עידן חדש ליהודים ונוצרים?
”הרדיפות תיפסקנה, כשכף רגלו של האפיפיור תדרוך בבית־הכנסת.” — פתגם יהודי.
ב־13 באפריל, 1986, נעשה האפיפיור יוחנן פאולוס השני האפיפיור הקתולי הראשון בהיסטוריה שנכנס לבית־תפילה יהודי. לקול תשואות רמות, חזר האפיפיור ואישר כי הכנסיה הקתולית ”מביעה צער על גילויי האנטישמיות נגד היהודים, בכל זמן מן הזמנים ומצד כל אחד.” הוא אמר, כי ’מטרת ביקורו היא להתגבר על דעות קדומות נושנות ולהבטיח הכרה מלאה יותר במורשת הרוחנית המשותפת ליהודים ולנוצרים.’
בשנים האחרונות ביקשו גם כנסיות נוצריות אחרות לאחות את הקרע עתיק־היומין שביניהן לבין היהודים. ביוני 1987 פירסמו הכנסיות הפרסביטריות בארה״ב מיסמך, המביע חרטה על מעורבותן ארוכת־השנים של הכנסיות ב”פעולות ועמדות אנטי־יהודיות”. בעקבות הצעד הזה, העבירה כנסיית המשיח המאוחדת החלטה משלה. ההחלטה הצהירה כי ”הנצרות לא נטלה את מקומה של היהדות” וכי ”הברית שכרת אלהים עם העם היהודי לא נתבטלה”.
הנצרות והשואה
מה עומד מאחורי מאמצים בולטים אלה? לא פחות מאשר נסיונה של הנצרות לנער חוֹצנה מן השואה. בשנים שמיד לאחר מלחמת־העולם השנייה, ניסו רוב מנהיגי הכנסיות להכחיש שזוועות השואה בוצעו בידי נוצרים. אך, משמעות עובדה מטרידה זו לא נעלמה מעיני העם היהודי.
עם חלוף השנים, החלו ניצולי השואה לשאת קולם. ספרים, כתבי־עת וסרטים חשפו בפני העולם את מוראות מחנות־הריכוז. כמו־כן, מאבקה של מדינת־ישראל על קיומה, היפנה את תשומת־לב העולם אל היהדות. כתוצאה מכך, זכתה הנצרות לביקורת הולכת וגדלה. כדוגמה לכך, כתב ג. פיטר פלֶק בספר The Christian Century (המאה הנוצרית): ”משהו נוראי אינו כשורה... בדת ובציביליזציה שיכולה היתה להוליד ולהרשות תועבה כזאת [כמו השואה]. חייב להיות פְּסול בכנסייה ששמרה על שתיקה כמעט מוחלטת ועל אפס מעשה במהלך הזוועה הזאת.”
מנהיגים יהודים מסכימים לזאת. הרב ס. א. רוזנברג שואל, מדוע בעקבות מלחמת־העולם השנייה, ’כנסיות כה מעטות, או מנהיגיהן, הבחינו בקשר שבין ההיסטוריה הארוכה של גישה אנטי־יהודית רצופה מצד הנצרות, לבין התוצר הסופי של הנאציזם — הרצח המתוכנן של שליש מן העם היהודי.’ הוא ציין כי חברי־כנסיות רבים ”כבשו פניהם בקרקע, ואף גרוע מכך, קיבלו בשלווה את גורלם המר של ששה מיליון היהודים באירופה ההיטלרית כגזר־דין אלוהי על ’שהיהודים דחו את ישוע.’” — The Christian Problem (הבעיה הנוצרית).
אלי ויזל כותב בספרו A Jew Today (היהודי בימינו): ”כיצד תסביר את העובדה, שגם היטלר וגם הימלר מעולם לא נודו מן הכנסיה? שפיוס השנים־עשר מעולם לא חשב שנחוץ, בעצם הכרחי, להוקיע את אושוויץ וטרבלינקה? שחלק ניכר מאנשי האס־אס היו מאמינים אשר דבקו עד הסוף בקשריהם הדתיים? שהיו רוצחים שהלכו לווידוי בכנסיה בין טבח אחד למישנהו? ושכולם באו ממשפחות נוצריות וקיבלו חינוך נוצרי?”
אין תימה, איפוא, שראשי הכנסיות נאלצו לשקול מחדש את עמדתם כלפי היהדות. כיום מתפתחת בנצרות תיאולוגיה חדשה, בה שוב אין היהודים מתוארים כ’הורגי המשיח’ או כ’עם ארור’, אלא זוכים להכרה ולמעמד מכובד. יש שאפילו העלו את הרעיון שהנצרות והיהדות עשויות לשמש כ’שתי דרכים נפרדות לאלהים’.
התחלת ”עידן חדש”?
היו מי שתיארו התפתחויות אלה כהתחלת ”עידן חדש לחלוטין ביחסים” שבין יהודים ונוצרים. הרב ליאון קלֶניקי אפילו הצהיר, שעל היהודים ”להרהר עתה במשמעותם של ישוע ושל השליחות המשיחית, כדרך לקירוב האנושות כולה לאלהים.” הוא הוסיף: ”יתכן שמה שאלהים מבקש הוא מיבצע משותף.” — העיתון ניו־יורק טיימס, 24 ביולי, 1988.
אך, לא הכל כה אופטימיים. תיאולוגים אוונגליסטים בנצרות רואים השקפה מתקדמת זו כלפי היהדות כנטישת העקרונות הבסיסיים של הנצרות. גם מנהיגים יהודיים רבים ספקנים באשר לגישושים החדשים לשלום, כשהם רואים אותם כמעורפלים וסותרים, או מן הסתם כהיבט חדש של המשחק הישן־נושן לנסות להעביר יהודים על דתם.
כדי שתיכון הסכמה הדדית אמיתית, מנהיגים יהודים סבורים שעל הנצרות לחזור בה באורח חד־משמעי מהמדיניות האנטישמית של העבר, כולל החלק שנטלה בשואה. הם תובעים שמנהיגי הכנסיות יבטלו כליל את הרעיון שהיהודים אחראיים למותו של ישוע. רצונם הוא, שהיהדות תוכר כאמצעי תקֵף לישועה, ולא רק כמבוא למשיחיות. הם מעוניינים שהנצרות תחדל מן המאמצים לנצֵר יהודים. ולבסוף, רבים דורשים שהנצרות תכיר ותתמוך באורח מלא במדינת־ישראל.
אך, כשם שיראה המאמר הבא, אפילו אם יינקטו צעדים יוצאי־דופן אלה, עדיין תישאר תהום פעורה בין השתיים.
[תמונה בעמוד 4]
הנצרות אינה יכולה להכחיש את חלקה בשואה
[שלמי תודה]
Bundesarchiv Koblenz