יחס־כבוד לנשים בחיי־היומיום
אם נשים ראויות ליחס־כבוד יותר מאשר בהווה, מתי והיכן על השינוי להתחיל? בעצם, מתי והיכן מתהוות, בדרך כלל, אפליות ודעות קדומות? בבית ובבית־הספר, בשנים המעצבות את האישיות. במידה רבה, מפתחים אנו את נטיותינו בהשפעת ההורים. לכן, למי סביר שתהיה השפעה מכרעת על יחסם־לעתיד של גברים צעירים כלפי נשים? לאב ולאם, בלי ספק. כיון שכך, אחד הפתרונות לבעיה נעוץ בחינוך נאות, שיחדור לבתים וישפיע על ההורים.
מהי ההשקפה כלפי נשים
ג׳ני, מזכירה נשואה, הגדולה מבין ארבע בנות, מסבירה כיצד מתגבשת דעה קדומה בבית: ”כנשים צעירות, היינו תמיד מודעות לעובדה שמספר הנשים בארצות־הברית עולה על מספר הגברים. כך שאם את מעוניינת להתחתן, עלייך להיות מושכת.
”מה גם שמלמדים נשים לחשוב, שהן יצורים נחותים יותר. לעתים, אפילו הורייך גורמים לך לחשוב שאת שווה פחות מהבנים. וכאשר גבר מסוים נכנס לחייך, הוא משגר לך אותו מסר — שאת נחותה מן הגברים.
”וכי למה שהערכתנו־העצמית תהיה תלויה בראש ובראשונה ביָפינו ובנתונינו הגופניים? האם גם הגברים נמדדים כך?”
בטי, לשעבר מנהלת מרכול, והנשואה זה 32 שנה, הצביעה על נקודה נוספת: ”מדוע נשים נמדדות על־פי מינן, במקום על־פי נסיונן, כושרן ותבונתן? כל מה שאני מבקשת מן הגברים הוא שיאזינו לדעותי. שלא יזלזלו בי בגלל מיני!
”לעתים קרובות, גברים מתייחסים אלינו כאילו היינו כולנו כסילות — טיפשות מכדי להחליט החלטה נבונה. אתה יודע מה? שינהגו בנו כשם שהיו רוצים שינהגו בהם. זה ישנה מיד את נקודת־מבטם!” כל מה שהיא מבקשת הוא, שגברים ינהגו על־פי כלל־הזהב: ”ואהבת לרעך כמוך”. — ויקרא י״ט:18.
נשים אלה העלו מספר נקודות אקטואליות. ערכה האמיתי של אשה אינו צריך להימדד על־פי הופעה וקסם שטחיים, או על דעות קדומות עדתיות. פתגם ספרדי מביע זאת כך: ”אשה יפה תשובב עין; אשה טובה תשובב לב. אם הראשונה אבן־יְקָר, האחרונה היא אוצר”.
כתבי־הקודש אומרים ברוח דומה: ”ופארכן אל יהא פאר חיצוני של מחלפות שֵער ועדי זהב ובגדים, אלא האדם אשר בסתר הלב, הפאר הבלתי נשחת של רוח ענווה ושקטה, אשר יקרה היא מאוד בעיני אלהים”. וכשם שאַל נסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו, כך גם אל נשפוט אדם על־פי מינו. — פטרוס א׳. ג׳:3, 4.
גילוי יחס־כבוד בבית
נשים רבות, במיוחד נשים ואמהות עובדות, מתלוננות בצדק שבעליהן אינם מכירים בכך שמטָלות־הבית מהוות עבודה נוספת, ונמנעים בדרך־כלל מלבצע את חלקם. סוזן פאלודי, שצוטטה קודם־לכן, אומרת: ”נשים אינן נהנות משוויון גם בביתן הן, בו הן עדיין נושאות ב־70 אחוז מעבודות משק־הבית”. מה הפתרון לאי־צדק זה?
מן הראוי לקיים חלוקה הוגנת של עבודות־הבית, בייחוד אם גם האשה יוצאת לעבוד, אף שאולי אין זה לרוחם של בעלים רבים בתרבויות מסוימות. כמובן, כל חלוקת תפקידים צריכה לקחת בחשבון את התחומים המוטלים על־פי־רוב על הבעל — הטיפול במכונית, כיסוח הדשא, עבודות שרברבות, חשמל, וכיוצא באלה — שבעצם רק לעתים נדירות תובעים אותה כמות־זמן שהאשה מקדישה למטָלות־הבית. במספר ארצות, בעלים אף מצפים שהאשה תנקה ותרחץ את המכונית, כאילו היתה שלוחה של הבית!
במידה מסוימת, ההצעה ליטול חלק במטלות־הבית עולה בקנה אחד עם ההוראה שכתבי־הקודש נותנים לבעלים, לחיות עם נשיהם ”בידיעה”. (פטרוס א׳. ג׳:7) בין השאר, משמע הדבר שאַל לבעל להיות רק חבר־לחדר, או שותף־לדירה, סביל וחסר־רגישות. עליו לכבד את תבונתה ונסיונה של אשתו. עליו גם להבין את צרכיה כאשה, כאם. כרוך בכך יותר מאשר הצורך להיות מפרנס, להביא הביתה משכורת; נשים עובדות רבות עושות כן. עליו להבין את צרכיה הפיסיים, הרגשיים, הפסיכולוגיים, המיניים, ומעל לכל, הרוחניים.
בעל המתיימר לדבוק בעקרונות המקרא, נושא באחריות גדולה יותר — ללכת בעקבות המשיח. המשיח הושיט הזמנה נאה ל”כל העמלים והעמוסים”, באמרו: ”אני אמציא לכם מנוחה. ... כי עניו אני ונמוך־רוח; תמצאו מרגוע לנפשותיכם”. (מתי י״א:28, 29) איזה אתגר מהווה הדבר לבעלים ולאבות יראי־אלהים! על כל אחד מהם לשאול עצמו: ’המסב אני מרגוע לאשתי, או שמא מדכא אותה? האם אני אדיב ונוח־לגישה, או שמא נוטה אני לנהוג בעריצות, ברודנות? המתנהג אני בחביבות כלפי מכרים וידידים, אך הופך לבלתי־נסבל בבית?’ בעל ירא־אלהים לא יהא בעל אישיות כפולה — האחת כלפי זרים והאחת בבית.
לפיכך, לא יכולה להיות כל הצדקה לאותו בעל, שאשתו תיארה אותו כמי ש”נוהג באבירות כלפי חברים־לאמונה וקונה להם מתנות, אך רומס את אשתו”. יחס־כבוד כלפי האשה, אינו מותיר מקום לדיכוי והשפלה. כמובן, למטבע זה שני צדדים; גם על האשה לכבד את בעלה. — משלי ל״א:10–12.
ד״ר סוזן פורוורד מחזקת את הנאמר לעיל, בכתבה: ”יחסים טובים מבוססים על כבוד הדדי”. ההצלחה תלויה, איפוא, בשני השותפים לנישואין. היא מוסיפה: ”כרוכים בכך דאגה ורגישוּת זה לרגשותיו ולצרכיו של זה, וכן הערכת התכונות ההופכות כל אחד מבני־הזוג למיוחד כל־כך. ... בני־זוג אוהבים מוצאים דרכים יעילות להתמודד עם ההבדלים שביניהם; הם לא רואים בכל התנגשות קרב שבו יש לנצח או להפסיד”. — גברים השונאים נשים והנשים האוהבות אותם.
בתואם עם ’כלל־הזהב’ המקראי, משיאים כתבי־הקודש המשיחיים עצה נאה לבעלים: ”כן חייבים גם האנשים לאהוב את נשיהם כאהבתם את גופם הם. האוהב את אשתו אוהב את עצמו”. (אֶפֶסים ה׳:28) מדוע הצהרה זו נכונה? זאת, משום שהנישואין משולים לחשבון־בנק משותף, שבו השקיע כל אחד מן השניים 50 אחוזים. אם יבזבז הבעל חלק מן הכסף, יפגע הוא במצב הכספי שלו ושל אשתו. בדומה לכך, אם יפגע הבעל באורח כלשהו באשתו, יפגע הוא גם בעצמו — אם לטווח קצר ואם לטווח ארוך. זאת, משום שנישואיו מהווים השקעה משותפת. אם יחבל בהשקעה זו, יחבל בשני השותפים לה.
יש לזכור עובדה חשובה בנוגע לכבוד — אין לתבוע אותו. אף שכל אחד מבני־הזוג חייב לכבד את רעהו, יש להיות ראויים לאותו כבוד. המשיח מעולם לא זכה לכבוד בכך שניסה לכפות את סמכותו, או לנצל את מעמדו הנעלה.a בדומה לכך, בעל ואשה יזכו לכבוד בנישואין כתוצאה מהתחשבות הדדית, ולא תוך שימוש בפסוקים מקראיים כבאמצעי רב־און לתבוע אותו.
גילוי יחס־כבוד בעבודה
האם על הגברים לראות בנשים איום על האֶגו הגברי שלהם? אליזבת פוקס־ג’נוביס כותבת בספרה פמיניזם ללא אשליות: ”לאמיתו־של־דבר, נשים רבות כיום רוצות במה שגברים רוצים: להתפרנס באופן מניח־את־הדעת, ליהנות מתחושת הגשמה־עצמית, להתקדם מבלי להפריע לזולת”. היש לראות בשאיפות אלה איום על הגברים? היא מוסיפה: ”מדוע שלא נכיר בעובדה, שעל אף השינויים שהתחוללו בעולמנו, ושעוד יתחוללו בו, יש בינינו הבדלים — הבדלים שניתן ליהנות מהם?”
מן הראוי שגברים יראי־אלהים, במיוחד אלה המשמשים כמנהלי־עבודה או כמפקחים, יכבדו את מעמד עמיתותיהם לעבודה, ויזכרו שמבחינה מקראית ראשה של אשה נשואה הוא בעלה בלבד. אחרים יכולים לשמש בתפקידים מנהליים, וראויים לכבוד על כך; אך, שוב, מנקודת־המבט המקראית, אף גבר מלבד בעלה אינו משמש כראשה. — אפסים ה׳:22–24.
על השיחות המתנהלות בעבודה להיות תמיד בעלות אופי מוסרי. כשגברים נוקטים ביטויים דו־משמעותיים, או רמזים מיניים, אין הם מגלים בכך יחס־כבוד לאשה, וגם לא מעלים את ערכם־העצמי. הכתוב אומר: ”אף לא תעלו על דל־שפתיכם מעשי זנות, וכל טומאה או תאוותנות; גם לא ניבול־פה ושיחת סיכלוּת או התלוצצות, דברים שאינם יאים, אלא קול תודה”. — אפסים ה׳:3, 4.
דרך אחרת שבה אין מגלים כבוד לאשה, היא כשמחליפים את תפקידה בעבודה, בלא לקחת את רגשותיה בחשבון. ג׳ין, שהיא אחות במקצועה, אמרה: ”טוב היה אילו נוֹעצו בנו, בטרם שינו את תפקידינו. התוצאות היו טובות יותר מבחינה פסיכולוגית. נשים זקוקות לאהדה, לחוש שמעריכים אותן”.
היבט אחר של יחס־כבוד בעבודה, הוא המחסום המכונה בפי מספר נשים בשם ”תיקרת הזכוכית”. הכוונה היא ל”נטיותיו של המימסד למנוע מנשים תפקידים מינהליים בכירים בתעשייה הפרטית”. (הניו־יורק טיימס, 3 בינואר, 1992) מחקר שנערך לאחרונה בארצות־הברית העלה, שנשים מחזיקות באחוז נמוך מתוך המישרות הבכירות — מ־14 אחוזים בהוואי ו־18 אחוזים במדינת יוטה, ועד ל־39 אחוזים בלואיזיאנה. יחס־כבוד לאשה לא יבסס קידום בעבודה על מינו של העובד, אלא על כישוריו ונסיונו. שרון הרלאן, מפקחת על מחקרים, אמרה: ”המצב הולך ומשתפר, אך... עדיין מציבים מחסומים בדרכן של נשים”.
[הערת שוליים]
a ראה המצפה לנובמבר 1989, עמודים 14–23, ”גילוי אהבה ויחס־כבוד בתור בעל” ו”... בתור אשה”.
[תיבה בעמוד 21]
כבוד — מה ניתן לנשים לעשות?
● שמרי על כבוד־עצמי
● הבהירי מה את מרשה שייאמר וייעשה בנוכחותך
● הציבי גבולות מתאימים לדיבור ולהתנהגות
● אל תנסי להתחרות בגברים בניבול־פה ובבדיחות גסות; הדבר גורע מנשיותך ואינו מעודד אדיבות מצד הגברים
● יהא צו־האופנה אשר יהא, אל תלבשי בגדים מגרים; לבושך מצביע על הערכתך־העצמית
● רכשי כבוד על־ידי התנהגותך; נהגי בגברים באותו כבוד שאת מצפה שינהגו בך
● אל תהיי עוֹגבָנית
כבוד — מה ניתן לגברים לעשות?
● התייחס לכל אשה בכבוד; אל תרגיש מאוּיָם לנוכח אשה תקיפה
● אל תהיה ידידותי מדי כלפי אשה שאינה רעייתך, ואל תשתמש בביטויי חיבה מיותרים
● הימנע מבדיחות גסות וממבטים רומזניים
● אל תפריז במחמאות; הימנע מנגיעות לא־הולמות
● אל תזלזל בעבודתה או באישיותה, ואל תחתור תחתיה
● התייעץ, הקשב והידבר עימה באורח אובייקטיבי
● הבע הערכה לעבודת הנשים
● עזור בעבודות־הבית. אם אתה חש שזה למטה מכבודך, מה לגבי כבודה?
● אם אתם מתגוררים אצל הוריך, הייה רגיש ללחצים המופעלים על אשתך. עתה, אחריותך היא בראש ובראשונה כלפיה, והיא זקוקה לתמיכתך (בראשית ב׳:24)