מכשולים לשלום בין האדם לבעלי־החיים
תמונות כמו זאת שעל עמוד־השער, מהוות מקור־הנאה לילדים. הן מרתקות לעתים גם מבוגרים.
מדוע מגיבים כך בני־האדם? האם שלום אמיתי בין האדם לבין החיה הפראית ביותר, הינו חלום־שווא? או שמא יהפוך למציאות?
האדם מהווה מכשול
מכשול לא־מבוטל לשלום מעין זה, הוא האדם עצמו. מימרה קדומה אומרת: ”עת אשר שלט האדם באדם לרַע לו.” (קהלת ח׳:9) הרעות שעולל האדם לבני מינו, כפי שתוֹעדוּ בהיסטוריה, משתקפות גם ביחסו אל בעלי־החיים.
למשל, חיות־פרא רבות נלכדו ואולצו להילחם בזירות של רומא הקדומה. עובדה ידועה היא, שבשנת 106 לספירה, ערך הקיסר טריאנוס משחקים בהם נהרגו 000,10 גלדיאטורים ו־000,11 חיות־טרף, כדי להשביע את תאוות־הרצח של צופים סאדיסטים.
אמת, בידור מן הסוג הזה אינו מקובל כיום. אך, הרשימה ההולכת וגדלה של מינים שנכחדו, או שנשקפת להם סכנה, מעידה על כך שמשהו אינו כשורה ביחסו של האדם אל חיות־הבר. ככל שהאוכלוסייה האנושית מתרבה, כן מצטמצם המישכן הטבעי של חיות־הבר. ועקב תאוות־הבצע של האדם, קיים ביקוש לעורות אקזוטיים של בעלי־חיים, לקרניים ולשִנֵי־פיל. מומחים חוששים, שהמידגמים היחידים של מרבית המינים העיקריים יימצאו לבסוף בין כותלי גני־החיות.
אוכלי־אדם
נראה כי מכשול אחר לשלום מהוות כמה מחיות־הבר עצמן. באפריקה ובאסיה, אין זה יוצא־דופן לקרוא ידיעות על חיות־פרא שתקפו והרגו בני־אדם. הספר The Guinness Book of Animal Facts and Feats (ספר־השיאים של גינס על מעללי בעלי־חיים) מציין, שקרוב לוודאי שחיות ממשפחת־החתולים ”גורמות למותם של כ־000,1 אנשים מדי שנה.” בהודו לבדה, נמרים (מסוג טיגריס) טורפים למעלה מ־50 אנשים בשנה. נמרים אחרים במדינה זו נעשו גם הם אוכלי־אדם.
בספר Dangerous to Man (מסוכנים לאדם), מסביר רוג׳ר קאראס, שנמרים מתחילים לעתים להיות אוכלי־אדם אחרי שהם ניזונים מגופות של אנשים שמתו במגיפות. הוא מציין, כי בעקבות מגיפות כאלה ”באים חודשים של פחד ואימה, שכן נמרים שטעמו את טעמוֹ של בשר־האדם, מתחילים לטרוף.”
אך, קאראס מעיר, שאין לתלות במגיפות את כל התקפות הנמרים. גורם אחר הוא מזגם של בעלי־חיים אלה, הנוטים להתרגש מהר, במיוחד כשהם נמצאים בקירבת ילדים.
בשנים 1918–1926, טרף נמר אחד בהודו 125 בני־אדם, כפי שמספר על כך הקולונל ג׳. קורבט, בספרו The Man-Eating Leopard of Rudraprayag (הנמר אוכל־האדם מרוּדרָפרָיאג). כעבור עשרות שנים, טרפו נמרים אוכלי־אדם 82 אנשים לפחות במחוז באגאלפּוּר.
שומר פארק החי־בר בטנגָניקה (כיום חלק מטנזניה), סיפר כיצד בשנת 1950 ניסה לשווא, במשך חמישה חודשים, לירות בנמר אוכל־אדם שהטיל את אימתו על אנשים בסביבת הכפר רוּפּוֹנדה. לבסוף, לאחר שטרף 18 ילדים, נלכד הנמר על־ידי בן־כפר אפריקני. נמר אחר טרף 26 נשים וילדים בכפר מסאגוּרוּ.
טורף אחר הינו האריה האפריקני. כשהוא מתחיל לאכול בני־אדם, קרבנותיו הם בדרך־כלל גברים בוגרים. ”משך עשרים־ושלוש שנות כהונתי במחלקת חיות־הבר,” כותב ס. איונידס בספרו Mambas and Man-Eaters (נחשי־ממבה ואוכלי־אדם), ”הרגתי יותר מארבעים אריות, שמרביתם היו אוכלי־אדם, בעוד שהיתר היו בַּדרך לכך, או היו תוקפי־בקר.” לדברי איונידס, אריות מהווים סכנה לבני־אדם, כאשר הללו מפחיתים באופן ניכר את מקורות הטרף שלהם.
שלום חובק־עולם נחזה מראש
על אף מכשולים מעין אלה לשלום בין האדם לבעלי־החיים, כתבי־הקודש מצהירים: ”כל מין בהמה ועוף ורמש וחיות־הים, המין האנושי יכול להשתלט עליו, ואכן השתלט.” — יעקב ג׳:7.
יתר על כן, אלהים ניבא ביחזקאל ל״ד:25: ”וכרתי להם ברית שלום והישבַּתי חיה רעה מן הארץ, וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים.”
האם נבואות מקראיות אלה הן חלום־שווא? בטרם תדחה את התקווה לשלום חובק־עולם בין האדם לחיות־הפרא, עיין במספר סימנים המצביעים על האמת שבנבואות אלה. דוגמאות מדהימות להרמוניה שבין אנשים אוהבי חיות לבין בעלי־חיים הנחשבים למסוכנים, תוֹעדוּ ומובאות להלן.