התמוטטות המוסר מתפשטת
היא פוגעת בכל השכבות החברתיות
החברה בת־זמננו משוללת ערכים. סגנונות־חיים רבים מפצלים אותה. אין זה נדיר לשמוע את ההשקפה: ’כל סגנון־חיים מקובל. סבול את שלי — ואסבול את שלך. עשה את הישר בעיניך — ואעשה את הישר בעיני. כל אדם רשאי לנהוג כרצונו. ישנן דרכים רבות, וכולן נכונות; שום דבר אינו פסול. מושג החטא עבר מן העולם. עמוד על זכויותיך. מחאה שקטה כמוה כלחישה; הגבר את הטון על־ידי אלימות. האלימות הינה צורה של חופש־דיבור. יש לתת למין ביטוי חופשי עם כל מי שאתה רוצה, ובכל דרך שהיא. ניבול־פה הוא אמנות. חֲיֵה ותן לחיות.’
או שמא זה ’מוּת ותן למות’? בעשורים הראשונים של המאה העשרים, היו לאנשים דעות מוגדרות למדי לגבי טוב ורע, לגבי מה שמוסרי ואינו מוסרי, מה שמכובד ואינו מכובד — ואנשים רבים עדיין דוגלים במידות אלה. אך, אצל אחרים התחולל בשנות החמישים מהפּך, אשר הלך והסלים. מיכלול הדעות בנוגע לצניעות, למוסר, לכבוד ולכללי־ההתנהגות נחשב לבלתי־הגיוני, לא־אנושי ולא־מקובל. הושם דגש על ייחודיותו של הפרט. החלה השקפה שעל כל אדם לחיות על־פי המטרות שקבע הוא לעצמו. מעתה הטיפו לסובלנות, לשוֹני ולאי־ביקורתיות. בהשקפת־עולם חדשה זו אסוּר לאסוֹר.
התוצאות הרות־האסון של פילוסופיה זו הוסיפו להחריף, עד כי בשנות השמונים הרקיעו שחקים, והן ממשיכות לעשות כן בשנות התשעים. לפניך רק מעט מן הדיווחים על התוצאות החמורות שנבעו מכך, וראשיתם בהרצאה על ערכים שניתנה בניו־יורק מפי יושב־ראש תאגיד בוועידה על מוּסר בעסקים:
”פוליטיקאים מרמים את ציבור בוחריהם. מתווכים מערימים על לקוחותיהם. מנהלי בנקים להלוואה וחיסכון מובילים את מוסדותיהם לפשיטת־רגל, בהותירם למשלמי־המסים לפרוע את החובות. מטיפים ומועמדים לנשיאות בוגדים בנשיהם. תלמידים מרמים בבחינות, ומיליונים הורסים את עצמם ואת זולתם על־ידי צריכת סמים ומעשי פשע. ... חמישים אחוזים מכלל הנישואין מסתיימים בגירושין. עשרים־ושניים אחוזים מן הילדים נולדים כיום מחוץ לנישואין, ושליש מכלל הילדים יחיו עם הורים־חורגים לפני הגיעם לגיל 18. ללא ספק, התפוררותן של משפחות הגיעה לממדים חסרי־תקדים. אם הנך מאמין שהקניית ערכים מתחילה בבית — מילדות — אזי הסיבות להתמוטטות המוסר ברורות לחלוטין”. — Vital Speeches of the Day (נאומים חשובים בימינו), 1 בספטמבר, 1990.
מדי יום ביומו, עיתונים, כתבי־עת, שידורי חדשות, סרטים ותכניות טלוויזיה משקפים את שקיעתם של ערכים מסורתיים. בנאום שנשא באוניברסיטת שיקאגו, אמר יושב־ראש אגודת צ׳ייס מנהאטן:
”אם הנך מדפדף בעמודי הספורט, בידיעות מוושינגטון, או במדור העסקים, הראיות זהות. עמודי הספורט מלאים וגדושים בשערוריות הטריות ביותר של שחקני כדור־בסיס שקיבלו שוחד כדי שלא להבקיע שערים, על קבוצות קולג’ שהושעו על שגייסו שחקנים פסולים ועל ספורטאים מקצועניים שנטלו סמים. החדשות מוושינגטון הן על העמדות־לדין בגין עדות־שקר, הרשעת שופטים פדראליים, מכירת מישרות ממשלתיות, והופעת אנשי־ציבור בפני ועדת־המוּסר של בית־הנבחרים. וכשאתה פונה למדור־העסקים, הנך קורא על חשיפת סוחרים בבורסה שקיבלו מידע חסוי, וכיוצא בזה”. — נאומים חשובים בימינו, 1 באוגוסט, 1990.
גודש הידיעות מן הסוג הזה כה נפוץ, עד כי אנשים נעשו אדישים אליהן. שוב אין הם מתרגשים משערוריות. המרצה שצוטט לעיל העיר בהקשר לכך: ”אמריקנים רבים שוב אינם מזדעזעים מן החדשות על עבירה מוסרית נוספת. פושעים מוּעדים שוב אינם מנודים מן החברה. הם נעשים מפורסמים. הם מוזמנים למסיבות של החברה הגבוהה. הם כותבים ספרים רבי־מכר”.
איוון בוסקי, איש הבוּרסה של ווֹל סטריט, סיים נאום שנשא בפני סטודנטים במיכללה למסחר בכך שנשא את ידיו לאות V (סמל הניצחון), ואמר: ”תחי אהבת־הבצע!” מאוחר יותר גרמה לו אהבת־הבצע לסחור על־פי מידע חסוי, והוא הועמד לדין, הורשע, נקנס ונכלא. הקנס שהוטל עליו היה בסך מאה מיליון דולר, אך הוא הצליח להותיר לעצמו יותר מחצי מיליארד דולר. מייקל מילקן, איש בורסה אחר, נקנס ב־600 מיליון דולר על שסחר באיגרות־חוב שקנה בפחות מערכן הנקוב — סכום שהרוויח בשנה אחת בלבד! הוא הצליח לשמור לעצמו מיליארד דולר וחצי.
כתב־העת Industry Week (שבוע התעשייה) פירסם מאמר שכותרתו הציגה את השאלה, ”לזנוח את המוסר — ולהצליח?” יועץ ממדינת יוּטה סבור שהמוסר בקרב התאגידים הידרדר, ואומר: ”שמתי לב, שככל שאיש־העסקים מצליח, כך הוא מזלזל יותר בערכי־המוסר”. מנהל ממישיגן אמר: ”אמנם יש לנו מדיניות בנוגע למוסר, אך מנהלי עבודה מתעלמים מכללי האתיקה בטענה ש’אין זה לא־מוסרי; זה פשוט להיות ממולח בעסקים’”. מפקח ממיאמי מקונן: ”המוסר מפסיד במערכה; הרווחים הם הדבר הראשון במעלה, וזאת בכל מחיר”. אנשי־עסקים אחרים היו גלויים יותר: ”הכל מותר”, אמר אחד מהם. אחֵר הוסיף: ”המדיניות שלנו היא, שאם תוכל לרמות ולהתחמק מעונש — עשה זאת”.
לא רק אנשי־העסקים תורמים להתמוטטות ערכי־המוסר. הנגע התפשט לכל הרבדים החברתיים. עורכי־דין רבים מדי נוהגים כפרק־ליטים לדבר־עבירה יותר מאשר כשומרי־חוק. מדענים רבים מדי פונים לדרכים פסולות ולהונאה כדי לזכות במילגות מן הממשלה. רופאים רבים מדי רוכשים לעצמם מוניטין כמי שמעוניינים יותר בשכר גבוה מאשר בחולים — וחולים רבים מדי מתחבלים כיצד לתבוע רופאים לדין בגין טיפול רשלני.
שכונות רבות חיות בצל הסמים, הפשע ומלחמת־כנופיות. בגידות בבני־זוג לנישואין הורסות משפחות. ילדים הופכים קרבן למעשים מגונים, ומשתמשים בהם בפורנוגרפיה לסוגיה. יחסי־מין בגיל־העשרֵה גורמים הריונות, הפלות מלאכותיות ותינוקות מוזנחים. ספקי סמים פולשים אל חצרות בתי־הספר. תלמידים נושאים עימם סכינים ורובים, וכושר־הקריאה שלהם ממשיך להידרדר. הפתרון הטוב ביותר לכך הוא שהורים יקראו סיפורים לילדיהם, אך תדירות ההורים עסוקים מדי בעבודתם, או מעורבים מדי ב’הגשמה־עצמית’ או במטרות אנוכיות משלהם.
תעשיית המוסיקה תורמת את חלקה להתמוטטות המוסר, בעיקר על־ידי להקות הרוֹק הכבד, הקיצוני. יועץ חבָרוֹת העיר: ”מוסיקת־הרוק הפכה לכלי המושלם להפצת הרעיון של מין אקראי, בלתי־מוגבל, ולפירסום שימוש בסמים לא־חוקיים. יתר על כן, מוסיקת־הרוק היוותה גורם רב־עוצמה לזילזול בהורים, במבוגרים ובמוסדות חברתיים שהתנגדו לסגנון־חיים שהעלה על נס אי־מוסריות מינית ושימוש בסמים”.
אחת ממטרותיה היא להעליב, לזעזע ולמשוך תשומת־לב באמצעות שירים המהווים שטף של לשון־ביבים גסה, המונית, בזויה ומעוררת־סלידה, והמלאים וגדושים גסויות אכזריות כלפי נשים. מין אורָאלי ואנָאלי המתואר בדרכים שונות ומשונות, הטפה להתעללות מינית, והנאה מרושעת מאונס כה אלים עד כדי קריעת איברי־המין הנשיים. אין גבול להאדרת מעשי־הזימה. כאשר אחת הלהקות הללו הועמדה לדין באשמת גסויות, פרופסור באוניברסיטת דיוּק הילל אותה כגאונית והגן על גסויותיה המובהקות כבעלות ערך אמנותי. חבר־המושבעים הסכים לדעתו, וקבע כי השירים לא היוו דברי־תועבה, אלא אמנות לשמה.
עדות דומה להידרדרות ערכי החברה האנושית היא העובדה, שאשתקד אחד התקליטים הגסים עד־כדי־גיחוך ’נמכר בכל־כך הרבה עותקים (למעלה ממיליון) בשלושת השבועות שבהם פורסם, שהוא הפך ללהיט מספר 1. משמע הדבר, שבשעתו היה הפופולרי ביותר בעסקי המוסיקה’. שמותיהן של להקות הרוק הכבד תואמים את מילות־השירים שלהן: ”יש לפחות שלוש־עשרה להקות הקרויות על־שם איברי־המין הזכריים, שש על־שם איברי־המין הנקביים, ארבע על־שם תאי־זרע, שמונה על־שם הפלות מלאכותיות ואחת על־שם דלקת־הנרתיק”. — U.S. News & World Report (חדשות ארה״ב והעולם).
פרופסור באוניברסיטת בוסטון העיר בנוגע לתערוכת מייפלתורפּ: ”ביקרתי בה במכון לאמנות בת־זמננו בבוסטון. שם, כמו בכל מקום אחר, היו היצירות ערוכות בקבוצות, לפי סדר מסוים. הצילומים ’העיקריים’... היו פורנוגרפיים להחריד. אינני יודע אם היו ’הומו־ארוטיים’, אך היו אלה צילומים שהציגו פעולות שלא הייתי מעלה על דעתי שהן אפשריות, כל שכן גורמות־הנאה”. דבר צילומי־התועבה שבתערוכה זו הובא בפני בית־דין, וחבר־המושבעים קבע שהם מהווים אמנות לשמה. ללא ספק, אמנות מפוקפקת, חסרת אחריות מוסרית, וראיה נוספת להידרדרות ערכי־המוסר בקרב אמנים וצופים כאחד.
אנו זקוקים לגבולות. אנו צריכים קווים־מנחים מייצבים, אידיאלים שלקראתם ניתן לחתור. עלינו לחזור אל מקור הערכים האמיתיים.
[קטע מוגדל בעמוד 12]
אנשים שוב אינם מתרגשים משערוריות
[קטע מוגדל בעמוד 13]
חבר־המושבעים פסק לא אחת, שגסויות הן אמנות לשמה