חשיפת שורשי הדיבור המעליב
”מתוך השופע בלב מדבר הפה” (מתי י״ב:34).
לפני כ־000,2 שנה, אמר ישוע המשיח את המילים המצוטטות לעיל. ואכן, פעמים רבות, מוצא פי האדם משקף את רגשותיו ואת מניעיו העמוקים ביותר. דבריו עשויים להיות ראויים לשבח (משלי ט״ז:23). מצד שני, הם עלולים להיות ספוּגי רשעות (מתי ט״ו:19).
אשה אחת אמרה על בעלה: ”הוא מסוגל להתפרץ בזעם כרעם ביום בהיר; לחיות איתו זה כמו להלך בשדה מוקשים — אי אפשר לדעת מה יצית את ההתפרצות”. ריצ׳ארד מתאר מצב דומה לגבי אשתו. ”לידיה תמיד שׂשׂה לקרב”, הוא אומר. ”היא לא רק מדברת; היא תוקפת ומפנה לעברי אצבע כמו אל ילד קטן”.
כמובן, אפילו בחיי־הנישואין המוצלחים ביותר יתגלעו ויכוחים, ואין בעל או אשה שאינם נכשלים בלשונם (יעקב ג׳:2). אך, דיבור פוגע בנישואין אינו מסתכם בכך; זו שפה משפילה וביקורתית, שמטרתה למשול או לרדות בבן־הזוג. יש שהדיבור הפוגע נעטף באיצטלה של מתינות. מחבר התהלים דוד, תיאר לדוגמה אדם נעים דברים אך תוכו מושחת: ”חָלקוּ מחמאות [מילות] פיו, וּקֲרָב לבו. רכּוּ דבריו משמן, והמה פתיחוֹת [חרבות שלופות]” (תהלים נ״ה:22; משלי כ״ו:24, 25). דיבור בוטה שנאמר בזדוניות גלויה או מוסווית, עלול להמיט חורבן על הנישואין.
כיצד זה מתחיל
מה גורם לאדם לנקוט לשון פוגעת? בדרך־כלל, שורשי הדיבור הפוגע טמונים במה שאדם קולט בעיניו ובאוזניו. בארצות רבות, לעג עוקצני, עלבונות והשפלות נחשבים מקובלים ואפילו משעשעים.a התקשורת, אשר במקרים רבים מציגה את הגברים ”האמיתיים” כשתלטנים ואגרסיביים, עלולה להשפיע במיוחד על הגברים.
בדומה לכך, רבים המדברים בלשון גידופים גדלו בבתים שבהם נהגו ההורים לתת דרור לכעס, לתרעומת ולבוז. הם קלטו אפוא מגיל קטן שזו התנהגות מקובלת.
ייתכן שילד הגדל באווירה כזו, לא רק ילמד צורת דיבור מסוימת, אלא גם יאמץ השקפה מעוותת על עצמו ועל אחרים. למשל, אם מדברים אל הילד בלשון נוקשה, הוא עלול לגדול בתחושה שהוא חסר ערך ולהיתקף זעם. ואם הילד פשוט שומע את אביו תוקף מילולית את אמו, מה אז? גם אם הילד רך בשנים, הוא עשוי לספוג את הבוז שרוחש אביו לנשים. הנער עלול להבין מהתנהגות אביו, שגבר צריך לשלוט בנשים ולשם כך עליו להפחידן או לפגוע בהן.
הורה נרגז עלול לגדל ילד נרגז, שאולי יהיה בבגרותו בעל חימה העושה ”רב־פשע” (משלי כ״ט:22). וכך מורשת הלשון הפוגעת עלולה לעבור מדור לדור. לא לחינם יעץ פאולוס לאבות: ”אל תרגיזו את ילדיכם” (קולוסים ג׳:21). ראוי לציין, שעל־פי הלקסיקון התיאולוגי של הברית החדשה, מובן המילה היוונית שתורגמה ל”תרגיזו”, הוא בין היתר ”להכין ולעורר לקרב”.
כמובן, השפעת ההורים אינה מצדיקה התקפה מילולית או אחרת; עם זאת, יש בה כדי להסביר כיצד נטייה ללשון גסה מכה שורשים כה עמוקים. ייתכן שאיש צעיר אינו מתעלל פיסית באשתו, אולם האם הוא מתעלל בה בהתבטאויותיו ובמצבי־רוחו? אפשר שמתוך בחינה עצמית יתחוור לאדם, שהוא ירש מאביו את הזלזול בנשים.
אותו עיקרון תקף כמובן גם לגבי נשים. אם אֵם נהגה להתעלל מילולית בבעלה, לכשתינשא בתהּ עלולה היא לנהוג בבעלה בדיוק כך. אחד ממשלי המקרא אומר: ”טוב שבת בארץ מדבר מאשת מִדְיָנים וכעס” (משלי כ״א:19). אף־על־פי־כן, בנושא זה, במיוחד הגבר נדרש לנהוג משנה זהירות. מדוע?
כוח העריצים
על־פי־רוב, לַבעל כוח רב יותר בנישואין מלאשה. ברוב המקרים, הוא חזק מאשתו מבחינה גופנית, ואיומים מצדו לפגיעה פיסית מטילים פחד רב יותר.b מלבד זאת, לגבר יש בדרך־כלל כישורי עבודה טובים יותר, יכולת גבוהה יותר להתפרנס בכוחות עצמו ויתרונות כלכליים רבים מלאשה. משום כך, סביר להניח שאשה המוּכּה מילולית תחוש לכודה וגלמודה. היא קרוב לוודאי תסכים עם דבריו של המלך החכם, שלמה: ”ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשוקים, ואין להם מנחם; ומיד עושקיהם כוח, ואין להם מנחם” (קהלת ד׳:1).
האשה עלולה לחוש בלבול אם בעלה מיטלטל בין שתי עמדות קיצוניות — רגע אדיב ורגע ביקורתי. (השווה יעקב ג׳:10.) יתרה מזו, ייתכן שאם בעלה מפרנס טוב, אשה הנופלת טרף ללשון בוטה עשויה לחוש אשמה על שחשבה כי משהו אינו כשורה בנישואין. היא עלולה אף להאשים את עצמה על התנהגות בעלה. ”כמו אשה מוכה”, הודתה אשה אחת, ”תמיד חשבתי שהאשמה בי”. אשה אחרת אומרת: ”שכנעתי את עצמי שאם אנסה להבין אותו ולהיות ’סבלנית’ איתו אמצא את השלווה”. למרבה הצער, ברוב המקרים ההתעללות נמשכת.
זו אכן טרגדיה שבעלים רבים מנצלים את כוחם כדי לרדות באשה, שאותה נשבעו לאהוב ולהוקיר (בראשית ג׳:16). אך מה ניתן לעשות במצב כזה? ”אינני רוצה לעזוב”, אומרת אשה אחת, ”אני רק רוצה שיפסיק להתעלל בי”. לאחר תשע שנות נישואין, בעל אחד מודה: ”אני מבין שהיחסים שלי עם אשתי לוו בהתעללות מילולית ושאני הצד המתעלל. אני בהחלט מעוניין לשנות את המצב ולא להיפרד”.
יש עזרה למי שנישואיהם סובלים מדיבור פוגע, ועל כך ידבר המאמר הבא.
[הערות שוליים]
a כך היה גם כנראה במאה הראשונה לספירה. המילון הבינלאומי החדש של תיאולוגיית הברית החדשה מציין, כי ”אצל היוונים, זו היתה אחת מאמנויות החיים לדעת כיצד להעליב את הזולת או לספוג עלבונות”.
b תוקפנות מילולית עלולה להיות אבן־מעבר לאלימות במשפחה. (השווה שמות כ״א:18.) יועצת לנשים מוכות אומרת: ”לכל אשה המבקשת הגנה משפטית מפני הכאות, דקירות וחניקות שסיכנו את חייה, יש גם היסטוריה ארוכה וכואבת של התעללות לא־פיסית”.
[קטע מוגדל בעמוד 16]
למרבה הצער, בעלים רבים מנצלים את כוחם כדי לרדות באשה, שאותה נשבעו לאהוב ולהוקיר
[תמונה בעמוד 15]
היחסים בין ההורים משפיעים על ילדיהם