היכולים אנשים ובעלי־חיים לחיות יחדיו בשלום?
”הרגשתי שאני בשערי גן־עדן; האדם ובעלי־החיים חיים תוך הרמוניה מליאת־אֵמון.” כך תיארה ג׳וי אדמסון את המראה על גדות נהר־אוּרה, שבקניה, שעה שצָפתה במיגוון העופות ובעלי־החיים שהירוו שם את צמאונם. פרט משובב־נפש במראה זה היתה החיה שרבצה בשלווה לצדה — לביאה בוגרת!
האם היה משהו יוצא־דופן באותה לביאה מסוימת, אֶלזָה, שרבים התוודעו אליה בספר לחופש נולדה, מאת ג׳וי אדמסון? היא היתה לביאה רגילה. ההבדל היה, שהיא למדה לחיות בשלום עם בני־אדם.
אחרי־כן, כשהוּפק הסרט לחופש נולדה, שימשו מספר לביאות מאולפות כדי לגלם את דמותה של אלזה. אחת מהן היתה מָארָה. בהתחלה היתה מארה חשדנית, אחר־כך רכושנית מאוד; היא לא גרעה עין מידידיה בני־האדם. כדי להרגיעה, העביר בעלה של ג׳וי, ג׳ורג׳ אדמסון, את אוהלו מול השטח המגודר של מארה. לבסוף, מיקם את אוהלו בתוך השטח עצמו. ”משך שלושת החודשים הבאים,” כתב בספרו Bwana Game (חיות־הבר של בוואנה), ”היא ישנה דרך־קבע בתוך אוהלי, כשהיא רובצת בדרך־כלל על הרצפה ליד מיטתי, ולעתים אף עליה. ... היא מעולם לא נתנה לי סיבה לחשוש לבטחוני האישי.”
”אחד המשחקים האהובים עלינו,” כתב אדמסון, ”היה זה: אני הייתי שוכב לי על הרצפה, כשערימת דשא מסתירה אותי. מארה היתה מתגנבת חרש־חרש, כשביטנה כמעט נוגעת ברצפה כדרך האריות, ואז היתה מסתערת במהירות הבזק ונוחתת עלי. היא תמיד השגיחה על צפורניה האימתניות ומעולם לא פגעה בי לרעה.”
לביאה אחרת שגילמה את תפקיד אלזה, נקראה גירְל. משנשלמה הפקת הסרט, הוחזרה גירל אל היער, שם התעברה והמליטה שני גורים. שניים מידידיו של אדמסון איתרו את המאוּרה. אדמסון כתב: ”תוך אֵמון וטוּב־לב מדהימים, הירשתה גירְל לשני הגברים, שנטלו על עצמם סיכון רציני, להתקרב עד למרחק מטרים ספורים מאֲתר ההמלטה. ... התנהגותה של גירל היתה ראויה־לציון, משום שאחד הגברים היה זר לה באופן יחסי.” אשר לאדמסון, גירְל אפילו איפשרה לו לגעת בגוריה, אף כי גירשה מן המקום אריות אחרים.
אילוף אריה פראי
האריות שונים זה מזה בתכונותיהם. בעת שג׳וי אדמסון גידלה את אלזה, נורמן קאר, פַּקָח שמורת־טבע בצפון רודזיה (כיום זמביה), עשה אותו דבר עם שני גורי אריות זכרים. אחד הגורים, בִּיג בּוֹי, היה ידידותי מאוד. האחר, ליטְל בּוֹי, נטה להיות רגזן. באשר לאחרון, כתב קאר את הדברים הבאים בספרו Return to the Wild (בחזרה לטבע):
”כאשר ליטְל בּוֹי נתקף מצב־רוח כזה, ונוהם כלפי בזעף, אני נוהג לשבת שפוּף לצידו — מחוץ לטווח כפות־רגליו, שאותן הוא עלול על־נקלה לשלח בבשרי, תוך שהוא שולף את צפורניו החדות שאורכן חמישה סנטימטר כל אחת. אני מנסה בסבלנות לשדל אותו בדברי־נועם, שעה שאני מתקדם אליו אט־אט; כשלבסוף אני יוצר עימו מגע, הוא עדיין נוהם, אך בצורה פחות נחרצת. אני כורך את זרועי סביב רעמת־השיער שעל גבו ומלטף את חזהו, ואז הוא נרגע באופן גלוי, כאילו כל שריריו הדרוּכים נירפו. ... הוא מניח את ראשו בחיקי, ומזמין אותי ללטף אותו.”
במבוא לספרו של קאר, מספר הרוזן מדאלהוּזי, שהיה מושל המדינה, את אשר ראו עיניו כשהיו האריות בני שנתיים ושוטטו ללא־השגחה באחו, ליד מחנהו של קאר. קאר שרק להם, וכך מתאר הרוזן את תגובתם: ”הם ניתרו לעבר אדונם בשמעם את שריקתו וחככו בו את ראשם האדיר, תוך שהם מברכים אותו לשלום בשאגה מאושרת, אך מפחידה. אהבתם כלפיו לא נמוגה.”
לאריות פחד טבעי מבני־אדם, והם משתדלים בדרך־כלל להתחמק ממנו. תגובה אינסטינקטיבית זו אצל אריות ובעלי־חיים אחרים מתוארת במדויק במקרא. (בראשית ט׳:2) אילמלא כן, היה האדם טרף קל מאוד. בכל זאת, כמה בעלי־חיים נעשים אוכלי־אדם.
”תופעה יוצאת־דופן”
מומחה לנושא זה, רוג׳ר קאראס, מסביר: ”אצל רוב משפחת החתולים הגדולים תמצא חריגים יחידים המבקשים לטרוף בני־אדם. הם מהווים תופעה יוצאת־דופן. ... האדם יכול לחיות עם החתולים הגדולים כמעט בשלום.”
נראה כי חיות רבות אינן מבחינות באדם היושב ברכב סגור. עקב כך יכולים אנשים רבים לצלם אריות בצילומי־תקריב. ”אך,” מזהיר הספר Maberly’s Mammals of Southern Africa (יונקי דרום־אפריקה מאת מייבֶּרלי) ”אתה מזמין לעצמך צרות אם הנך פותח את דלת־המכונית, או מנסה לצאת ולהתקרב אל האריות, כיון שהם מבחינים בנוכחותו של האדם, והופעתו הפתאומית מוסיפה להלם־הפחד, דבר העלול לעורר בנקל התקפה מתוך הגנה־עצמית. ... כשנתקלים פנים אל פנים באריה ביער, הסכנה קטנה יותר מאשר כשמגיחים לפתע מולו מתוך מכונית!”
מה באשר לנמרים?
נמרים הנעשים אוכלי־אדם, מהווים גם הם תופעה חריגה. יונתן סקוט מציין בספרו The Leopard’s Tale (סיפורו של נמר): ”נמר, שאין מתגרים בו ושבריאותו תקינה, הוא יצור ביישן, מתבודד, המגלה פחד אמיתי מבני־אדם. אם ניצבים מולו, הוא יימלט בדרך־כלל אל מקום־המיסתור הקרוב ביותר.”
סקוט הקדיש מספר חודשים כדי לעקוב אחר תנועותיה של נמרה בשם צ׳וּאי, בשמורת הטבע מסאי מָארָה, שבקניה. צ׳ואי התרגלה בהדרגה לנוכחות רכבו של סקוט, ופעם ניגשו שני גוריה, שנקראו דארק ולייט, אל הרכב ובחנו אותו מקרוב. סקוט מאמין כי מבעד לחיצוניות הצוננת של הנמר, טמון אופי מלבב.
גם אחרים, מלבד סקוט, שמו לב לצד המלבב באופיו של הנמר. ג׳וי אדמסון, למשל, גידלה גורת־נמרים יתומה, שקראה לה בשם פֵּני. לאחר ששוּלחה אל היער, התעברה פֵּני והמליטה וולדות. כאשר ידידיה בני־האדם היו בסביבה, חשפה פֵּני את עצמה ועודדה אותם לגשת ולראות את גוריה. בשבתם במאורה לצד האם הגאה, תיארה ג׳וי אדמסון את המראה החינני: ”היא ליקקה את ידינו בעת שהגורים התגפפו בין שתי רגליה הקדמיות, כשעל כולם נסוך אושר נשגב. האמונה הרווחת היא, שהנמרים הם המסוכנים שבחיות אפריקה, ושנמרה עם גוריה אכזרית במיוחד.” אך ג׳וי אדמסון ציינה, שנסיונה עם פֵּני אולי מוכיח ש”מרבית הדעות המקובלות מוטעות.”
נמרה אחרת בעלת ”מזג נוח”, בשם הַרייט, העניקה לארג׳אן סינג, מהודו הצפונית, חווייה נפלאה עוד יותר. סינג גידל את הרייט מאז היותה גורה, ואימן אותה לדאוג למזונה ביער שליד החווה שלו. כחלק מאילופה, עודד אותה לעתים סינג להתקיף. ”כאשר התכופפתי והֵסתּי אותה להתנפל עלי,” הוא מסביר בספרו Prince of Cats (נסיך החתולים), ”היא תקפה אותי חזיתית..., אך כאשר קפצה עלי, היא וידאה שהיא עוברת מעלי, כשראשי משמש לה ציר, ומחליקה על גבי, בלא להותיר אפילו שריטה על כתפי החשופות.”
שיטת המשחק של הנמרה עם כלבתו של סינג, אילָיי, היתה גם היא ראויה־לציון. סינג ציין ש”סרט מצולם מראה את הנמרה כשהיא רובצת על ירכיה ומכה בכפותיה, בעת שהכלבה ’מתקיפה’ אותה — אך אינה מנסה כלל להפיל את התוקפת. היא מעבירה את כפותיה הגדולות על צווארה של איליי, על ראשה ועל עורפה ברכות של מטלית־אבק.”
יחסי ידידות אלה בין האדם, הכלבה והנמרה נמשכו גם לאחר שעזבה הרייט את מעונם כדי לחיות ביער־העד הסמוך. ”אם מישהו טוען שאין לבטוח בנמרים,” מסכם סינג, ”אני פשוט מהרהר בפעמים הרבות שהרייט באה אל החווה באישון־לילה והעירה אותי כדי לברכני לשלום, שעה שישנתי תחת כיפת השמים.”
בבוא העת, התעברה הרייט והמליטה שני גורים. כאשר נשקפה סכנה למאורה משיטפון, נשאה הנמרה את גוריה בפיה והעבירה אותם אחד אחד למשכנו הבטוח של סינג. כאשר שככו גשמי־הזעף, טיפסה הרייט אל סירתו של סינג, ו’הפצירה בו’ שיוביל אותה הלוך ושוב במורד הנהר, בהעבירה את גוריה בזה אחר זה למאורה חדשה במעבה היער.
הפיל האפריקני
יש אומרים, שהפיל האפריקני פראי מכדי לאלפו. אך, אנשים רבים הוכיחו שההיפך הוא הנכון. דוגמה אחת לכך מהווים היחסים המרגשים בין שלושה פילים אפריקניים ואמריקני בשם רנדל מוּר. הפילים היוו חלק מקבוצת פילונים שנלכדו בפארק הלאומי קרוּגר, שבדרום־אפריקה, ונשלחו באוניה לארצות־הברית. עם הזמן הם אולפו למופעי קירקס וקצרו הצלחה רבה. כאשר בעליהם מת, נמסרו השלושה למוּר, אשר החזירם לאפריקה.
שתי הנקבות, שנקראו בשם אוֹוָלה ודוּרגָה, הובאו ב־1982 לשמורת פילנסברג של בוֹפוּטצוואנה. כעבור זמן־מה הובאו לשמורה מספר פילונים יתומים, שמצבם היה גרוע והם נזקקו להשגחתן של נקבות בוגרות. האם תוכלנה אוולה ודוּרגה, שחקניות הקירקס, לעמוד במשימה זו?
כעבור שנה נמסר למוּר כי הפילות אימצו את כל 14 היתומים, וכי תוכנן שיתומים נוספים יובאו אל השמורה. לאחר העדרות של ארבע שנים, חזר לשם מוּר כדי להיווכח בכך במו־עיניו. הוא ציפה לחיפושים ארוכים בהררי פילנסברג, אך הופתע כאשר מיד עם הגיעו לשם, איתר את אוולה ודוּרגה בתוך עדר גדול. ”הדחף הראשוני, הלא־מקצועי שלי,” כתב בספר Back to Africa (בחזרה לאפריקה), ”היה לרוץ אליהן, לחבק אותן ולהרעיף עליהן שבחים. אך, נאלצתי להתאפק ולנהוג בצורה מתונה והגיונית יותר.”
תחילה וידאוּ אוולה ודוּרגה שזהו אכן ידידן משכבר הימים. הן בחנו בחדקיהן את ידו המושטת. ”אוֹולה,” כתב מוּר, ”עמדה במצב הכן כאילו היא מצפה לפקודה הבאה. שאר העדר התקבץ סביבנו, כשהוא קופא על עומדו.” נעתרתי לה:’אוֹולה, ... חדק ורגל למעלה!’ אוולה הניפה מיד את רגלה ופיתלה את חידקה כלפי מעלה, בהצדעה הקלאסית מאותם ימי־קירקס רחוקים. מיהו הראשון שאמר שפיל לעולם אינו שוכח?”
כעבור שלוש שנים, באוקטובר 1989, נבחן שוב זכרונה של אוולה. הפעם החליט מוּר לנסות משהו שלא עשה מאז הביא לראשונה את שתי הפילות לשמורה, שבע שנים קודם־לכן. אוולה צייתה לפקודתו להתכופף ולאפשר לו לטפס על גבה. צופי הטלוויזיה בדרום־אפריקה נתמלאו פליאה, בראותם אותו רוכב על גבה בין יותר מ־30 פילי־פרא. ”עשיתי זאת,” הסביר מוּר בראיון לכתב עורו!, ”לא כפעולת פירסומת, אלא משום שהייתי סקרן לדעת עד כמה מתקשרים פילים לבני־אדם ומהי רמת־המישכל שלהם.” יתומי פילנסברג התפתחו יפה להפליא תחת השגחתן הנבונה של אוולה ודוּרגה.
אמת, קשרי־ידידות בין האדם לחיות־הפרא כיום אינם בבחינת הכלל; יש צורך לטפחם בקפידה. יהא זה אווילי לאדם הממוצע לשוטט ביער ולנסות לגשת לאריות, לנמרים ולפילים. אך, בעוד שקשרי־ידידות אלה בין חיות־הפרא לבין האדם נדירות יחסית בימינו, מה באשר לעתיד? האם יהפכו הם לנחלת־הכלל?
[תיבה/תמונות בעמוד 9]
יתן לאלף אריות!
”בוא, צלם אותי עם האריות שלי,” אמר לי ג׳ק סיל, מנהל פארק הָרטביספוּרטדָאם לנחשים וחיות בדרום־אפריקה. בעצבנות־מה, הלכתי בעקבותיו אל השטח המגודר של האריות, בתקווה שיאפשר לי לצלם מחוץ לגדר־הביטחון.
השטח היה נקי, מוּצל ברובו על־ידי העצים שכיתרו אותו. תשעה אריות בריאים הכירו מיד את מאלפם, עם היכנסו אל השטח המגודר בלוויית עוזרו. האריות השמיעו נהמות ידידותיות ופסעו אנה ואנה בהתרגשות.
”היכנס פנימה,” אמר ג׳ק. העמדתי פנים כמי שאינו שומע. ”היכנס פנימה,” חזר בהגביהו את קולו. כל מה שהיה בידם כדי להתגונן מפני האריות, היו מקלות! לבי פעם בחוזקה שעה שנלחמתי בפחדנותי, אך לבסוף טיפסתי פנימה. צילמתי מספר תמונות חפוזות, בעת שג׳ק ליטף כמה מבני־טיפוחו המרשימים. תחושת רווחה פשטה בי כאשר פסענו כולנו החוצה! אך, חששותי היו לשווא.
”הסיבה לכך שאנו נכנסים פנימה עם מקלות,” הסביר ג׳ק אחר־כך, ”היא שהאריות רוחשים חיבה ומעניקים נשיכות־אהבה. אנחנו אוחזים במקלות כדי שילעסו אותם במקום את ידינו.” ג׳ק ולהקת האריות שלו חזרו לא מכבר מן הפארק הלאומי אטוּשָה שבנָמיביה. מדוע לקח אותם הרחק אל מעבה־היער? הוא מסביר:
”הם צולמו עבור סרט־תעודה, המתאר את פעולותיהם של מדענים־חוקרים המפקחים על גידול אוכלוסיית האריות ביערות נמיביה. אך, האריות שלי מעדיפים את החיים שהתרגלו להם כאן מינקות. ברגע שהבחינו במשאית שלי שם בנמיביה, הם עלו לקראתה. לא היה כלל קושי להחזירם הביתה.” — תרומת־עט.
[שלמי תודה]
באדיבות פארק הרטביספוּרטדאם לנחשים וחיות
[תמונה בעמוד 8]
רנדל מוּר עם בנות־טיפוחו בערבות אפריקה