הייתכנו חיים ללא כאב?
כאב בלתי פוסק יכול להרוס את חיי האנשים. הוא גוזל את שלוות־רוחם, את שמחתם ואת פרנסתם, וכה מאמלל את חייהם, עד כי יש המבקשים לעצמם הקלה על־ידי התאבדות. אלברט שווייצר, מסיונר־רופא, הסיק: ”הכאב הינו אדון האנושות, ואיום אף מן המוות עצמו”.
מאות מיליוני אנשים ממש סובלים קשות. ’לו יכולנו להיות תלויים בחלל נצחי מעל תהום שממנה היו עולים לאוזנינו קולות מכדור־הארץ הסובב’, אמר כירורג צרפתי, ’היינו שומעים זעקת כאב פנימית הפורצת מן האנושות המעונה ונישאת פה אחד”.
אכן, הדברים שהכותב המשיחי ירא־האלהים העלה על הכתב לפני למעלה מ־900,1 שנה נכונים היום יותר מתמיד: ”כל הבריאה נאנחת וסובלת כבצירי לידה עד היום הזה” (רומים ח׳:22).
בעיה בריאותית קשה
אחד מכל שמונה אמריקנים מתנסה בכאב האיום של השיגרון הניווני, הצורה הנפוצה ביותר של דלקת הפרקים. רבים אף יותר מתענים מכאב־הגב. אחרים נאלצו לסבול את התופעות המכאיבות של סרטן ומחלת־לב.
מיליונים נוספים סובלים מיחושים עזים בראשם, בשיניהם, באוזניהם, כאבי טחורים ומחלות ופציעות רבות אחרות. אין פלא, שבשנה האחרונה הוציאו האמריקנים רק על משככי־כאבים ללא מרשם רופא 1.2 מיליארדי דולרים, ושהכאב מכונה ”המגיפה הנסתרת של אמריקה”.
ג׳ון ג׳. בוניקה, שהוא אולי בר־הסמכא הידוע ביותר בנושא הכאב, אמר: ”מן ההיבט הכספי ומן ההיבט של הסבל האנושי, הכאב הכרוני חשוב למעשה יותר מכל הבעיות הבריאותיות האחרות גם יחד”.
חיים ללא כאב?
לנוכח מציאות עגומה זו, יתכן שהעלאת האפשרות של חיים ללא סבל תיראה נמהרת. עקב כך, דברי המקרא עשויים להיראות בלתי סבירים, דהיינו: ”וימחה [אלהים] כל דמעה מעיניהם... גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד” (ההתגלות כ״א:4).
ברם, האפשרות של חיים ללא כאב אינה בלתי סבירה. חשוב לרגע: מהי באמת משמעות הפסוק? ישנם כיום אנשים שאינם חשים כאב. הם נולדים בלעדיו. היש לקנא בהם? אלן בסבאום, שעיסוקו אנטומיה, אמר: ”העדר של תחושת הכאב הינו אסון”.
אלמלא יכולת לחוש בכאב, קרוב לוודאי שלא היית חש שהתפתחה בגופך בועה עד שהיתה הופכת לפצע דלקתי חמור. על־פי ידיעה אחת, הוריה של ילדה קטנה, שלא חשה כל כאב, ”היו מריחים לעתים ריח של בשר חרוך, ומוצאים אותה נשענת באדישות על התנור”. לפיכך, הכאב הינו יותר מאויב אכזר. הוא גם עשוי להוות ברכה.
מה, אם כן, באשר להבטחת המקרא: ”לא יהיהעוד... כאב”? האם מן הראוי שנשתוקק למימוש הבטחה זו?
חיים ללא דמעות?
שים־לב שהקשר הפסוק מוסיף: ”וימחה [אלהים] כל דמעה מעיניהם” (ההתגלות כ״א:4; ראה גם ישעיהו כ״ה:8). הדבר משמעותי משום שהדמעות חיוניות. כמו תחושת הכאב, הן משמשות הגנה עבורנו.
הדמעות שומרות על לחלוחית העין ומונעות חיכוך בין העין ובין העפעף. הן אף שוטפות מעינינו חומרים זרים. בנוסף לכך, הן מכילות חומר מחטא הקרוי ליזוזים, המחטא את העיניים ומונע דלקות. לכן, היכולת להזיל דמעות מהווה תכונה נפלאה של גופנו המעוצב להפליא, בדומה לתחושת הכאב שלנו (תהלים קל״ט:14).
אולם, לדמעות גם קשר הדוק עם צער, אבל ורוגז. ”אַשְׂחֶה בכל לילה מיטתי”, קונן המלך דוד בימי המקרא. ”בדמעתי עַרְשִׂי אַמְסֶה” (תהלים ו׳:7). נאמר על יוסף שבכה על מות אביו יעקב (בראשית נ׳:1–3). מטרת אלהים הראשונית לא היתה שבני־האדם יזילו דמעות צער. חטאו של אדם הראשון הוא האחראי למצב שבו שרויה המשפחה האנושית הלא־מושלמת, הגוועת (רומים ה׳:12). לפיכך, הדמעות שלא תהיינה עוד הן אלה הנובעות ממצבנו כאנשים לא־מושלמים וגוועים.
מאחר שהמקרא מתייחס לסוג מסוים של דמעות שתימחנה, כיצד תתממש ההבטחה שלא יהיה עוד כאב? האם לא יסבלו האנשים, לפחות לעתים, כאב הגורם עצב ובכי?