מסע מתגמל בשירות יהוה

ילדותי בבית מפולג דתית

נולדתי בשנת 1934 לזוג מהגרים שוויצרים שהתיישבו בטימינס,‏ עיירת כורים באונטריו,‏ קנדה.‏ ב־1939 אימי החלה לקרוא את כתב העת המצפה ולנכוח באסיפות של עדי־יהוה.‏ היא לקחה אותי ואת ששת אחיי יחד איתה.‏ זמן קצר לאחר מכן היא הפכה לאחת מעדי־יהוה.‏

אבי לא היה מרוצה מהחלטתה,‏ אבל אימי אהבה את האמת והייתה נחושה לדבוק בה.‏ היא עשתה זאת גם בשנות ה־40 המוקדמות כשפעילותם של עדי־יהוה הוצאה אל מחוץ לחוק בקנדה.‏ היא תמיד נהגה באבי בכבוד ובטוב לב,‏ וזאת למרות המילים הקשות שהוא נהג להטיח בה.‏ דוגמתה הטובה עזרה לי ולאחיי לקבל את האמת.‏ לשמחתי,‏ עם הזמן אבי התרכך והתחיל לנהוג בנו באדיבות.‏

תחילת דרכי בשירות המורחב

בקיץ 1950 נכחתי בכינוס ”‏התקדמות התיאוקרטיה”‏ שנערך בניו יורק.‏ לאחר שפגשתי אחים ואחיות מרחבי העולם ושמעתי ראיונות מרגשים של בוגרי בית ספר גלעד,‏ התעוררה בי מוטיבציה להגביר את שירותי ליהוה.‏ הייתי נחוש יותר מאי פעם להתחיל בשירות המורחב.‏ מייד כשחזרתי הביתה הגשתי בקשה לשרת כחלוץ רגיל.‏ משרד הסניף בקנדה כתב לי בחזרה והציע שקודם כול אטבל.‏ וכך אכן עשיתי ב־1 באוקטובר 1950.‏ חודש לאחר מכן הפכתי לחלוץ רגיל וקיבלתי את המשימה הראשונה שלי בקפסקאסינג,‏ עיירה ששכנה קילומטרים רבים מביתי.‏

באביב 1951 הציע משרד הסניף לאחים דוברי צרפתית לעבור לפרובינציית קוויבק,‏ משום שהיה שם צורך רב במבשרים והשפה הרשמית בה היא צרפתית.‏ בילדותי דיברנו בבית גם צרפתית וגם אנגלית,‏ לכן נעניתי להזמנה ונשלחתי לרואן.‏ לא הכרתי שם אף אחד והייתה לי רק כתובת,‏ כמו שהזכרתי בפתיח.‏ אבל למרות זאת,‏ הכול הסתדר לטובה.‏ מרסל ואני הפכנו לחברים טובים ונהניתי לשרת בקוויבק במשך ארבע שנים,‏ שבמהלכן הפכתי לחלוץ מיוחד.‏

לימודים בגלעד ושיעור בסבלנות

בזמן שירותי בקוויבק שמחתי לקבל הזמנה לכיתה ה־26 של בית ספר גלעד בסאות׳ לנסינג,‏ ניו יורק.‏ סיימתי את לימודיי ב־12 בפברואר 1956 ונשלחתי לגאנהb שבמערב אפריקה.‏ אך תחילה הייתי צריך לחזור לקנדה ל”‏כמה שבועות”‏ כדי להסדיר את מסמכי הנסיעה.‏

בסופו של דבר,‏ נאלצתי לחכות בטורונטו שבעה חודשים עד שהמסמכים יהיו מוכנים.‏ במשך חודשים אלו התארחתי אצל משפחת קריפס,‏ שפתחו את ביתם בפניי ברוב נדיבותם.‏ כך הכרתי את שילה בתם,‏ והתאהבנו.‏ אך בדיוק כשעמדתי להציע לה נישואין,‏ הגיעו המסמכים שחיכיתי להם.‏ לאחר תפילות רבות,‏ שילה ואני החלטנו שאסע למשימה שלי.‏ אבל המשכנו לשמור על קשר במכתבים כדי לראות אם ומתי יתאפשר לנו להתחתן בעתיד.‏ זו לא הייתה החלטה פשוטה,‏ אבל היא התבררה כהחלטה נכונה.‏

לאחר מסע של חודש במטוס,‏ ספינת משא ורכבת,‏ הגעתי סוף כל סוף לאקרה שבגאנה.‏ שם התמניתי לשרת כמשגיח מחוז.‏ במסגרת תפקידי ביקרתי באזורים שונים ברחבי גאנה וגם במדינות השכנות — חוף השנהב וטוגולנד (‏כיום,‏ טוגו)‏.‏ לרוב המסעות יצאתי לבדי בג׳יפ שקיבלתי מהסניף.‏ נהניתי מכל רגע!‏

בסופי השבוע נאמתי בכינוסים נפתיים.‏ מכיוון שלא היו לנו אולמות כינוסים,‏ האחים נהגו לבנות סוכך ארעי ממקלות במבוק ועלי דקל כאמצעי הגנה מפני השמש הקופחת.‏ בנוסף לכך,‏ גם לא היו מקררים,‏ ולכן כדי להאכיל את הנוכחים הביאו לאתר הכינוס בעלי חיים שנשחתו במקום.‏

היו לנו לא מעט חוויות משעשעות בכינוסים האלה.‏ בשעה ששליח אחר,‏ אח הֶרְבּ ג׳נינגז,‏c נשא את נאומו,‏ ברח שור צעיר מאזור הגשת האוכל והתפרץ לאזור הישיבה.‏ הוא היה מבוהל והתרוצץ הלוך ושוב בין הקהל לבמה.‏ הֶרְבּ הפסיק לדבר.‏ לבסוף הגיעו ארבעה אחים חזקים שהצליחו לרסן את השור ולהובילו החוצה לקול קריאות העידוד של הנוכחים.‏

בימים שבין הכינוסים נהגתי להציג את הסרט חברת העולם החדש בפעולה בכפרים הסמוכים.‏ לשם כך מתחתי יריעת קנבס לבנה בין שני עמודים או שני עצים ועליה הקרנתי את הסרט.‏ תושבי הכפרים נהנו מכך מאוד.‏ עבור רבים מהם,‏ זו הייתה הפעם הראשונה שהם צפו בסרט.‏ הם פרצו במחיאות כפיים סוערות כשראו את סצנת הטבילה.‏ הסרט הזה עזר להם להבין שאנחנו ארגון כלל־עולמי מאוחד.‏

לאחר כשנתיים באפריקה התאפשר לי לנכוח בכינוס הבינלאומי שנערך ב־1958 בניו יורק.‏ זה היה מאורע כל כך מרגש,‏ וכמה שמחתי לפגוש שוב את שילה,‏ שהגיעה לשם מקוויבק,‏ היכן ששירתה כחלוצה מיוחדת.‏ לאורך כל אותו הזמן שלחנו זה לזה מכתבים,‏ אך כשסוף כל סוף ראיתי אותה פנים אל פנים,‏ ביקשתי את ידה והיא הסכימה.‏ כתבתי לאח נורd ושאלתי אם היא תוכל ללמוד בבית ספר גלעד ולאחר מכן להצטרף אליי באפריקה.‏ הוא הסכים.‏ לאחר ששילה הגיעה לגאנה,‏ נישאנו בעיר אקרה ב־3 באוקטובר 1959.‏ הרגשנו שיהוה בירך אותנו ביד רחבה על כך שתמיד הצבנו אותו במקום הראשון בחיינו.‏

שירותנו בקמרון

ב־1961 התמנינו לשרת בקמרון.‏ התבקשתי לעזור בהקמת סניף חדש,‏ ולכן הייתי מאוד עסוק.‏ שימשתי בתור משרת הסניף,‏ והיה לי הרבה מה ללמוד.‏ ואז,‏ ב־1965,‏ גילינו ששילה בהיריון.‏ אני מודה שלקח לנו זמן לעכל את המחשבה שאנחנו עומדים להיות הורים.‏ אבל בדיוק כשהתחלנו להתרגש לקראת השינוי הזה וערכנו תוכניות לחזור לקנדה,‏ חווינו אובדן שובר לב.‏

שילה עברה הפלה טבעית.‏ הרופא אמר לנו שזה היה בן.‏ חלפו מאז יותר מ־50 שנה,‏ אבל אף פעם לא התגברנו לגמרי על הכאב הזה.‏ למרות היגון העמוק,‏ המשכנו בשירותנו באפריקה במשימה שכל כך אהבנו.‏

לעיתים קרובות האחים בקמרון התמודדו עם רדיפות בשל עמדתם הניטרלית מבחינה פוליטית.‏ המצב נהיה מתוח במיוחד בתקופת הבחירות לנשיאות.‏ ב־13 במאי 1970 החשש הגדול ביותר שלנו התממש כשפעילותם של עדי־יהוה הוצאה אל מחוץ לחוק.‏ הסניף החדש והיפהפה,‏ שעברנו אליו רק חמישה חודשים קודם לכן,‏ הוחרם על־ידי הממשלה.‏ תוך שבוע כל השליחים — וביניהם שילה ואני — גורשו מהמדינה.‏ זה היה כל כך קשה להשאיר את האחים והאחיות מאחור משום שאהבנו אותם מעומק ליבנו ודאגנו איך הם יסתדרו.‏

בששת החודשים הבאים שירתנו בסניף צרפת.‏ משם המשכתי לדאוג לאחים בקמרון כמיטב יכולתי.‏ בדצמבר באותה שנה נשלחנו לסניף ניגריה,‏ שאליו הועברה האחריות לארגן את הפעילות בקמרון.‏ זכינו לקבלת פנים חמה מהאחים בניגריה ונהנינו לשרת איתם למספר שנים.‏

החלטה קשה

בשנת 1973 עמדנו בפני החלטה לא פשוטה.‏ שילה התמודדה כבר תקופה עם בעיות בריאות חמורות.‏ כשהיינו בכינוס בניו יורק היא פרצה בבכי ואמרה לי:‏ ”‏אני לא יכולה יותר!‏ אני מותשת וכל הזמן חולה”‏.‏ היא שירתה לצידי במערב אפריקה כמעט 15 שנה.‏ הייתי כל כך גאה בה על שירותה המסור,‏ אבל היינו צריכים לערוך כמה שינויים.‏ אחרי ששוחחנו על הנושא והתפללנו תפילות ארוכות ועמוקות,‏ החלטנו לחזור לקנדה כדי לדאוג לבריאותה.‏ ההחלטה לעזוב את משימתנו כשליחים ואת השירות המורחב הייתה ההחלטה הקשה והכואבת ביותר שנאלצנו לקבל.‏

לאחר שהגענו לקנדה השגתי עבודה אצל חבר ותיק שניהל סוכנות רכב בעיירה בצפון טורונטו.‏ שכרנו דירה,‏ קנינו רהיטי יד שנייה והצלחנו להתחיל את החיים החדשים שלנו מבלי להיכנס לחובות.‏ רצינו לשמור על חיים פשוטים בתקווה שיום אחד נחזור לשירות המורחב.‏ להפתעתנו,‏ תקוותנו התממשה מוקדם מכפי שציפינו.‏

בימי שבת התחלתי להתנדב בפרויקט בנייה של אולם כינוסים חדש שנבנה בנורבל,‏ אונטריו.‏ כעבור זמן מה התבקשתי לשרת כמשגיח האולם.‏ בריאותה של שילה החלה להשתפר,‏ והחלטנו לקבל על עצמנו את המשימה החדשה הזו.‏ עברנו לדירת אולם הכינוסים ביוני 1974.‏ כמה נפלא היה לשוב לשירות המורחב!‏

לשמחתנו,‏ מצבה הבריאותי של שילה המשיך להשתפר,‏ וכעבור שנתיים קיבלנו משימה בשירות הנפתי.‏ הנפה הייתה בפרובינציית מניטובה,‏ הידועה בשל החורפים הקשים שלה.‏ אבל אהבתם של האחים שם חיממה את ליבנו.‏ למדנו שהמפתח להצלחה הוא להמשיך בשירות יהוה בכל מקום שאנו נמצאים.‏

לקח חשוב

לאחר מספר שנים בשירות הנפתי,‏ הוזמנו לשרת בבית־אל בקנדה ב־1978.‏ לא עבר זמן רב ולמדתי לקח כואב אך חשוב.‏ התבקשתי לשאת נאום של שעה וחצי בצרפתית באסיפה מיוחדת במונטריאול.‏ לצערי,‏ הנאום שלי לא הצליח להחזיק את תשומת לב הקהל,‏ ואח ממחלקת השירות תיקן אותי.‏ הייתי צריך להבין כבר אז שאני לא הנואם הכי מוכשר.‏ אבל לא הגבתי לעצה בצורה נכונה.‏ בשל הבדלי האישיות בינינו,‏ השיחה לא הייתה נעימה.‏ הרגשתי שהאח היה ביקורתי מדי,‏ והוא לא שיבח אותי כלל.‏ עשיתי טעות ודחיתי את העצה רק בגלל האופן שבו היא ניתנה לי.‏

כעבור מספר ימים חבר בוועד הסניף דיבר איתי על הנושא.‏ הודיתי שלא הגבתי נכון לעצה והבעתי חרטה.‏ לאחר מכן שוחחתי עם האח שנתן לי את העצה,‏ והוא קיבל את התנצלותי באדיבות.‏ המקרה הזה לימד אותי עד כמה חשוב להיות ענווים.‏ זהו לקח שאף פעם לא אשכח (‏מש׳ ט״ז:‏18‏)‏.‏ התפללתי ליהוה על כך רבות ואני נחוש לעולם לא להגיב שוב לעצות בצורה שלילית.‏

אני משרת בבית־אל בקנדה כבר למעלה מ־40 שנה,‏ ומ־1985 יש לי הזכות לשרת בוועד הסניף.‏ בפברואר 2021 שילה יקירתי נפטרה.‏ בנוסף לאובדן הכבד,‏ אני מתמודד גם עם המגבלות הבריאותיות שלי.‏ אבל שירות יהוה עוזר לי להישאר עסוק ומעניק לי שמחה,‏ ואני ’‏כמעט לא מבחין בימים החולפים’‏ (‏קהלת ה׳:‏20‏)‏.‏ למרות שחוויתי הרבה קשיים בחיים,‏ היו לי יותר סיבות לשמוח.‏ נהניתי מחיים מספקים משום שהצבתי את יהוה במקום הראשון ושירתי בשירות המורחב 70 שנה.‏ אני מתפלל שאחים ואחיות צעירים ימשיכו להציב את יהוה בראש סדר העדיפויות שלהם,‏ ואני משוכנע שגם הם ייהנו מחיים מאושרים ומרגשים המתאפשרים רק בזכות שירות יהוה.‏