מנקודת־המבט המקראית
”מדוע לקח אלהים את ילדי?”
מותו של ילד הוא אירוע טראגי לגבי כל הורה. זוהי חוויה נוראה, שאין מלים יכולות למחותה. אך, אם התנסית באבידה כזו ותהיתָ מדוע לקח אלהים את ילדך, הרי שנפלת קרבן לתפיסה מוטעית, שאולי רק מוסיפה צער על יגונך. מן הראוי שתדע את האמת: אלהים לא נטל את ילדך.
אך, רבים מאמינים שההיפך הוא הנכון. מעשייָה יהודית קדומה מספרת על שני בניו התאומים של רב, אשר מתו בהעדרו. כאשר חזר ושאל היכן ילדיו, אמרה לו רעייתו: ”אילו השאילו לך שתי מרגליות, ואמרו לך שתוכל ליהנות מהן כל עוד יהיו ברשותך, האם תוכל לטעון כנגד המשאיל כאשר יבקש אותן חזרה?” הוא השיב: ”ודאי שלא!” אזי הראתה לו את שני בניו המתים, ופשוט אמרה: ”אלהים תבע חזרה את שתי אבני־החן שלו.”
ואין זה נכון רק לגבי התפיסה היהודית: אשה קתולית נעצה את מבטה בתוך ארון־מתים פתוח, מאין יכולת להינחם. בארון היה מונח בנה בן ה־17, ששערו הידלדל כתוצאה מהקרנות שלא הצליחו לרפא את מחלת־הסרטן שלו. היא פנתה אל אחד המבקרים ואמרה ברעדה: ”אלהים רצה שטומי יחיה עימו בשמים.” שנים רבות של הליכה לכנסייה לימדוה זאת. גם פרוטסטנטים תלו זה מכבר באלהים את האשמה על מות ילדים. המתקֵן הפרוטסטנטי הנודע, ג׳והן קאלווין, קונן לאחר שבנו בן־השבועיים נפטר: ”האל פגע בנו אנושות על־ידי מות בננו הפעוט.”
לא מנחם ולא מקראי
האמנם הבורא כה אכזר, עד כי ימית ילדים בדְמִי ימיהם, מתוך ידיעה שהדבר שובר את לבבות הוריהם? אלהי המקרא איננו כזה. הכתוב אומר כי הוא ”אל רחום וחנון”. (שמות ל״ד:6) כתבי־הקודש המשיחיים מעלים על נס את אהבתו של אלהים, באמרם: ”האלהים הוא אהבה.” (יוחנן א׳. ד׳:8) שים לב שלא נאמר כי לאלהים יש אהבה, או שאלהים הינו אל אוהב, אלא שאלהים הוא אהבה. אהבתו של יהוה אלהים כה עזה, כה ברה, כה מושלמת, ומשתקפת באורח כה בולט באישיותו ובפעליו, עד כי ניתן בצדק לתארו כהתגלמות האהבה. אין הוא אל הממית ילדים ’כיון שהוא תובע חזרה את אבני־החן שלו.’
נהפוך הוא: אלהים אוהב ילדים אהבה עזה, לא אנוכית. הוא הורה לעם־ישראל לראות בילדיהם נכס יקר, להדריכם, ללמדם ולטפל בהם ככאלה. (דברים ו׳:6, 7) על השמחה שבמשפחה ברוכת־ילדים נאמר: ”הנה נחלת יהוה בנים; שכר פרי הבטן. כחצים ביד גבור, כן בני הנעורים. אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם. לא יבוש.” (תהלים קכ״ז:3–5) הוא חפץ שהחיים יאחדו את המשפחה, ולא שהמוות יפלג אותה.
”אז למה הילד שלי מת?”
רבים סבורים שמאחר שאלהים כל־יכול, הרי שהוא עומד מאחורי כל מה שמתחולל בעולם הזה, לרבות מותם של ילדים. אך, אין זה כך בהכרח. כאשר איבד איוב את כל עשרת ילדיו באסון אחד ויחיד, הוא סבר שיהוה הוא שהמיט עליו שואה נוראה זו, לכן אמר: ”יהוה נתן ויהוה לקח, יהי שם יהוה מבורך.” הוא לא ידע את אשר מגלה לנו המקרא, היינו, שיריב על־אנושי של אלהים, השטן, הוא שפעל מאחורי הקלעים במקרה זה, בנסותו לייסר את איוב כדי שיתכחש לאמונתו בבורא. — איוב א׳:6–12.
בדומה לכך, למרבית האנשים כיום אין מושג לגבי גודל השפעתו של השטן בעולם. כתבי־הקודש מבהירים כי השטן, ולא יהוה, הוא שליטו של סדר־דברים מושחת זה. ”כל העולם סביבנו נתון לשלטון השטן,” אומר הכתוב. (יוחנן א׳. ה׳:19, תרגום הדרך) אין להטיל את האָשָם ביהוה על כל המאורעות הטראגיים שבעולם הזה. הוא לא נטל את ילדך.
האם משמע הדבר, איפוא, שהשטן הוא שנטל את ילדך? לא במישרין. כאשר האדם מרד באלהים בגן־עדן, בחר הוא להיות נתון לשלטון השטן. עקב כך אבדה לו ולכל צאצאיו המַתָת של חיי־נצח שופעי בריאות, בהתאם לעיקרון: ”מי יתן טהור מטמא? לא אחד.” (איוב י״ד:4; רומיים ה׳:12.) כתוצאה מכך, אנו חיים בסדר עולמי שהתנכר לאלהים, עולם בו אנו נאלצים להתמודד עם מה שמתואר במקרא כ”עת ופגע”, כלומר, תהפוכות החיים הלא־צפויות, שתדירות הן הרות־אסון. (קהלת ט׳:11) השטן ”מתעה את כל תבל”. (ההתגלות י״ב:9) מגמתו העיקרית היא לגרום לאנשים לפנות עורף לאלהים. משום כך הוא מפיץ שקרים מתועבים על אלהים, שאחד מהם הוא שאלהים גוזל ילדים מהוריהם באמצעות המוות.
”איזו תקווה יש לילדי?”
במקום להאשים את אלהים, על הורים שַכּוּלים לתת דעתם לנחמה שמציע אלהים במקרא. דתות־הכזב זרעו באנשים רבים מבוכה ובילבול באשר למצב ילדיהם המתים ולמקום הימצאם. גן־עדן שמימי, גיהינום, כוּר־מַצרֵף — יעדים שונים אלה מעורפלים, וחלקם זורעים פחד וחלחלה. אולם, כתבי־הקודש מבהירים שהמתים חסרי־הכרה, וכי מצבם דומה יותר מכל לשינה. (קהלת ט׳:5, 10) לפיכך, אל להורים לחשוש ממה שיקרה את ילדיהם אחרי המוות, לא יותר משהם חוששים למראה ילדיהם הישנים. המקרא מבטיחנו, כי ”רבים מיְשֵנֵי אדמת־עפר יקיצו” אל חיים מחודשים בגן־עדן עלי־אדמות. — דניאל י״ב:2, 13; ישעיהו כ״ו:19.
אמת, תקווה מזהירה זו אינה נוטלת את כל עוקצו של המוות. המשיח פרץ בבכי על מות ידידו אלעזר — וזאת דקות ספורות בלבד בטרם הקים אותו לתחייה! אם כן, המוות איננו מהווה תמיד סוף־פסוק. יהוה אלהים מתעב אותו ואינו חפץ אפילו ב”מות רשע”. (יחזקאל י״ח:23) בעצם, כתבי־הקודש מכנים את המוות בשם ”האויב האחרון” ומציינים כי ”יבוטל”. (קורינתיים א׳. ט״ו:26) כאשר שלטון השטן יעבור מן העולם בגן־העדן הממשמש ובא, המוות יימחה לעד. קרבנותיו החפים־מפשע ייפָּדו ויקומו לתחייה. או־אז, כאשר ההורים ישובו ויתאחדו עם הילדים שאבדו להם, נוכל לומר סוף־סוף: ”אֱהִי קָטָבךָ [עוקצך], מוות?” — הושע י״ג:14.