היה ביקורתי מדי, והוא לא שיבח אותי כלל. עשיתי טעות ודחיתי את העצה רק בגלל האופן שבו היא ניתנה לי.
למדתי לקח חשוב לאחר שנשאתי נאום בצרפתית
כעבור מספר ימים חבר בוועד הסניף דיבר איתי על הנושא. הודיתי שלא הגבתי נכון לעצה והבעתי חרטה. לאחר מכן שוחחתי עם האח שנתן לי את העצה, והוא קיבל את התנצלותי באדיבות. המקרה הזה לימד אותי עד כמה חשוב להיות ענווים. זהו לקח שאף פעם לא אשכח (מש׳ ט״ז:18). התפללתי ליהוה על כך רבות ואני נחוש לעולם לא להגיב שוב לעצות בצורה שלילית.
אני משרת בבית־אל בקנדה כבר למעלה מ־40 שנה, ומ־1985 יש לי הזכות לשרת בוועד הסניף. בפברואר 2021 שילה יקירתי נפטרה. בנוסף לאובדן הכבד, אני מתמודד גם עם המגבלות הבריאותיות שלי. אבל שירות יהוה עוזר לי להישאר עסוק ומעניק לי שמחה, ואני ’כמעט לא מבחין בימים החולפים’ (קהלת ה׳:20). למרות שחוויתי הרבה קשיים בחיים, היו לי יותר סיבות לשמוח. נהניתי מחיים מספקים משום שהצבתי את יהוה במקום הראשון ושירתי בשירות המורחב 70 שנה. אני מתפלל שאחים ואחיות צעירים ימשיכו להציב את יהוה בראש סדר העדיפויות שלהם, ואני משוכנע שגם הם ייהנו מחיים מאושרים ומרגשים המתאפשרים רק בזכות שירות יהוה.
a תוכל לקרוא את סיפור חייו של מרסל פילטו ”יהוה מחסי ועוזי” בהוצאת המצפה מ־1 בפברואר 2000.
b עד שנת 1957 אזור זה באפריקה היה קולוניה בריטית שנקראה ”חוף הזהב”.
c תוכל לקרוא את סיפור חייו של הרברט ג׳נינגז ”אינכם יודעים מה ילד יום” בהוצאת המצפה מ־1 בדצמבר 2000.
d נתן ה. נור עמד אז בראש פעילותם של עדי־יהוה.