מנקודת המבט המקראית
האם זה תמיד פסול לכעוס?
”כעס הינו טירוף־דעת זמני”. כך ביטא משורר רומי קדום בשם הורציוס דעה רווחת בנוגע לאחד מהרגשות העזים ביותר. בעוד שלא כל אחד מסכים לכך שהכעס הינו אי־שפיות זמנית, רבים רואים בו דבר פסול מיסודו. עוד במאה השישית לספירה, חיברו נזירים קתולים את הרשימה הידועה כ”שבעת אבות החטא”. אין כל תימה שהכעס נמנה עימם.
קל להבין מדוע הם חשו כך. המקרא מציין: ”הֶרֶף מאף ועזוב חימה” (תהלים ל״ז:8). בדומה לכך, כתבי־הקודש המשיחיים מאיצים: ”הסירו מכם כל מרירות וחימה וכעס וצעקה וגידוף וכל רישעה” (אפסים ד׳:31).
אולם, אתה עשוי לתהות, ’האם בכך מסתכמת השקפת המקרא בנוגע לכעס? ככלות הכל, האם גם לא נחזה מראש ש”אחרית הימים” שבה אנו חיים היום תאופיין ב”זמנים קשים”?’ (טימותיאוס ב׳. ג׳:1–5). האם אלהים באמת מצפה מאיתנו לחיות בזמנים אלה שבהם האנשים ’אכזרים, שונאי טוב וקשוחי־לב’ — ולא לכעוס כלל וכלל?
השקפה מאוזנת
התייחסות המקרא לנושא אינה כה פשטנית. שים־לב, למשל, לכתוב בתהלים ד׳:5, שם נאמר: ”רגזו ואל תחטאו”. פסוק זה יהיה די מתמיה אם כעס נחשב באופן אוטומטי לאחד מ”אבות החטא”, הראוי לעונש נצחי.
בהתאם ל־Vine’s Expository Dictionary of Biblical Words (המילון הפרשני למילים שבמקרא מאת ווין) הפועל המופיע כאן ”רגזו” נגזר מהשורש ”רגז”, שמשמעו ”לרעוד מתוך רגש עז”. אך, איזה רגש עז? האם מדובר בכעס? בתרגום השבעים של הכתוב בתהלים ד׳:5, המלה ”רגזו” תורגמה בשפה היוונית ”להתמלא כעס”.
מדוע כתבי־הקודש מותירים מקום לכעס? משום שלא כל כעס הוא שלילי. הטענה כפי שציין אחד מפרשני המקרא שלפיה ”כעסו של אדם לעולם אינו מוצדק ואסור כשלעצמו”, אינה מקראית. חוקר מקרא אחד בשם ר. ס. ה. לנסקי העיר נכונה בנוגע לציטטה זאת: ”האתיקה האוסרת כל כעס ודורשת להיות שלווים בכל מצב הינה סטואית ולא משיחית”. פרופסור וויליאם ברקלי ציין אף הוא בהקשר זה: ”חייב להיות כעס בחיים המשיחיים, אך עליו להיות כעס מהסוג הנכון”. אולם, מהו ”כעס מהסוג הנכון”?
כעס מוצדק
בעוד שכעס אינו אחת מתכונותיו הבולטות של יהוה, במקרא הוא מתואר שוב ושוב כאל החש כעס והמביע אותו. בעצם, קיימות שתי סיבות לכך שכעסו תמיד מוצדק. ראשית, הוא לעולם אינו מתרגז ללא בסיס מוצק. ושנית, הוא מבטא את חרון־אפו בדרך צודקת, כשלעולם אינו מאבד שליטה (שמות ל״ד:6; תהלים פ״ה:4).
יהוה זועם כאשר נעשה עוול בזדון. לדוגמה, הוא אמר לבני־ישראל שאם יעשקו נשים וילדים חסרי הגנה, ’שמוע ישמע את צעקתם’. הוא הזהיר: ”וחרה אפי” (שמות כ״ב:21–23; השווה משלי כ״א:13).
באופן דומה, התמלא משה חרי־אף מוצדק בראותו את בני־ישראל הלא־נאמנים, והשליך מידיו את לוחות הברית (שמות ל״ב:19). והסופר הצדיק עזרא, כה כעס על אי־ציותם של בני־ישראל לחוק אלהים בנוגע לנישואין, עד כי קרע את בגדו מעליו ואף מרט משיער ראשו! (עזרא ט׳:3).
בדומה ליהוה, שמר ישוע פינה חמה בלבו לילדים. במקרה אחד, כאשר מתוך כוונות טובות ניסו תלמידיו למנוע מילדים אחדים לגשת אליו, ’התכעס ישוע’, וחיבק את הילדים (מרקוס י׳:14–16). מעניין לציין, שהמלה היוונית שתורגמה ל”התכעס” התייחסה במקור ל”כאב גופני או רוגזה”. אכן, מה עזים היו רגשותיו!
כמו־כן, התעורר בלבו של ישוע כעס מוצדק כאשר ראה שסוחרים וחלפנים הפכו את בית־המקדש ”למערת פריצים”. הוא הפך את שולחנותיהם וגירשם משם! (מתי כ״א:12, 13; יוחנן ב׳:15). כאשר הפרושים והסופרים גילו דאגה רבה לקיום ההלכות שפסקו בנוגע לשבת, יותר מאשר לחולים שנזקקו לעזרה, ישוע ’הביט בהם בזעם וברוב עצב על קשי לבבם’ (מרקוס ג׳:5).
כל ’אוהבי הטוב’ מתאמצים ’לשנוא רע’ (עמוס ה׳:15). לפיכך, משיחיים כיום עשויים לחוש כעס מוצדק השוטף את לבם למראה מעשים זדוניים וחסרי חרטה, צביעות, אי־יושר, חוסר נאמנות או עוול מכוונים.
התמודדות נאותה עם כעס
אין זה מקרי שתדירות המקרא מדמה את הכעס לאש. בדומה לאש, גם לכעס מקומו הנאות. אולם, הוא אף עלול להיות הרסני ביותר. בניגוד ליהוה, לעתים קרובות מאוד, בני־אדם חשים כעס ללא כל בסיס מוצדק או מביעים את כעסם באופן לא צודק. (ראה בראשית ד׳:4–8; מ״ט:5–7; יונה ד׳:1, 4, 9.)
לעומת זאת, ניסיון להדחיק את הכעס ולהעמיד פנים שאין הוא קיים, עשוי אף הוא שלא להיות מוצדק. זכור את העצה המקראית: ”אל תשקע השמש על כעסכם” (אפסים ד׳:26). המקרא מצביע על דרכים שונות שבהן ניתן להביע כעס, כגון ’לומר בלבבך’ את הדברים, לשוחח על רגשותיך עם ידיד נאמן מבוגר, ואף להתעמת בצורה שלווה עם זה שחטא לך (תהלים ד׳:5; משלי ט״ו:22; מתי ה׳:23, 24; יעקב ה׳:14).
לפיכך, בהחלט אין זה תמיד פסול לכעוס. יהוה חש כעס — ויחוש שוב בעתיד! (צפניה ב׳:2, 3; ההתגלות י״ט:15) אם אנו חפצים לחקותו, יתכן שאף אנו נעמוד במצבים שבהם יהא זה שלילי שלא לכעוס! המפתח יהא אז ליישם את עצות המקרא, בכך שנוודא שקיים בסיס מוצק לרגשותינו ובכך שנבטאם בדרך ההולמת את יראי־אלהים.
[תמונה בעמוד 16]
קין והבל