הכדאי להיות ישר וחרוץ?
בעולמנו, רבים הם האנשים הלא־ישרים. המקרא, לעומת זאת, ממליץ בכל תוקף על יושר והגינות. הוא אומר: ”אבן ואבן, איפה ואיפה – תועבת יהוה גם שניהם,” כלומר, יהוה מתעב משקל אחד לקנייה ומשקל אחר למכירה. (משלי כ׳:10) למרות שאין המקרא מתעלם מהצלחתם החומרית של הלא־ישרים, הוא מזהירנו שלא נרשה לכך להתעותנו לחשוב, כאילו הדבר משתלם. (תהלים ע״ג:3–28) בהתאם למקרא, יש להיות ישרים וחרוצים, אם מעוניינים לחיות באושר ובסיפוק. הניסיון הוכיח שוב ושוב, שמי שעמל קשה וביושר, ימצא לחם על שולחנו.
מאזני צדק
בעל־משפחה ממערב אוסטרליה מספר: ”אשתי ואני ניהלנו בית־מטבחיים ואטליז. לא היתה לנו כל בעיה להשיג בהמות לשחיטה. אנשים אהבו לבוא עימנו בקשרי מסחר, משום שידעו שאיננו מרמים במשקל. אפילו כאשר בתי־מטבחיים אחרים התקשו לקנות בהמות, ונאלצו להביאן ממרחק 480 קילומטר, יכולנו אנו לקנותן באיזור. בתקופה ההיא סיפקנו בשר לקצבים רבים בעיר הקרובה גרלדטון. הואיל וחילקנו את הסחורה לאחר שעות העבודה, נמסרו לידינו המפתחות, כדי שנוכל להיכנס לחנויות ולאחסן את הבשר במקרר.
”כשמכרנו את העסק בשנת 1975, לא נהגו הבעלים החדשים באותה הגינות. לא עברו שנתיים, והם נקלעו לקשיים כספיים רציניים. החוואים המקומיים חדלו למכור להם, והם נאלצו לנסוע הרחק כדי להשיג בקר. לבסוף, לא נותר להם אלא למכור את העסק. החוואים חזרו ואמרו לנו, שהיום בו מכרנו את העסק היה יום קודר, משום שנהנו לעסוק במיקח ומימכר עם אנשים הגונים.”
מקרה שאירע בשוק באקרה, בירת גאנה, מוכיח גם הוא שהיושר משתלם. איכר מן הכפר אגונה־סוודרו שקל את הירקות שלו בטרם הביאם לשוק, וזאת בלא ידיעת המוכרות. לאחר־מכן הניח להן לשקול אותם, כמקובל לפני הקנייה. אך, הוא הבחין שרק אחת מהן התנהגה ביושר. להבא, הירשה רק למוכרת ההגונה לשקול עבורו את הירקות, ומאז ואילך נתן לה עדיפות זאת.
הדבר עורר את זעמן של שאר הנשים, שנאלצו להמתין עד שהאיכר ישקול את הירקות בעצמו, במקום להרשות להן לעשות כן. הן האשימוהו במשוא־פנים. על כך השיב להן: ’המוכרת הזאת הגונה, בעוד שאתן רימיתן אותי. האין זה צודק שאתייחס אליכן אחרת?’
עקרונות מקראיים חשובים אחרים
עקרונות מקראיים אחרים עשויים להכריע בין שובע לרעב. להלן כמה מהם: ”ראש [דל] עושה כף רמייה,” כלומר, דל ועני יהיה זה המתרשל במלאכתו. (משלי י׳:4) ”מתאווה ואיין נפשו [של] עצל, ונפש חרוצים תדושן.” (משלי י״ג:4) ”הגונב אל יוסיף לגנוב, כי אם יעמול ובידיו יעשה את הטוב.” – אפסיים ד׳:28.
הגנבים בכל זאת סובלים
ארתור, ממחוז ססקצ׳ואן שבקנדה, למד להעריך את העקרונות הללו בדרך הקשה. בלפתו כוס קפה בידיו, הוא אומר:
”אני אסיר־תודה על השינוי העצום שהתחולל בחיי רק לפני ארבע שנים. חמש־עשרה מתוך 36 השנים הראשונות לחיי, ביליתי מאחורי סורגים. ומה נותר לי בתום אותה תקופה, מבחינה כלכלית, חומרית ורוחנית? לא כלום!
”ומה עתה, לאחר ארבע שנים של עבודה חרוצה, שעליה ממליץ המקרא? אני שמח לומר שיהוה בירכני. יש לי בית, עבודה קבועה, אשה טובה ובן פעוט שאני אוהבו תוך גאווה אבהית. אך, אין זה תמיד קל. אין העבר נמחק במהירות. אני תמיד שם לנגד עיני את הדיבר ’לא תגנוב!’ ואת הפסוק: ’אל יסבול איש מכם ... כגנב.’ אכן, סבלתי כגנב. הגם שלא עמדתי על מלוא משמעות הדבר בזמנו.” – שמות כ׳:13; פטרוס א׳. ד׳:15.
”פעם,” ממשיך ארתור בסיפורו, ”פרצנו, חברי ואני, חנות בגדים וגנבנו סחורה בשווי של 000,10 דולאר. הצלחנו לקבל תמורתה רק 500,1 דולאר. בו ביום ביזבזתי את הסכום כולו על שתייה, ולא נותר לי כסף לקחת מונית הביתה.” מה עשה? הוא ממשיך: ”מסרתי לנהג המונית את שעוני – השעון שנתנה לי אמי – לפיקדון, עד שאשלם לו את החוב בסך 00.3 דולאר. מעולם לא פדיתי את השעון. עד כמה יכול אדם לזלזל בהערכתו העצמית וברגשות הזולת! תאר לעצמך, כשנזקקתי פעם לכסף, גנבתי אפילו את מקלט הטלוויזיה של אמי!”
ומה באשר לגנבים שאין זרוע החוק מצליחה לתפסם? המתחמקים הם גם מתוצאות מעשיהם? קחו, למשל, את סיפורו של אלפי בהיר־השיער מאנגליה. במשך חמש שנים התקיים מגניבות. ומה צמח מכך? ”ככל שגנבתי יותר,” הוא אומר, ”כן בזתי יותר לערכים. לא הפקתי הנאה מן החפצים שהיו לי, משום שהשגתי אותם בקלות. כשהתווכחתי פעם עם אמי על שטר של 00.5 לירות סטרלינג (כ־65 שקל), קרעתיו לגזרים. זה נראה לי טפשי לריב על דבר כה פעוט. אם נתן לי מישהו מתנה, שהייתה שווה רק לירה או שתיים, לא היה לה כל ערך בעיני. חיי עבריין פירושם, שיום אחד יש לך כסף בשפע, ובמישנהו אין לך מה לאכול! הסיבה היא, שאם נותר בכיסי רק שטר של 00.20 סטרלינג (כ־260 שקל), הייתי יוצא ומבזבזו על משהו חסר חשיבות, משום שידעתי שתמיד אוכל לגנוב עוד. אזי נשארתי חסר־פרוטה לזמן־מה והייתי תלוי בהורי למילוי צרכי.”
הצלחה הנובעת מיושר וחריצות
עד כמה שונה מצבם של אלה העובדים ביושר ובחריצות! דוגמה אחת לכך שהתנהגות זו אכן מביאה לחם על השולחן, קשורה בעסק לשירות מסחרי שהחל בטורונטו, שבקנדה. לפני כחמש־עשרה שנה, היתה לעסק התחלה צנועה. העובד הראשון שהועסק היה עד־יהוה. אליו הצטרף עובד נוסף, שגם הוא עד. שני העדים הללו החדירו לחברה את הכלל המקראי: ”רצוננו להתנהג ביושר בכל דבר.” (עברים י״ג:18) ככל ששמה הטוב של החברה התפרסם, כן גדל מספר לקוחותיה. העסק התרחב במהירות והתפשט לכל עשרת המחוזות של קנדה. כתוצאה מיושרם וחריצותם של העובדים, חל חיסכון בהוצאות, והרווחים גדלו. לפני שנים אחדות רכשה את העסק חברה בינלאומית, שהחליטה להעסיק אותם עובדים. מספרם מגיע עתה ל־80, ולחברה כמה וכמה מחסנים ומשרדים בכל רחבי קנדה.
יושרו וחריצותו של דיאמונד, מניגריה, איפשרו גם לו להניח לחם על שולחנו. תפקידו היה לטעון סחורות על משאיות, שהובילו אותן לחנויות של החברה ולמרכזי הפצה. מנהל העבודה שלו, שהבחין ביושרו ובמסירותו, הטיל עליו עבודה אחראית יותר, כסבל נוסע, כדי להוביל את המישלוח ללקוחות. שלא כמו הסבל הקודם, סירב דיאמונד לשתף פעולה עם הנהג ולגנוב חלק מן הסחורה. בזכות הגינותו, הועבר לבסוף דיאמונד אל המחסן, שם נתמנה כאחראי על שיחרור הסחורות, ובכך שם קץ ל”סחיבות”. מעבידיו נתנו בו אימון כה רב, שהטיפול בעיסקות בעלות סכומים גדולים הוטל תמיד על דיאמונד, במקום על הממונה עליו. עובדה ראויה־לציון היא, שהאיש מעולם לא רכש השכלה. אך, מעבידיו ייחסו ערך רב יותר לדבקותו בעקרונות המקרא. בעצם, הוא תופש עמדה אחראית ובעלת־אימון יותר מחבריו־לעבודה, שדרגת השכלתם גבוהה משלו. הוא לבדו רשאי לחתום על המסמכים כדי לאשר העברת סחורות מן המחסן.
היושר מביא הצעות עבודה
מי שיצאו לו מוניטין כאדם ישר וחרוץ, ייווכח שייפתחו בפניו דלתות הנעולות בפני אחרים. אחוז המובטלים באי תורסדיי, שבאוסטרליה, הוא הגבוה ביותר במדינה. מחפשי העבודה שם רבים. אך, מנהל בנק מקומי בחר במשפחה מסוימת לביצוע עבודות הניקיון, משום שיושרה היה לשם־דבר. בתי־מסחר בשבדיה, שיש להם מישרות פנויות, מעוניינים להעסיק דווקא את עדי־יהוה, בזכות שמם הטוב כפועלים מסורים. מנהל המנגנון בחברה בעלת 400,1 עובדים, אפילו שאל אם ניתן לפרסם הצעות עבודה בכתב־העת הרשמי של עדי־יהוה, המצפה. אפילו בצפון שבדיה, שם יש מחסור בעבודה, לא ידוע על מובטלים בקרב עדי־יהוה.
בכל רחבי העולם מעדיפים, ללא ספק, את העובד הישר והמסור. אנשים רבים מוכנים לשלם תמורת עבודה בעלת־איכות. באיזורים מסוימים יש לחשמלאים, לצבעים, למכונאים ולבעלי מלאכה אחרים עבודה כה מרובה, שאין ביכולתם לקבל את כל העבודות המוצעות להם.
הבטלה – מזיקה ומתסכלת
אנשים הבוחרים לחיות על־חשבון המדינה, שנראה שחייהם קלים לכאורה, אינם חשים בעצם סיפוק אמיתי. תדירות הם משועממים ומבזבזים כספים לריק על משחקי־מזל, משקאות חריפים, וכדומה. אלה הדוחים הצעות עבודה וממשיכים לתבוע דמי־אבטלה מן המדינה, נעשים בדרך־כלל עצבניים ורואי־שחורות. הם נוטים לטפח עצלות גדולה יותר ולהתנהג ברשלנות. יש אפילו המתחילים לחשוב שחייבים להם גם דברים אחרים. רבים מאלה שאינם צריכים לעבוד על־מנת להתפרנס, מאבדים את כבודם־העצמי ומזלזלים בקנייניהם האישיים וברכוש הזולת.
איש צעיר, שעבד בתעשיית הקקאו, מהווה דוגמה לנסיבות המצערות שאליהן עלול להיקלע אדם המסרב לבצע מלאכת־כפיים. שנים אחדות עבד הצעיר במלוא מרצו. אך, במרוצת הזמן החלו הוא וחבריו להרגיש שזה למטה מכבודם לסחוב דליי־מים כדי להשקות את שתילי הקקאו. לבסוף, התפטר הצעיר מעבודתו והחל לעסוק במשחקי־מזל. ידידיו יעצו לו לחזור אל מקום עבודתו, אך הוא סירב. יום אחד פרצה קטטה במהלך המשחק. תוך כדי תיגרה, דקר הצעיר את אחד מחבריו בסכין וכעת הוא מרצה עונש־מאסר. מה טוב היה לו המשיך לעבוד!
הבה נקפיד, איפוא, לקנות לעצמנו שם טוב כעובדים ישרים, חרוצים ומהימנים אפילו בארצות שהמישרות הטובות אינן מצויות בשפע, וההכנסה לנפש נמוכה ביותר, הרי שמצבו של העובד הישר והחרוץ טוב מזה של אחרים. אפשר שאין לו מותרות, אך הוא נהנה בדרך־כלל מצרכי החיים הבסיסיים ומן הסיפוק שבידיעה שהמזון שבא אל פיו איננו לחם־חסד. אכן, שמירת עקרונות המקרא ביחס ליושר וחריצות יכולה להניח לחם על שולחנך ולמנוע את אובדן כבודך העצמי.