צו נַנְט — כתב זכויות הקורא לסובלנות?‏

‏”‏תוקפים אותי ייסורים למשמע הדבר”‏,‏ מחה האפיפיור קלֶמֶנס ה־8 בשנת 1598,‏ לאחר ששמע שמלך צרפת,‏ אַנרי ה־4,‏ חתם על ’‏צו נַנְט’‏.‏ כיום,‏ כעבור ארבע מאות שנה,‏ הצו אינו מעורר תרעומת או התנגדות,‏ אלא מונצח כמעשה של סובלנות וכאחד הצעדים החשובים לקראת הבטחת זכויות דתיות לכל.‏ מהו צו ננט?‏ האם היה באמת כתב זכויות הקורא לסובלנות?‏ מה הוא מלמדנו כיום?‏

אירופה שסועת המלחמה

אירופה של המאה השש־עשרה אופיינה באי־סובלנות ובמלחמות דת עקובות מדם.‏ לדברי היסטוריון,‏ ”‏תלמידי המשיח מעולם לא שמו ללעג כה רב את תורתו שלפיה ’‏תהיה אהבה ביניהם’‏ כבמאה ה־16”‏.‏ היו מדינות,‏ כמו ספרד ואנגליה,‏ שרדפו ללא רחם מיעוטים דתיים.‏ מדינות אחרות,‏ כמו למשל גרמניה,‏ אימצו לעצמן את העיקרון ‏”‏קוּיוּס רגיוֹ,‏ אֵיוּס רֵליגיוֹ”‏,‏ שפירושו שהשליט בשטח כלשהו קובע את הדת של תושביו.‏ מי שחלקו על בחירתו של השליט אולצו לעזוב את המקום.‏ כדי למנוע מלחמה הפרידו בין הדתות,‏ ולא נעשה כמעט כלל ניסיון לדו־קיום ביניהן.‏

צרפת בחרה בקו־פעולה שונה.‏ מבחינה גיאוגרפית,‏ היא שוכנת בין אירופה הצפונית,‏ שרוב תושביה היו פרוטסטנטים,‏ ואירופה הדרומית הקתולית.‏ באמצע המאה ה־16,‏ הפכו הפרוטסטנטים למיעוט בולט במדינה קתולית זו.‏ שרשרת מלחמות דת הדגישו פילוג זה.‏a חוזי שלום רבים שנקראו ’‏צווים להשכנת שלום’‏ לא הביאו לדו־קיום בשלום בין הדתות.‏ מדוע בחרה צרפת בדרך סובלנות ולא נהגה כשכנותיה האירופיות?‏

פוליטיקה של שלום

הרעיון ששלום אפשרי למרות הבדלי השקפות דתיים התפתח,‏ למרות היקפה הנרחב של האי־סובלנות.‏ באופן כללי,‏ שאלת האמונה הדתית היתה קשורה קשר הדוק לנאמנות אזרחית.‏ הייתכן שצרפתי לא ישתייך לכנסייה הקתולית?‏ היו כנראה שסברו שהדבר אפשרי.‏ מדינאי צרפתי ושמו מישל דה לוספיטל כתב ב־1562:‏ ”‏גם מי שנודה אינו חדל מלהיות אזרח”‏.‏ התנועה הקתולית לה פוליטיק (‏הפוליטיים)‏ דגלה בקו־מחשבה דומה.‏

בחוזי השלום אשר נחתמו בצרפת ונכשלו היו מעוגנים כמה מרעיונות חדשים אלה.‏ הם קידמו את הרעיון שלפיו שכחת העבר היא דרך לבניית העתיד.‏ למשל,‏ צו בולוניה משנת 1573 הצהיר:‏ ”‏נניח לכל המאורעות שהתרחשו.‏.‏.‏ לנוח על משכבם בשלום ולהישכח כאילו שלא קרו מעולם”‏.‏

לצרפת היה הרבה מה לשכוח.‏ בטרם עלה לשלטון המלך אַנרי ה־4 ב־1589,‏ אמנת השלום היציבה ביותר החזיקה מעמד שמונה שנים בלבד.‏ בצרפת היו בעיות כלכליות וחברתיות.‏ היה צורך רב ביציבות מבית.‏ אַנרי ה־4 התמצא בדת ובפוליטיקה.‏ הוא שינה את דתו מפרוטסטנטיות לקתוליות מספר פעמים.‏ לאחר שהבטיח את השלום עם ספרד ב־1597 ודיכא לחלוטין התנגדות מבית ב־1598,‏ יכול היה לאכוף הסכם שלום בין הפרוטסטנטים לקתולים.‏ ב־1598,‏ לאחר יותר מ־30 שנה של מלחמות דת בצרפת,‏ הוציא המלך אַנרי ה־4 את צו ננט.‏

‏”‏כתב זכויות אָ־לָה פרנסז”‏

צו ננט שהוציא אנרי היה מורכב מארבעה חלקים עיקריים.‏ הטקסט העיקרי כלל 92 או 95 סעיפים שעליהם נוספו 56 הסעיפים הסודיים או ”‏המיוחדים”‏,‏ שעסקו בזכויותיהם וחובותיהם של הפרוטסטנטים.‏ חוזי שלום קודמים היוו התשתית להסכם,‏ ובסיס לשני שלישים מן הסעיפים.‏ בניגוד לקודמיו,‏ ארכה הכנתו של הצו זמן רב.‏ ניתן להסביר את אורכו החריג של הצו בעובדה שפתר בעיות בשלבים ובפרטי פרטים.‏ הוא הותיר רושם של פשרה בשיטת ’‏עשה זאת בעצמך’‏.‏ מה היו כמה מן הזכויות שהעניק?‏

הצו העניק לפרוטסטנטים בצרפת חופש מצפון מוחלט.‏ הם זכו למעמד של מיעוט מכובד בעל זכויות.‏ אחד הסעיפים הסודיים אף הבטיח להם הגנה מפני האינקוויזיציה בעת שהותם מחוץ לגבולות צרפת.‏ זאת ועוד,‏ לפרוטסטנטים הוענק מעמד שווה כלאזרחים הקתולים,‏ והם יכלו להחזיק במשרות ממלכתיות.‏ האומנם היה הצו כתב זכויות הקורא לסובלנות?‏

עד כמה היה הצו סובלני?‏

בהשוואה ליחס שקיבלו מיעוטים דתיים במדינות אחרות,‏ צו ננט היה ”‏מסמך ששיקף תבונה פוליטית נדירה”‏,‏ אומרת ההיסטוריונית אליזבת לברוס.‏ אנרי חתר להשיב את הפרוטסטנטים לחיק הקתוליות.‏ דו־קיום דתי היווה פשרה זמנית — הדרך היחידה המאפשרת ל”‏כל נתינינו להתפלל ולעבוד את אלוהים”‏,‏ כדברי אנרי.‏

למעשה,‏ הצו הִפלה לטובה את הקתוליות.‏ היא הוכרזה כדת השלטת והוא נתעתד להשיבה על כנה ברחבי הממלכה.‏ הפרוטסטנטים היו חייבים לשלם את המעשר הקתולי ולכבד חגים קתוליים ומגבלות בנושא הנישואין.‏ חופש הדת עבור הפרוטסטנטים הוגבל לאזורים גיאוגרפיים מסוימים.‏ הצו עסק אך ורק בדו־קיום בין פרוטסטנטים וקתולים.‏ מיעוטים דתיים אחרים לא נכללו בו.‏ המוסלמים לדוגמה גורשו מצרפת ב־1610.‏ על אף תפיסתו המוגבלת בנושא הסובלנות,‏ מדוע הצו מפורסם כיום?‏

השלכות מרחיקות לכת

התיעוד ההיסטורי מתקופה זו כמעט שלא מזכיר את הצו.‏ ההיסטוריונים מכנים אותו ”‏אי־אירוע”‏.‏ כיום,‏ על כל פנים,‏ הוא נחשב יצירת מופת של דיפלומטיה פוליטית.‏ הצו מגדיר את הפרוטסטנטיות כדת ולא ככפירה.‏ ההכרה בדת השונה מהקתוליות סללה את הדרך לפלורליזם דתי.‏ היסטוריון אמר שלדבר ”‏היתה השפעה מזככת על הלהט הפנאטי בצרפת,‏ שדבק בפרוטסטנטים ובקתולים כאחד”‏.‏ הצו הכיר בכך שהדת אינה הגורם הקובע נאמנות למדינה או לזהות לאומית.‏ עבירות פליליות ולא השתייכות דתית הפכו לקריטריון לנקיטת פעולה משפטית.‏ רעיונות אלה שיקפו שינויים גדולים יותר.‏

בהוציאו את הצו,‏ עמדה בראש דאגותיו של המלך אַנרי האחדות האזרחית.‏ כדי להבטיחה,‏ הבדיל הצו בין אחדות אזרחית ואחדות דתית.‏ ”‏הוא החל בתהליך של חילוניות.‏.‏.‏ ההכרה בכך שדת ומדינה אינן חופפות עוד”‏,‏ מעיר אחד ההיסטוריונים.‏ הכנסייה הקתולית היתה בעלת כוח מסוים,‏ אך כוחה של המדינה התעצם.‏ המלך היה הפוסק במקרים שהתגלעו סכסוכים.‏ נמצאו פתרונות פוליטיים או משפטיים לבעיות דת,‏ ומכאן שהפוליטיקה זכתה לעליונות על הדת.‏ לכן היסטוריון מכנה את הצו ”‏ניצחון הכוח הפוליטי על הכנסייה”‏.‏ היסטוריון אחר אומר שהצו ”‏ציין רגע מכריע בעלייתה של המדינה המודרנית”‏.‏

רלוונטיות לימינו

היו ממשלות שאימצו לעצמן מאוחר יותר חלק מן העקרונות שהתווה צו ננט.‏ ברבות הימים,‏ מדינות רבות הגדירו מחדש את היחסים בין דת לפוליטיקה.‏ הן העניקו בסיס חדש לסמכותה של המדינה.‏ קו הפעולה שבחרה לבסוף צרפת (‏ב־1905)‏ היה הפרדה מוחלטת בין הכנסייה והמדינה.‏ לדברי ז׳אן בּובֵּרו,‏ פרופסור ידוע להיסטוריה וסוציולוגיה,‏ סידור זה הוא ”‏ההגנה הטובה ביותר למיעוטים”‏ באווירה של אי־סובלנות הולכת וגוברת.‏ ומדינות אחרות,‏ בעודן דבקות ברעיון של דת המדינה,‏ בחרו להבטיח חופש דת ולערוב ליחס שוויוני לכל בחוקות שלהן.‏

עם זאת,‏ רבים סבורים שיש מקום לשיפור בנושא הגנת חופש הדת.‏ ”‏פעם במאה שנה מציינים את צו ננט,‏ ובשאר הזמן מפרים אותו”‏,‏ מתלונן העיתונאי אלן דוּאמל.‏ פרשנים יודעי דבר מדגישים למשל את האי־סובלנות שבהוצאה מן הכלל על־ידי קטלוג שרירותי של כל המיעוטים הדתיים כ”‏כתות”‏.‏ לקח חשוב באמת עבור מי שחיו לפני 400 שנה היה לחיות בכפיפה אחת בשלום וללא דעות קדומות.‏ אך גם כיום לקח זה רלוונטי.‏

מה שמוטל על כף המאזניים

חופש דת אינו קיים היכן שהרשויות נוהגות איפה ואיפה ונותנות יחס מועדף לכמה דתות על פני אחרות.‏ חלק מן הרשויות בצרפת מקנות לעדי־יהוה מעמד של דת,‏ ואחרות אינן עושות זאת.‏ הרי זה פרדוקסלי שמדינה חילונית מגדירה מהי דת.‏ נוהל זה ראשיתו באפליה וסופו רדיפות.‏ יתר על כן,‏ ”‏הוא עלול ליצור תקדים שיתפשט למדינות אחרות ולאגודות דתיות שונות”‏,‏ אומר ריימו אילסקיבי,‏ חבר הפרלמנט האירופי.‏ לכן מסיק המרצה למשפטים ז׳אן מרק פלורן:‏ ”‏זוהי מהלומה קשה לצרפת ולקיום החירויות.‏ כקתולי,‏ אני באמת מודאג”‏.‏ אך ניתן ללמוד לקחים מן ההיסטוריה,‏ אם מוכנים ללמוד.‏

לאחרונה,‏ בוועידה של ארגון האו״ם לחינוך,‏ למדע ולתרבות טען הנואם ש”‏אחת הדרכים להנציח את צו ננט היא לשקול את מעמדה של הדת בזמננו”‏.‏ הדרך הטובה ביותר לכבד את זכרו של צו ננט היא להבטיח חופש דת אמיתי לכל!‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תיבה/‏תמונות בעמודים 20,‏ 21]‏

חופש דת בצרפת כיום

לקחי העבר נשכחים לעתים.‏ בטענו לטובת צו ננט,‏ הכריז אַנרי ה־4:‏ ”‏לא עוד ייעשו הבדלים בין קתולי והוגנוט”‏.‏ ז׳אן מרק פלורן,‏ מרצה בכיר למשפטים באוניברסיטת פריז ה־12,‏ מסביר בעיתון הצרפתי לה פיגרו שבצרפת מ־1905 ”‏החוק מקנה מעמד שווה לכל הדתות,‏ האמונות והכתות”‏.‏ האפליה והדעות הקדומות אמורות להיות נחלת העבר.‏

למרבה האירוניה,‏ בשנת 1998 שציינה את יובל המאה הרביעי לצו ננט,‏ נראה שנשכח הלקח שבו — הבטחת חופש דת ושוויון לכל האזרחים.‏ עדי־יהוה,‏ הקהילה הדתית המשיחית השלישית בגודלה בצרפת,‏ פעילה שם כמעט מאה שנה.‏ למרות זאת,‏ דו״ח פרלמנטרי בצרפת הכחיש שעדי־יהוה הם דת מוכרת על־פי חוק.‏ כתוצאה מכך,‏ נוהגות כמה רשויות בצרפת לשלול מעדי־יהוה את זכויותיהם.‏ למשל,‏ כאשר עולה לדיון משמורת ילדים,‏ לעתים השופטים מעלים את השאלה,‏ האם כדאי להרשות להורים עדי־יהוה להחזיק במשמורת על ילדיהם.‏ שאלות כאלה צצות פשוט בשל השתייכותם הדתית של ההורים.‏ נוסף לכך,‏ אצל כמה משפחות אומנות הסיכויים שההורים,‏ עדי־יהוה,‏ יאבדו את הילדים שבהשגחתם,‏ הולכים וגדלים.‏

לאחרונה,‏ איימו רשויות בצרפת להטיל מס שרירותי על התרומות של עדי־יהוה לקהילותיהם.‏ לדברי הארגון הלא־ממשלתי ”‏זכויות האדם ללא גבולות”‏,‏ זהו ”‏תקדים מסוכן”‏ העובר על החלטות שנתקבלו בבית־הדין האירופי לזכויות האדם.‏ יש לציין שהאיחוד האירופי מבטיח חופש דת.‏ עדי־יהוה הוכרו לא אחת בבית־הדין האירופי כ”‏דת מוכרת”‏.‏ לנוכח עובדה זו,‏ קשה יותר להבין את הפעולה שנקטו כמה רשויות בצרפת.‏

עדי־יהוה פעילים בצרפת קרוב למאה שנה

משמאל למעלה:‏ משפחות רבות בצרפת הן עֵדות־יהוה זה כמה דורות

מימין למעלה:‏ קהילת רוּבֵּיי,‏ 1913

מימין למטה:‏ עדי־יהוה בצפון צרפת,‏ 1922

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

אַנרי ה־4,‏ מלך צרפת

‏[‏שלמי תודה]‏

Cliché Bibliothèque Nationale de France, Paris ©