נאבקתי על חיי – בתא־לחץ

‏”‏שחררי את הלחץ מאוזנייך!‏ שחררי,‏ זה חשוב!‏”‏ אלה היו המלים הראשונות ששמעתי לאחר ניתוח לכריתת המעי הגס.‏ חשבתי לעצמי:‏ ”‏מוזר — הם ניתחו את בטני.‏ למה זה צריך להשפיע על אוזני?‏”‏

אך,‏ כשהתחלתי להיות מודעת בהדרגה לנעשה סביבי,‏ הבנתי שזו לא היתה מחלקה רגילה בבית־חולים.‏ נמצאתי בחדר ארוך וצר,‏ דמוי־טורפדו — בתא־לחץ.‏

סיבוכים במהלך הניתוח

גיליתי כי הניתוח היה גדול מכפי שהיה אמור להיות.‏ הסרטן התפשט לכבד,‏ וסבלתי מדימום פנימי חזק.‏ כשעזבתי את חדר־הניתוח,‏ ירדה רמת־ההמוגלובין שבדמי ל–6.‏3 (‏רמת־ההמוגלובין הרגילה במבוגר היא כ־15 גרם ל־100 סמ”‏ק דם.‏)‏ הרופאים נחרדו והזעיקו את אבי אל בית־החולים.‏ גם הוא אחד מעדי־יהוה,‏ ולכן סירב לבטל את החלטתי שלא לקבל עירוי־דם.‏ — ויקרא י״ז:‏13,‏ 14‏.‏

הרופא־המנתח ביקש בדחיפות הֵיתר להשתמש בתא־הלחץ שבמכון הצלילה למעמקים,‏ הנמצא בעיר דייס,‏ שבקירבת אבּרדין,‏ סקוטלנד.‏ היה בכך כדי לסייע להזרים חמצן לכמות הדם הקטנה שנותרה בגופי.‏ ההיתר ניתן.‏ האמבולנס שהסיעני עשה במהירות את שמונת הקילומטרים המפרידים בין אברדין לדייס,‏ שם הופעל על גופי לחץ המקביל לזה של 15 מטר מתחת לפני הים.‏

היתה זו חוויה חדשה לכל הנוגעים בדבר,‏ שכן תא־הלחץ משמש בדרך־כלל להפגת לחץ בגופם של צוללנים,‏ העובדים במיתקנים לקידוח נפט בים הצפוני.‏ מאחר שעתה השתמשו בו לראשונה לטיפול שלאחר־ניתוח,‏ נתלוו אלי שתי אחיות וטכנאי,‏ כולם בשנות העשרים שלהם,‏ ונשארו במיתקן עד להפחתת הלחץ.‏ בחוץ,‏ הפעילו מומחים את לוח־הבקרה המסובך.‏

תחת לחץ

בשעה שהוחדר אוויר אל התא,‏ הלחץ שבתוכו עלה.‏ בנשמי דרך מסיכה בלחץ אטמוספירי גדול פי שניים וחצי מן הלחץ הרגיל,‏ מילאתי בעצם את ריאותי בכמות חמצן גדולה פי שניים וחצי מן הרגיל.‏ דחיסת הגז גרמה למרכיב הנוזלי של דמי (‏שחוּזק על־ידי מרחיבי נפח)‏ לספוג אותו,‏ דבר שחיפה על חוסר ההמוגלובין.‏a

הימים הבאים היו קשים למדי.‏ רק מבקרים שעברו בדיקות רפואיות קפדניות הורשו להיכנס לתא הסמוך,‏ שבו ניתן היה להוריד את הלחץ.‏ חור־הצצה קטן בחרטום הטורפדו,‏ איפשר למבקרים אחרים לראותני,‏ אך כל שיכולתי אני לראות היתה עין אחת בלבד!‏

אחי,‏ שגם הוא עד,‏ ביקרני בתוך התא עצמו למשך זמן קצר.‏ הדבר עודד מאוד את רוחי.‏ עודדו אותי גם כל כרטיסי־הברכה ששלחו ידידי הרבים,‏ בהן ביטאו את אהבתם אלי וחלקוּ עמי קטעים מקראיים.‏ נראה שאלה הגיעו בדיוק בשעה שחשתי חלושה במיוחד.‏

ביום החמישי לשהותי בתא־הלחץ,‏ ניגש אלי הרופא האחראי על המיתקן.‏ דאגה ניכרה על פניו.‏ הוא הסביר:‏ ”‏יש עתה יותר מדי חמצן בדמך”‏.‏ כתוצאה מכך,‏ מוח־העצמות שלי חדל כנראה לתפקד.‏ הוא אמר שהדם שלי החל לגלות סימני הֶמופיליה (‏דמֶמֶת)‏,‏ והיה חשש שמעט הדם שנותר בגופי ידלוף,‏ עקב כשלון מנגנון ההקרשה.‏ (‏רמת ההמוגלובין שלי היתה עתה נמוכה מכדי שהמכשיר ימדוד אותה.‏ היא ירדה ל־6.‏2.‏)‏

האחיות פרצו בבכי.‏ ניסיתי להרגיען והותרתי את התוצאה בידי יהוה.‏

הפחתת הלחץ הוכתרה בהצלחה!‏

בהוראת הרופא,‏ הוחל מיד בתהליך הפחתת הלחץ.‏ האחיות החלו לחוש בהשפעות השליליות של השהייה הממושכת בתא־הלחץ;‏ התקופה הארוכה ביותר שבה שהה אדם בתוכו היתה שלושה ימים.‏ ולכולנו היה זה כבר היום החמישי!‏ עתה היה עלינו להמתין יומיים נוספים עד שהלחץ יופחת בהדרגה.‏

הפעם,‏ כשניגש אלי הרופא,‏ הוא נראה הרבה יותר מעוּדד והכריז:‏ ”‏מסיבה לא־ידועה,‏ עלתה רמת־ההמוגלובין שלך במעט”‏.‏ הוא האמין שמוח־העצמות שוב החל לתפקד.‏ לבי גאה משמחה.‏

שבוע לאחר הניתוח,‏ הוציאו אותי לבסוף מתא־הלחץ,‏ כשרמת־ההמוגלובין שבדמי הגיעה ל־6.‏4.‏ הועברתי לחדר הסמוך עד לבוא האמבולנס,‏ שהסיעני ליחידה לטיפול נמרץ שבאברדין.‏ בעת שהותי שם,‏ נכנסה אחת העדות כשבידה החוברות שקיבלה בלילה הקודם באולם־המלכות.‏ המאמר הראשי ”‏החלטות רפואיות — על מי מוטלות הן?‏”‏ (‏עורו!‏ מ־8 ביולי,‏ 1984,‏ באנגלית)‏ הופיע בדיוק בזמן!‏ נעזרתי בו כדי להצביע על הסיבה לעמדתי.‏

רמת־ההמוגלובין שלי עלתה בהדרגה מעל ל־5,‏ ושמי הוסר מרשימת החולים האנוּשים.‏ לא קיבלתי שום טיפול,‏ מלבד מזון בריא.‏ גופי עשה עתה מלאכה ראויה־לציון.‏ כשהגיע ההמוגלובין שלי ל־8.‏7,‏ שוחררתי למחרת היום.‏

מאחר שדרוש זמן־מה כדי להחלים מניתוח מסוג זה,‏ קיבלתי חופשה בת שלושה חודשים מהעבודה על־מנת להתחזק.‏ בתקופה זו הגיע ההמוגלובין שלי ל־3.‏15,‏ והוספתי 5.‏9 קילוגרם למשקלי.‏

אני כה שמחה על שבשנים האחרונות ניצלתי את השיפור הניכר שחל במצב בריאותי,‏ כדי להמשיך לחלוק את אמונתי עם הזולת!‏ אני אסירת־תודה ליהוה,‏ מכלכל החיים,‏ וכן לסגל הרפואי האדיב,‏ שהעניק לי טיפול לא־שגרתי בהצלחה כה רבה.‏ — כפי שסופר מפי דורין סטראכן.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 27]‏

דורין,‏ שבוע לאחר שיחרורה מבית־החולים

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 27]‏

באדיבות המועצה הרפואית,‏ גרמפיה