ממילים פוצעות למילים מרפאות
”מוות וחיים ביד לשון” (משלי י״ח:21).
כתבי־הקודש מגנים נחרצות את הגידוף — דיבור פוגע ומעליב שנאמר בכוונה תחילה. תחת תורת משה, מי שגידף או קילל את הוריו היה צפוי לעונש מוות (שמות כ״א:17). לפיכך, אין יהוה אלוהים רואה בנושא כעניין שולי. דברו, המקרא, אינו תומך ברעיון שכל המתרחש ’בחדרי חדרים’ הוא חסר חשיבות, כל עוד האדם טוען לשרת את אלוהים. בכתבי־הקודש נאמר: ”מי שסבור שהוא עובד אלוהים, ואיננו שם רסן ללשונו כי אם מתעה את לבו, עבודתו אינה אלא הבל” (יעקב א׳:26; תהלים ט״ו:1, 3). לכן, אם אדם מתעלל מילולית באשתו, כל שאר פעליו המשיחיים הם לריק בעיני אלוהיםa (קורינתים א׳. י״ג:1–3).
זאת ועוד, משיחי המשתמש בלשון־גידופים צפוי לסילוק מן הקהילה. הוא אף עלול להחמיץ את הברכות שתביא בכנפיה מלכות אלוהים (קורינתים א׳. ה׳:11; ו׳:9, 10). ברור אפוא, שאדם המזיק לרעהו במוצא שפתיו חייב לחולל שינוי דרסטי. אך כיצד יוכל לעשות כן?
חשיפת הבעיה
כמובן, הפוגע לא ישתנה, אלא אם כן יבין בבירור שיש לו בעיה רצינית. למרבה הצער, כדבריה של יועצת אחת, גברים רבים הפוגעים בזולת בלשונם ”אינם רואים שיש בהתנהגותם משום התעללות. מבחינתם, מעשים אלה נורמליים לחלוטין, והם דרך ’טבעית’ לתקשורת בין בעלים ונשים”. לפיכך, רבים לא יבחינו בצורך להשתנות, עד שהנושא יובא ישירות לתשומת־לבם.
לעתים קרובות, אשה השוקלת את מצבה ומתפללת בנידון, רואה צורך לחשוף את הבעיה — לטובתה האישית, לטובת ילדיה ומתוך דאגה למעמדו של בעלה לפני אלוהים. אמת, קיים תמיד החשש שחשיפת הבעיה תחמיר את המצב ושדבריה עלולים להיתקל במטח של הכחשות. האשה תוכל אולי למנוע זאת, אם תשקול היטב תחילה כיצד להעלות את הנושא. ”תפוחי זהב במַשְכּיוֹת כסף, דבר דבוּר על אופְניו”, אומר המקרא (משלי כ״ה:11). פנייה כנה ומתונה בעת מרגוע עשויה לגעת ללבו (משלי ט״ו:1).
במקום להטיח האשמות, על האשה לנסות להביע את עצמה מנקודת־ראות שתבהיר כיצד הדיבור הפוגע משפיע עליה. משפטים הנפתחים במילה ”אני” הם ברוב המקרים המוצלחים ביותר. לדוגמה, ’אני מרגישה פגועה מפני ש... ’ או ’אני נקרעת בתוכי כשאתה אומר לי... ’ יש להניח שמשפטים מעין אלו יגעו ללב, משום שאין הם תוקפים את האדם, אלא את הבעיה. (השווה בראשית כ״ז:46 עד כ״ח:1.)
התערבות תקיפה, אך טקטית, מצד האשה יכולה לשאת פירות טובים. (השווה תהלים קמ״א:5.) גבר, שלצורך הדיון נכנהו סטיבן, נוכח באמיתוּת הדבר. הוא מספר: ”אשתי הבחינה בצד המתעלל שבי — דבר שנעלם מעיניי — והיה לה העוז לחשוף את הבעיה”.
קבלת עזרה
אולם מה תוכל לעשות האשה אם בעלה ימאן להכיר בבעיה? במקרה כזה יש נשים הפונות לעזרה מגורמים חיצוניים. בעתות משבר כאלה, יכולים עדי־יהוה לפנות לזקני־הקהילה. כתבי־הקודש דורשים מאותם גברים לרעות את העדר הרוחני של אלוהים באהבה ובטוב־לב ובד בבד ”להוכיח את המתנגדים” להוראה הבריאה של דבר־אלוהים (טיטוס א׳:9; פטרוס א׳. ה׳:1–3). אומנם אין זה מתפקידם להתערב בעניינים אישיים של זוגות נשואים, אך הזקנים מודאגים ובצדק, אם אחד מבני־הזוג פגוע מלשונו הבוטה של השני (משלי כ״א:13). מתוך דבקות בערכי המקרא, גברים אלה אינם מצדיקים דיבור פוגע או מקלים ראש בנושא.b
אולי זקני־הקהילה יצליחו להקל על הבעל והאשה להידבר. לדוגמה, אשה אחת ניגשה לזקן־קהילה וסיפרה לו שבעלה, אח בקהילה, מצליף בה בלשונו במשך שנים. הזקן ארגן פגישה עם שניהם. כשאחד מהם דיבר, הוא ביקש מן השני שלא להיכנס לדבריו. כשהגיע תורהּ לדבר, אמרה האשה שאין היא יכולה לסבול עוד את זעמו הבלתי נשלט של בעלה. היא סיפרה שבמשך שנים היתה פוחדת בסוף כל יום, שמא ישוב הביתה במצב־רוח נרגז. כשבערה חמתו, נהג לומר דברים משפילים על משפחתה, על חבריה ועליה אישית.
הזקן ביקש מן האשה להסביר מה חשה לשֵמע דברי בעלה. ”הרגשתי שאני טיפוס שלילי, ושאיש אינו מסוגל לאהוב אותי”, השיבה. ”לפעמים הייתי שואלת את אמי, ’אמא, האם אני אדם שקשה לחיות איתו? האם אני כזאת שלא ניתן לאהוב?’” כאשר שמע בעלה מה גרמו לה מילותיו להרגיש, פרץ בבכי. לראשונה הבין עד כמה פגעה לשונו באשתו.
אתה יכול להשתנות
לחלק מהמשיחיים בני המאה הראשונה לספירה היתה חולשה בעניין הגידוף. השליח המשיחי פאולוס קרא להם להסיר את ”הרוגז והכעס ואת הרשע והגידוף ואת ניבול הפה” (קולוסים ג׳:8). עם זאת, בעיית הדיבור הבוטה קשורה יותר ללב מאשר ללשון (לוקס ו׳:45). ועל כן הוסיף פאולוס: ”פשטתם את האדם הישן עם מעשיו ולבשתם את האדם החדש [”האישיות החדשה”, ע״ח]” (קולוסים ג׳:9, 10). לפיכך, השינוי אינו כרוך רק בצורת דיבור אחרת, אלא גם בטיפוח רגשות אחרים.
בעל המדבר בלשון פוגעת אולי זקוק לעזרה כדי לזהות את המניעים להתנהגותו.c מוטב שיאמץ את הגישה שהיתה למחבר התהלים: ”חוקרני אל ודע לבבי, בחנני ודע שרְעפּיי. וראה אם דרך עוֹצב בי” (תהלים קל״ט:23, 24). למשל: מדוע הוא חש צורך למשול או לשלוט ברעייתו? מה דוחף אותו להתקפה מילולית? האם התקפותיו הן סימן לתרעומת עמוקה יותר? (משלי ט״ו:18) האם הוא סובל מתחושה של פחיתות ערך, ייתכן עקב חינוך שהתאפיין בגישה ביקורתית? שאלות כאלו יכולות לעזור לאדם לחשוף את שורשי התנהגותו.
אולם, לא קל לעקור את הגידוף, במיוחד אם מקורו בהורים שנהגו בעצמם לדבר בעוקצנות או בתרבות המעודדת התנהגות שתלטנית. אך כל דבר שנלמד ניתן — בעזרת זמן ומאמצים — ללמוד לשרש. בעניין זה, המקרא מגיש את מירב העזרה. יש בו כדי לסייע לאדם להיגמל מדפוסי־התנהגות מושרשים היטב. (השווה קורינתים ב׳. י׳:4, 5.) כיצד?
השקפה נכונה על התפקידים שיעד אלוהים
לעתים קרובות, לגברים המגדפים יש השקפה מעוּותת בנוגע לתפקידים שיעד אלוהים לבעל ולאשה. לדוגמה, פאולוס, אחד מכותבי כתבי־הקודש, אמר שהנשים ’תיכנענה לבעליהן’ וש”האיש הוא ראש האשה” (אפסים ה׳:22, 23). הבעל עלול לחשוב שראשותו מקנה לו את הזכות לשלטון מוחלט. אך לא כך הדבר. אשתו אומנם נכנעת לו, אך אינה עבד שלו. היא ”עזר כנגדו” (בראשית ב׳:18). לפיכך, פאולוס הוסיף: ”כן חייבים גם האנשים לאהוב את נשיהם כאהבתם את גופם הם. האוהב את אשתו אוהב את עצמו. הן מעולם לא שנֵא איש את בשרו, אלא הוא מכלכּל ומטפח אותו כדרך שגם המשיח נוהג בקהילה” (אפסים ה׳:28, 29).
ישוע, בתור ראש הקהילה המשיחית, מעולם לא דיבר בלשון בוטה עם תלמידיו או עורר בהם חששות מפני מטח הביקורת הבא. אדרבה, הוא היה עדין, ובכך שמר על כבודם. ”אני אמציא לכם מנוחה”, הבטיח להם. ”עניו אני ונמוך רוח” (מתי י״א:28, 29). הרהורים המלוּוים בתפילות באשר לאופן שבו הפעיל ישוע את ראשותו יסייעו לבעל לטפח השקפה מאוזנת יותר על ראשותו.
כאשר נוצרים מתחים
ידיעת עקרונות המקרא היא דבר אחד; יישומם תחת לחץ הוא דבר שונה למדי. כאשר נוצרים מתחים, כיצד יכול הבעל להימנע מלשוב ולדבר בלשון בוטה?
אין זה ביטוי של גבריות אם הבעל מדבר בתוקפנות בשעת כעסו. התנ״ך אומר: ”טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר” (משלי ט״ז:32). גבר אמיתי שולט ברוחו. מתוך התחשבות, הוא שואל את עצמו: ’כיצד מילותיי משפיעות על אשתי? כיצד הייתי אני מרגיש במקומה?’ (השווה מתי ז׳:12.)
עם זאת, המקרא מודה בכך שיש מצבים מכעיסים. לגבי מצבים אלה כתב מחבר התהלים: ”ריגזו ואל תחטָאו, אימרו בלבבכם על משכבכם ודוֹמוּ” (תהלים ד׳:5). ברוח דומה נאמר: ”אין כל פסול בכעס, אך זה פָּסוּל להתקיף מילולית בעוקצנות, בהשפלות או בעלבונות”.
אם הבעל חש שהוא עומד לאבד שליטה על לשונו, מוטב שילמד לקחת פסק־זמן. אולי יהא זה מן התבונה לצאת מן החדר, ללכת לטייל או למצוא פינה שקטה להירגע. במשלי י״ז:14 נאמר: ”לפני התגַלַע הריב, נטוש”. המשך את השיחה בשוך הכעס.
כמובן, אין אדם מושלם. בעל שנהג בעבר לדבר בגסות עלול למעוד. במקרה כזה עליו להתנצל. עטיית ”האישיות החדשה” היא תהליך מתמשך אך שכר רב בצדה (קולוסים ג׳:10).
מילים מרפאות
אכן, ”חיים ומוות ביד לשון” (משלי י״ח:21). את המילים הפוגעות חייבים להחליף במילים שיבנו ויחזקו את עבותות הנישואין. משל מקראי אומר: ”צוף־דבש אִמרי נועם, מתוק לנפש ומרפֵא לעצם” (משלי ט״ז:24).
לפני שנים מספר, נערך מחקר שנועד לבודד את הגורמים לתפקודן התקין של משפחות חזקות. ”מן המחקר עלה כי בני המשפחות הללו חיבבו זה את זה, ותמיד אמרו זאת איש לרעהו”, מדווח המומחה לנישואין דיוויד ר. מייס. ”הם הביעו את שביעות־רצונם זה מזה, נתנו לכל אחד תחושה של ערך עצמי וניצלו כל הזדמנות לדבר ולהתנהג בחיבה. ומטבע הדברים, התוצאה היתה שהם נהנו להיות יחדיו וחיזקו איש את רעהו בדרכים שהפכו את יחסיהם למלאי סיפוק”.
אין בעל ירא־אלוהים היכול לומר בפה מלא שהוא אוהב את אשתו, אם הוא פוגע בה בדבריו בכוונה תחילה (קולוסים ג׳:19). כמובן, הוא הדין לגבי אשה המצליפה בבעלה בלשונה. אכן, מחובתם של שני בני־הזוג לנהוג על־פי קריאתו של פאולוס אל האפסים: ”אל יֵצא מפיכם כל דבר ניבול, אלא דבר שהוא טוב בעתו ויש בו כדי לבנות, למען ישפיע נועם על השומעים” (אפסים ד׳:29).
[הערות שוליים]
a אומנם אנו מתייחסים לצד הפוגע בלשון זכר, אך העקרונות במאמר חלים במידה שווה על הנשים.
b כדי להיות כשיר להתמנות לזקן־קהילה וכדי להמשיך לשרת בתפקיד, אל לאדם להיות בעל אגרוף. אל לו להיות אדם התוקף אנשים פיסית או מטיל עליהם אימה בהערות פוגעות. זקני־הקהילה והמשרתים־העוזרים חייבם להנהיג היטב את ביתם. תהא אשר תהא מידת אדיבותו במקום אחר, אין הגבר כשיר לתפקיד אם הוא נוהג כרודן בביתו (טימותיאוס א׳. ג׳:2–4, 12).
c ההחלטה אם לפנות לטיפול מקצועי נתונה בידי המשיחי. עם זאת, עליו לוודא שהטיפול אינו סותר את עקרונות המקרא.
[קטע מוגדל בעמוד 17]
זקן־קהילה משיחי עשוי לעזור לבני־זוג להידבר
[תמונה בעמוד 18]
על הבעלים והנשים להשקיע מאמץ אמיתי להבין איש את רעהו