נשים — הזוכות הן ליחס־כבוד בבית?‏

‏”‏הנשים,‏ בזו אחר זו,‏ מתו מוות מחריד.‏ .‏.‏.‏ הגם שצורת המוות היתה שונה,‏ הנסיבות הבסיסיות היו דומות:‏ משטרת קוויבק [‏קנדה]‏ אומרת,‏ שכל אחת מן הנשים נהרגה בידי בעל או מאהב לשעבר,‏ או עכשווי.‏ בסך הכל,‏ נהרגו בקוויבק השנה [‏1990]‏ 21 נשים,‏ בנחשול של אלימות במסגרת הנישואין”‏.‏ — כתב־העת מקלינ’‏ס,‏ 22 באוקטובר,‏ 1990.‏

אלימות במשפחה,‏ שיש המכנים אותה ”‏הצד האפל של חיי־הנישואין”‏,‏ מצמיחה פרי קלוקל של משפחות שסועות וילדים בעלי תפיסה מעוותת על יחסי־הנישואין.‏ הילדים נקרעים בין הנאמנות לאביהם ולאמם,‏ בנסותם להבין מדוע אבא מכה את אמא.‏ (‏לעתים נדירות יותר,‏ השאלה היא מדוע אמא מתאכזרת לאבא?‏)‏ פירותיה של האלימות במשפחה כוללים תדירוֹת בנים הגדלים ומכים את נשיהם הם.‏ החותָם האבהי מותיר אצלם בעיות פסיכולוגיות ואישיוֹת חמורות.‏

הספר 1970-1990—The World’s Women (‏נשי העולם — 1970–1990)‏,‏ שיצא מטעם אירגון האו״ם,‏ מציין:‏ ”‏תקיפת נשים בידי גברים בביתן,‏ נחשבת לפשע הכי פחות מדוּוח — במידת־מה משום שאלימות זו מוגדרת כנגע חברתי,‏ ולא כפשע”‏.‏

עד כמה גרועה ההתעללות בבנות־זוג לנישואין בארצות־הברית?‏ הדו״ח מטעם הסנאט האמריקאי,‏ שצוּטט במאמר הקודם,‏ ציין:‏ ”‏המונח ’‏אלימות במשפחה’‏ עשוי להישמע מתון יחסית,‏ אך ההתנהגות הגלומה בו אינה מתונה כלל ועיקר.‏ הסטטיסטיקה מציגה תמונת־מצב מחרידה,‏ המגלה עד כמה חמורה — בעצם קטלנית — עלולה להיות התעללות מסוג זה.‏ מ־000,‏2 עד 000,‏4 נשים מתות מדי שנה כתוצאה מהתעללות פיסית.‏ .‏.‏.‏ שלא כפשעים אחרים,‏ ההתעללות בבת־הזוג היא אלימות ’‏כרונית’‏.‏ היא מהווה איום מתמשך וחבלות פיסיות חוזרות ונשנות”‏.‏

כתב־העת World Health (‏הבריאות העולמית)‏ מציין:‏ ”‏אלימות נגד נשים היא תופעה המתחוללת בכל ארץ וארץ,‏ ואינה פוסחת על אף שיכבה חברתית וכלכלית.‏ בתרבויות רבות נחשבת הכאת־נשים כזכותו של הגבר.‏ לעתים קרובות מדי,‏ הכאה ואונס שגרתיים של נשים וילדות נחשבים ל’‏עניינו של הפרט’‏,‏ שאינו מעניינם של גורמים אחרים — כגון רשויות החוק או אנשי הרפואה”‏.‏ אלימות זו במשפחה יכולה להתפשט בנקל לתחומי בית־הספר.‏

מה שאירע בפנימייה מעורבת של בנים ובנות בקניה,‏ ביולי 1991,‏ מהווה דוגמה לכך.‏ העיתון ניו־יורק טיימס דיווח כי ”‏71 תלמידות בית־ספר בשנות־העשרֵה נאנסו על־ידי תלמידים,‏ ו־19 אחרות מתו במהלך לילה של אלימות בפנימייה,‏ מצב שככל הידוע.‏.‏.‏ נמשך בלא שייבדק על־ידי המשטרה המקומית,‏ או המורים”‏.‏ כיצד ניתן להסביר פרץ זה של אלימות מינית?‏ ”‏אסון זה מדגיש את השוביניזם הגברי הנתעב השולט בחיי החברה בקניה”‏,‏ כתב הילארי נג’‏וֶונו,‏ העורך הראשי של הוויקלי רוויוּ,‏ השבועון הנפוץ ביותר בקניה.‏ ”‏מנת־חלקן של נשינו ובנותינו עלובה.‏ .‏.‏.‏ אנו מחנכים את בנינו לגלות אך מעט כבוד,‏ אם בכלל,‏ כלפי בנות”‏.‏

כאן טמון לב לבה של הבעיה החובקת־עולם — לעתים קרובות מגדלים את הבנים לראות בבנות ובנשים יצורים נחותי־דרגה,‏ ניתנים לניצול.‏ נשים נראות כחלשות ופגיעות,‏ שנוח להשתלט עליהן.‏ מכאן קצר המרחק לזילזול בנשים ולשוביניזם גברי מובהק,‏ וכן לאונס מצד מכר או חבר לבילוי.‏ אשר לאונס,‏ אל נשכח כי ”‏תקיפה מינית עשויה להסתיים תוך רגעים,‏ אך להשאיר את חותמה לכל אורך החיים”‏.‏ — דו״ח הסנאט.‏

גברים רבים,‏ שאינם מגלים בהכרח אלימות פיסית כלפי נשים,‏ ניתן לתאר כשונאי־נשים באורח תת־הכרתי.‏ הם פונים להתעללות ולמהלומות פסיכולוגיות,‏ כתחליף לאלימות גופנית.‏ ד״ר סוזאן פורוורד מציינת בספרה Men Who Hate Women & the Women Who Love Them (‏גברים השונאים נשים והנשים האוהבות אותם)‏:‏ ”‏גברים אלה,‏ כפי שמתארות אותם בנות־זוגם,‏ הם תדירות בעלי קסם אישי ואפילו אוהבים,‏ אך הם מסוגלים להפוך כהרף־עין את עורם ולנהוג באכזריות,‏ בביקורתיות ולהטיח עלבונות.‏ להתנהגותם קשת רחבה של מאפיינים — מהפחדות ואיומים גלויים עד התקפות ערמומיות וחשאיות,‏ הלובשות צורה של השפלות תמידיות,‏ או ביקורתיות מדכאה.‏ יהא הסגנון אשר יהא,‏ התוצאות זהות.‏ הגברים קונים לעצמם שליטה,‏ תוך שחיקת האשה בהדרגה.‏ יתרה מזו:‏ אותם גברים מסרבים להכיר באחריות כלשהי לפגיעה הרגשית שהתקפות אלה מסבות לבנות־זוגם”‏.‏

יאסוּקוֹ,‏a יפנית קטנת־מיבנה,‏ הנשואה זה חמש־עשרה שנה,‏ סיפרה לכַּתב עורו!‏ על הרקע המשפחתי שלה:‏ ”‏אבי היכה את אמי והתעלל בה דרך־קבע.‏ הוא היה בועט והולם בה,‏ מושך בשערה ואף משליך עליה אבנים.‏ וכל זה למה?‏ משום שהעזה לערער על כך שבגד בה עם אשה אחרת.‏ אתה מבין,‏ בתרבות היפנית מקובל היה שלגברים תהיה פילגש.‏ אמי היתה אשה מתקדמת יחסית לתקופתה,‏ וסירבה לקבל זאת.‏ לאחר שש־עשרה שנות נישואין וארבעה ילדים,‏ קיבלה גט.‏ אבי עזב אותה ללא דמי־מזונות עבור הילדים”‏.‏

אך,‏ אפילו כאשר נשים מוכות דיווחו על כך לרשויות,‏ לא מנע תדירוֹת הדבר מבעלים תאבי־‏נקם מלרצוח את נשיהם.‏ במקרים רבים,‏ במקומות כמו ארצות־הברית,‏ קָצרה יד החוק מלהעניק הגנה לאשה מאוּימת.‏ ”‏מחקר אחד הראה,‏ שביותר ממחצית ממקרי־הרצח של נשים בידי בעליהן,‏ נקראה המשטרה אל הבית חמש פעמים במהלך השנה שקדמה למעשה,‏ עקב תלונה על אלימות במשפחה”‏.‏ (‏דו״ח הסנאט)‏ במספר מקרים קיצוניים,‏ הרגה האשה את בעלה כדי לגאול את עצמה מהתעללות נוספת.‏

אלימות במשפחה,‏ שבה האשה היא בדרך־כלל הקרבן,‏ מתגלה במיגוון דרכים.‏ בהודו,‏ המספר המדוּוח של מוות על־רקע נדוניה (‏בעלים ההורגים את נשיהם עקב אי־שביעות־רצון מן הנדוניה ששילמו הורי האשה)‏,‏ עלה מ־209,‏2 בשנת 1988 לכדי 835,‏4 ב־1990.‏ אין נתונים אלה שלמים או מדויקים,‏ כיון שמותן של נשים רבות מוצג כתאונת־בית — על־פי־רוב על־ידי שריפה מכוונת בנפט המשמש לבישול.‏ יש להוסיף על כך את התאבדותן של נשים אשר כשל כוחן לשאת את מצוקתן.‏

כשהבחירה היא בנים או בנות

נשים מופלות לרעה מרגע לידתן,‏ ואפילו טרם לידתן.‏ הכיצד?‏ כתב עורו!‏ ראיין את מאדהוּ מבומביי,‏ שבהודו,‏ אשר סיפקה את אחת התשובות לכך:‏ ”‏כאשר בן נולד למשפחה הודית,‏ הכול שמחים.‏ בעיותיה של האם מגיעות לקיצן.‏ עתה יש להורים בן שידאג להם לעת־זיקנה.‏ ביטחונם הכלכלי מובטח.‏ אך,‏ אם האשה יולדת בת,‏ רואים בה כישלון.‏ הרי זה כאילו הביאה נטל נוסף לעולם.‏ על ההורים יהיה להמציא נדוניה יקרה כדי להשיאה.‏ ואם האֵם ממשיכה ללדת בנות,‏ היא נחשבת לבלתי־כשִירה”‏.‏b

כתב־העת אינדיאן אקספרס ציין ביחס לבנות בהודו:‏ ”‏הישרדותן אינה נחשבת בעצם חיונית להישרדות המשפחה”‏.‏ אותו מקור ציטט סקר שנערך בבומביי,‏ שהעלה כי ”‏מתוך 000,‏8 הפלות מלאכותיות שבוצעו לאחר בדיקות לקביעת מין העוּבר,‏ 999,‏7 מן התינוקות היו נקבות”‏.‏

אליזבת בומילר כותבת:‏ ”‏מצבן של כמה מן הנשים ההודיות כה עלוב,‏ שאם היו מקדישים להן אותה תשומת־לב שמקדישים למיעוטים שבטיים או לאומיים באיזורים אחרים בעולם,‏ היה עניינן זוכה לתמיכה מצד אגודות להגנה על זכויות האדם”‏.‏ — מי יתן ותהיי אם למאה בנים.‏

עבודת האשה לעולם אינה נגמרת

לא אחת אומרים,‏ כי עבודתה של האשה לעולם אינה נגמרת.‏ אך,‏ מעובדה זו מתעלמים תדירוֹת גברים רבים.‏ שלא כמרבית הגברים,‏ אין אֵם לילדים נהנית מן היתרון שבשעות־עבודה קבועות,‏ כמו משמונה עד ארבע.‏ אם התינוק בוכה באישון־לילה,‏ מי קם על־פי־רוב לשמע בכיו?‏ מי מנקה,‏ מכבס ומגהץ?‏ מי מכין ומגיש את הארוחה כשהבעל חוזר הביתה מן העבודה?‏ מי מדיח את הכלים אחרי הארוחה ומשכיב את הילדים לישון?‏ ובארצות רבות,‏ מי נדרש,‏ בנוסף לכל זה,‏ להביא מים מן הבאר ואף לעבוד בשדה עם תינוק על הגב?‏ בדרך־כלל האֵם.‏ שעות־העבודה שלה אינן רק שמונה או תשע שעות ביום,‏ אלא שתים־עשרה עד ארבע־עשרה,‏ או יותר.‏ אף־על־פי־כן,‏ לא משלמים לה שעות נוספות — ותדירוֹת אף לא מכירים לה תודה על כך!‏

על־פי כתב־העת הבריאות העולמית,‏ באתיופיה ”‏מצפים מנשים רבות שיעבדו שש־עשרה עד שמונה־עשרה שעות ביום,‏ [‏אך]‏ רמת ההכנסה שלהן כה נמוכה,‏ עד כי אין ביכולתן לקיים את עצמן ואת משפחתן.‏ .‏.‏.‏ הרעב הינו תופעה יומיומית;‏ ברוב המקרים,‏ הן [‏נשים האוספות עצי־הסקה ונושאות אותם]‏ אוכלות ארוחה לא־מלאה אחת ליום,‏ ובדרך־כלל יוצאות את ביתן בלא ארוחת־בוקר”‏.‏

סיוּ,‏ שמוצאה מהונג־קונג,‏ והנשואה זה עשרים שנה,‏ אמרה:‏ ”‏בתפיסת־העולם הסינית,‏ גברים נוטים לזלזל בנשים,‏ לראות בהן עוזרות־בית ואמצעי להבאת ילדים לעולם,‏ או — בקיצוניות השנייה — להתייחס אליהן כאלילות,‏ כאמצעי־בידור,‏ או כאובייקט מיני.‏ אך,‏ מה שאנו הנשים רוצות הוא,‏ שיתייחסו אלינו כאל יצורים בני־תבונה.‏ אנו מעוניינות שגברים יקשיבו לנו כשאנו מדברות,‏ ולא ינהגו בנו כאילו היינו כסילות!‏”‏

אין פלא,‏ שהספר Men and Women (‏גברים ונשים)‏ אומר:‏ ”‏בכל מקום שהוא,‏ אפילו היכן שנשים זוכות להערכה רבה,‏ מייחסים משקל רב יותר לפעילותם של הגברים.‏ אין זה משנה כלל כיצד החברה מחלקת את התפקידים והמטלות בין שני המינים;‏ לתפקידים שהוקצו לגברים נודעת,‏ באורח בלתי־נמנע,‏ חשיבות גדולה יותר בעיני הציבור ככלל”‏.‏

על־פי־רוב,‏ תפקידה של האשה בבית מתקבל כמובן מאליו.‏ המבוא לספר נשי־העולם 1970–1990‏,‏ מציין:‏ ”‏תנאי החיים של הנשים — ותרומתן למשפחה,‏ לכלכלה ולמשק־הבית — הם בדרך־כלל בלתי נראים לעין.‏ סטטיסטיקות רבות מוגדרות במונחים המתארים את מצבם ותרומתם של הגברים,‏ ולא של הנשים,‏ או פשוט מתעלמות מלשון נקבה.‏ .‏.‏.‏ חלק ניכר מן העבודה שנשים מבצעות,‏ עדיין איננו נחשב כבעל ערך כלכלי — ואפילו איננו נמדד”‏.‏

בשנת 1934,‏ נתן הסופר הצפון־אמריקני,‏ ג׳ראלד ו.‏ ג׳ונסון,‏ ביטוי לדעות הרווחות לגבי נשים במקום־עבודתן:‏ ”‏האשה זוכה תדירוֹת במישרתו של גבר,‏ אך רק לעתים נדירות במשכורתו.‏ הסיבה לכך היא,‏ שאין עבודה העולה על הדעת,‏ שגברים מסוימים אינם מסוגלים לבצעה טוב יותר מכל אשה שהיא.‏ החייטים והכובענים הטובים ביותר הם גברים.‏.‏.‏ הטבחים המעולים ביותר הם כולם גברים.‏.‏.‏ אין זו אלא עובדה,‏ שכל מעביד מוכן לשלם לגבר יותר מאשר לאשה עבור אותה עבודה,‏ כיון שיש לו סיבה טובה להאמין שהגבר יבצעה טוב יותר”‏.‏ מלים אלה,‏ אף־על־פי שאולי נכתבו באירוניה,‏ משקפות את הלך־הרוח של התקופה,‏ שעדיין רווח אצל גברים רבים.‏

העדר יחס־כבוד — בעיה חובקת־עולם

כל תרבות פיתחה את עמדותיה,‏ השקפותיה ודעותיה הקדומות באשר לתפקיד האשה בחברה.‏ השאלה הנשאלת היא,‏ האם עמדות אלה מעידות על יחס־הכבוד הראוי למעמד האשה?‏ או שמא הן משקפות את השליטה שהיתה בידי הגברים במהלך הדורות,‏ בדרך־כלל בגין עליונות כוחם הפיסי?‏ אם מתייחסים לנשים כאל שפחות,‏ או כמי שניתנות לניצול,‏ היכן הכבוד למעמדן?‏ רוב התרבויות המעיטו,‏ במידה זו או אחרת,‏ בערכו של תפקיד האשה ועירערו את הערכתה־העצמית.‏

דוגמה אחת מני רבות בעולם,‏ לקוחה מאפריקה:‏ ”‏על נשי שבט היורוּבּה [‏שבניגריה]‏ להעמיד פני בּוּרות ולשתוק בנוכחות בעליהן,‏ ובהגישן את הארוחות,‏ הן נדרשות לכרוע ברך לרגלי בעליהן”‏.‏ (‏גברים ונשים)‏ באיזורים אחרים בעולם,‏ התרפסות זו לובשת צורות אחרות — האשה פוסעת במרחק־מה מאחורי בעלה,‏ או הולכת בשעה שהוא רוכב על סוס או פרד,‏ או נושאת משאות בעת שהבעל מהלך בידיים ריקות,‏ או אוכלת בנפרד מבעלה,‏ וכן הלאה.‏

בספר The Japanese (‏היפנים)‏,‏ כותב אדווין רישאוור,‏ שנולד וגדל ביפן:‏ ”‏הנטייה לשוביניזם גברי ביפן,‏ ניכרת באורח בוטה.‏ .‏.‏.‏ עדיין נפוץ מינהג איפָה ואיפָה בין גבר לאשה בענייני מין,‏ המעניק לגבר חופש ומגביל את האשה.‏ .‏.‏.‏ מה גם שמצפים מנשים נשואות שתהיינה נאמנות הרבה יותר מאשר הבעלים”‏.‏

כמו בארצות רבות,‏ הטרדה מינית מהווה גם היא בעיה ביפן,‏ במיוחד בקרונות הרכבת התחתית,‏ העמוסים לעייפה בשעות השיא.‏ יאסוּקו,‏ מן העיר הינוֹ,‏ שבפרברי טוקיו,‏ סיפרה לכתב עורו!‏‏:‏ ”‏כאשה צעירה,‏ נהגתי לנסוע בקביעות לעבודה בטוקיו.‏ היה זה מביך ביותר,‏ כיון שמספר גברים ניצלו את הצפיפות כדי לצבוט ולגעת היכן שרק אפשר.‏ מה יכולנו אנו,‏ הנשים,‏ לעשות?‏ היה עלינו לשאת זאת.‏ אך,‏ היה זה מחפיר.‏ בבוקר,‏ בשעות השיא,‏ הוקצה קרון נפרד לנשים,‏ כך שלפחות חלק מאיתנו יכלו לחמוק מהשפלה זו”‏.‏

סוּ,‏ לשעבר תושבת יפן,‏ מצאה דרך משלה להשתחרר מהטרדות אלה.‏ היא היתה אומרת בקול־רם:‏ ‏”‏פוּזאקֵנאי דֶה קוּדָסאי!‏”‏ שמשמעו,‏ ”‏תפסיק להתעסק אתי!‏”‏ היא מספרת:‏ ”‏הדבר משך תשומת־לב מיידית,‏ ופעל.‏ אף אחד לא רצה לאבד את יוקרתו בעיני כל השאר.‏ לפתע איש מן הגברים לא נגע בי!‏”‏

העדר יחס־כבוד לנשים בבית מהווה,‏ ללא ספק,‏ בעיה חובקת־עולם.‏ אך,‏ מה באשר לנשים במקום־העבודה?‏ הזוכות הן שם ליתר כבוד והכרה?‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 15]‏

כיצד נקבע מין התינוק?‏

”‏מינו של תינוק שטרם נולד נקבע ברגע ההפרייה,‏ ותא־הזרע של האב הוא המכריע בנדון.‏ כל ביצית שהאשה מייצרת היא נקבית,‏ כיון שהיא מכילה את כרומוזום־המין X,‏ שהוא כרומוזום נקבי.‏ בגבר,‏ רק מחצית תאי־הזרע נושאים כרומוזום X,‏ בעוד שהמחצית השנייה נושאת כרומוזום Y,‏ שהוא כרומוזום־מין זכרי”‏.‏ לכן,‏ אם שני כרומוזומים מטיפוס X מתמזגים,‏ התוצאה היא בת;‏ אם הכרומוזום הזכרי Y מתמזג עם הכרומוזום הנקבי X,‏ התינוק יהיה בן זכר.‏ לפיכך,‏ הכרומוזומים שבתא־הזרע של הגבר הם הקובעים אם האשה תלד בנים או בנות.‏ (‏ABC’s of the Human Body [‏עובדות־יסוד של גוף־האדם]‏,‏ בהוצאת רידר’‏ס דייג׳סט‏)‏ אין זה הגיוני,‏ איפוא,‏ שבעל יאשים את אשתו על שהיא מביאה לעולם אך ורק בנות.‏ זהו משחק־ההגרלה של הפרייה והרבייה.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 17]‏

טרגדיה עצומת־ממדים

בספר Feminism Without Illusions (‏פמיניזם ללא אשליות)‏,‏ כותבת אליזבת פוֹקס־ג’‏נוביס:‏ ”‏ישנן סיבות טובות להאמין,‏ שגברים רבים.‏.‏.‏ מתפתים יותר ויותר להשתמש בכוחם הפיסי במצב האחד שבו עדיין יש להם יתרון ברור — ביחסיהם האישיים עם נשים.‏ אם חשדי זה נכון,‏ כי אז מתרחשת לנגד עינינו טרגדיה עצומת־ממדים”‏.‏ וטרגדיה עצומת־ממדים זו מתייחסת למיליוני נשים הסובלות מדי יום ביומו מידי בעל,‏ אב או כל זכר שתלטן אחר — אשר אינו עומד ”‏במבחן הצדק וההגינות”‏.‏

”‏בשלושים מדינות [‏בארצות־הברית]‏,‏ עדיין חוקי באופן כללי לגברים לאנוס את נשיהם;‏ רק בעשר מדינות יש חוקים המתירים לעצור אדם בגין אלימות במשפחה.‏.‏.‏ נשים שאין להן ברירה אלא לברוח,‏ נוכחות לדעת שגם זו אינה בבחינת חלוּפה.‏.‏.‏ שליש ממיליון הנשים המוכות,‏ המבקשות מדי שנה מקלט במקרה חירום,‏ אינן יכולות למצוא כזה”‏.‏ — מבוא לספר תגובת־נגד — המלחמה הלא־מוצהרת נגד נשים אמריקניות‏,‏ מאת סוזן פאלודי.‏

‏[‏תמונה]‏

לגבי מיליונים,‏ אלימות בבית היא הצד האפל של חיי־הנישואין

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

מאות מיליוני נשים חיות בלא מים זורמים,‏ מערכת־ביוב,‏ או חשמל בביתן — אם יש להן קורת־גג