אור מציל חיים

היה זה מסע מפרך לחציית האוקיינוס האטלנטי בשלהי המאה ה־19,‏ שארך חמישה שבועות.‏ הנוסעים ציפו שעוד מעט קט תתגלה לעיניהם היבשה.‏ לפתע נראה אור,‏ כוכב בודד באופק.‏ אך לא היה זה כוכב.‏ היה זה מגדלור.‏ ”‏למראה האור,‏ נפלנו על ברכינו והודינו לאלוהים”‏,‏ סיפר מאוחר יותר אחד הנוסעים.‏ האור הנחה אותם בבטחה ליעדם.‏ אך לא לכל המסעות בימים ההם היה סוף טוב.‏

ה־22 בדצמבר 1839 היה יום יפה ושטוף שמש בחופה של ניו־אינגלד שבאמריקה הצפונית.‏ שומר המגדלור באי פּלָם שבמסצ׳וּסטס חשב שיוכל לעזוב את האי בבטחה בסירת המשוטים הקטנה שלו,‏ לערוך קניות עם אשתו ולשוב לפני רדת החשיכה.‏ בטרם הספיקו לשוב לאי החלה לנשוב רוח.‏ סערה התקרבה בצעדי ענק.‏ עד מהרה השמים והים כאילו התמזגו לתמונה אפורה ומייללת — גשם,‏ קצף הגלים ורסיסי מים.‏ השומר ניסה בכל כוחו לשוב לאי,‏ אך לשווא.‏ המגדלור לא האיר באותו לילה.‏

השעה היתה כמעט חצות.‏ האונייה פּוֹקַהוֹנְטֶס חיפשה נואשות את הנהר ואת הכניסה לנמל,‏ שבדרך כלל מסומנת באיתותי המגדלור.‏ אך חיפושיה עלו בתוהו.‏ האונייה עלתה על שרטון.‏ ירכתיה נשברו והיא ירדה למצולות על כל אנשיה.‏ השחר כמעט הפציע,‏ וניחת אסון גם על ריצ׳מונד פּקר‏,‏ שפניה היו מועדות לאותו נמל.‏ אשה אחת נהרגה,‏ אשת רב־החובל.‏

ההיסטוריה הימית רצופה אסונות שניתן היה למונעם בעזרת מגדלור.‏ ”‏בימים עברו ניווטו אוניות רבות בהצלחה את דרכן באוקיינוס,‏ וסופן שעלו על שרטון כשניסו להיכנס לנמל”‏,‏ מציין הספר מורשתה הימית של אמריקה (‏America’s Maritime Heritage)‏.‏ ”‏החלק המסוכן ביותר בהפלגה באוקיינוס היה הקילומטרים האחרונים,‏ כאשר אונייה התקרבה ליבשה,‏ שהיתה סוף סוף בטווח ראייה”‏.‏

לדברי ההיסטוריון למגדלורים ד.‏ אלן סטיבנסון,‏ בין השנים 1793 ו־1833 מספרן הממוצע של הספינות שנטרפו בחופי בריטניה עלה מ־550 ל־800 בשנה.‏ היה צורך במגדלורים נוספים ובתאורה טובה יותר.‏

בכמה ארצות,‏ וביניהן אנגליה וארצות־הברית,‏ על הסכנות האורבות בים נוספו ”‏מקללי הירח”‏,‏ פושעים ידועים לשמצה שבעזרת תאורה שידרו אותות מטעים לספינות כדי שיעלו על שרטון ואז יוכלו לבזוז אותן.‏ הניצולים נרצחו פעמים רבות.‏ ”‏מקללי הירח”‏ לא רצו להותיר בחיים עדי־ראייה.‏ אור הירח סיכל את מזימתם.‏ מכאן שמם ”‏מקללי הירח”‏.‏ בסופו של דבר,‏ עם ריבוי המגדלורים ושיפורם הושבתה פעילותם של השודדים והמרצחים הללו.‏

המגדלורים הראשונים

המגדלור מוזכר לראשונה ב‏’‏איליאַדה’‏.‏ ביצירה זו כתוב:‏ ”‏מכיוון שבאה השמש,‏ העלו משואות על־ראשי מגדלים”‏.‏ בשומרי האורות (‏Keepers of the Lights)‏ כתוב ש”‏המגדלורים הראשונים לא היו אלא מדורות ענקיות מגזרי עץ,‏ שתוחמו לעתים בגל אבנים ומאוחר יותר בכלובי ברזל גדולים.‏ המדורות דעכו בתדירות גבוהה,‏ והתוצאות היו טרגיות”‏.‏

בערך בשנת 300 לפה״ס באי פָרוֹס,‏ ליד נמל אלכסנדריה שבמצרים,‏ הוקם המגדלור הראשון הראוי לשמו,‏ מגדלור פרוֹס של אלכסנדריה.‏ מבנה אבן מרשים זה שהתנשא לגובה 100 עד 120 מטר (‏כ־40 קומות)‏ היה המגדלור הגבוה ביותר שנבנה אי־פעם.‏ הוא נחשב לאחד משבעת פלאי תבל והאיר כ־600,‏1 שנה עד שקרס,‏ קרוב לוודאי ברעידת אדמה.‏

הרומאים הקימו לפחות 30 מגדלורים,‏ מהים השחור ועד לאוקיינוס האטלנטי.‏ אך נפילת האימפריה פגעה קשות במסחר,‏ והמגדלורים חשכו ומטו לנפול.‏ הבנייה התחדשה בשנת 1100 בקירוב.‏ מגדלור מפורסם בעידן החדש היה מגדלור לנטֵרנה שבגנואה.‏ שומר המגדלור ב־1449 היה אנטוניו קולומבו,‏ דודו של מגלה הארצות כריסטופר קולומבוס.‏

המגדלור הראשון שהוקם בים הפתוח היה עשוי עץ.‏ הנרי ווינסטנלי בנה אותו ב־1699 על הסלעים המסוכנים באֶדיסטון,‏ סמוך לפלימוּת,‏ אנגליה.‏ הוא היה גאה בהישגו.‏ הסרט התיעודי שומרי הלילה (‏Guardians of the Night)‏ מספר,‏ שבשעה שעסק הנרי בדיִג מהמגדלור שלו,‏ נהג לומר:‏ ”‏התעורר,‏ הים!‏ העמד למבחן את היצירה שלי”‏.‏ יום אחד ב־1703 נעתר הים לבקשתו.‏ ווינסטנלי והמגדלור שלו נמחקו מבלי להותיר עקבות.‏

פסל החירות בנמל ניו־יורק המתנשא לגובה 46 מטרים הוקם להנצחת הידידות בין תושבי ארצות־הברית וצרפת.‏ לזמן מה שירת מטרה כפולה כאמצעי עזר לניווט.‏ שלושה שומרים עבדו במשמרות 16 שנה וקיימו את הלהבות הבוהקות בלפיד שביד האשה המפוסלת.‏ וכלשון סונטה שנחרתה על כן הפסל:‏ ”‏מִיָדה זוהרת ברכת שלום לעולם ומלואו”‏.‏

מלהבות לנורות קסֶנוֹן מבזיקות

פחם,‏ נרות — אפילו מנורות קנים — ונפט תפסו בסופו של דבר את מקום העץ בהארת המגדלור.‏ נעשו ניסיונות להשתמש במחזירי אור שיכנסו את קרני האור,‏ אך הם השחירו מהעשן ומהפיח שיצרה האש.‏ אולם ב־1782 המציא המדען השוויצרי אימֵי אַרגַנְד עששית נפט שבה התרומם האוויר דרך מרכז פתילה גלילית ויצא החוצה דרך שפופרת זכוכית שעל המנורה.‏ משנשארו נקיים,‏ נעשו מחזירי האור הקעורים (‏שעוצבו כמו מראות פנסי המכונית הקדמיים)‏ פופולריים במגדלורים.‏ מחזיר אור טוב הגדיל את עוצמת האור פי 350 בערך.‏

צעד גדול נוסף נעשה ב־1815 עם המצאתו של הפיסיקאי הצרפתי אוֹגיסטֶן זַ’‏ן פרֶנֶל.‏ העדשה שהמציא היתה היעילה ביותר בשימוש במגדלורים.‏ לפני המצאתו של פרנל,‏ בטובות שבמערכות שכללו מראות השתמשו במנורות אַרגַנְד,‏ שהיו פופולריות יותר מ־100 שנה והאירו בעוצמה של 000,‏20 כוח־נר.‏a עדשות פרנל הקפיצו את העוצמה ל־000,‏80 כוח־נר — הזהה כמעט לזו של פנס ראשי של מכונית בימינו — וזאת רק עם פתילה בוערת!‏ מבערי נפט דחוס הומצאו ב־1901,‏ ולא חלף זמן רב והיחידות של פרנל הפיצו אור בעוצמה של מיליון כוח־נר.‏ באותה תקופה בערך,‏ הוכנס לשימוש הגז אַצֶטִילֶן,‏ אשר שינה לחלוטין את הטכנולוגיה והמיכון של המגדלורים,‏ בעיקר תודות למפעלו של נילס גוסטב דַלֶן משבדיה.‏ שסתום־השמש האוטומטי של דלֶן — מתג הנכבה ונדלק ומווסת את זרימת הגז אצטילן על־פי אור השמש — זיכה אותו בפרס נובל לפיסיקה ב־1912.‏ נורות חשמל הפכו לפופולריות בשנות ה־20’‏,‏ ועד עצם היום הזה הן התאורה העיקרית.‏ כאשר מצרפים עדשת פרנֶל לנורה של 250 ואט בלבד,‏ ניתן להגיע לעוצמת אור של כמה מאות אלפי כוח־נר.‏ כיום למגדלור בצרפת שהוא בעל העוצמה הרבה ביותר בעולם זרקור המסוגל להאיר את שמי הלילה באור נגוהות של 500 מיליון כוח־נר.‏

חידוש מהתקופה האחרונה הוא נורת קסנון מבזיקה.‏ אורך הבזקי האור המנצנצים שלה מיליונית שנייה בלבד.‏ הבזקי אור קצרים מאוד ועזים אלה בולטים על רקע שאר האורות.‏

מגדלורים צפים

מגדלורים צפים,‏ דהיינו ספינות מגדלור,‏ הוכנסו לשימוש במקומות שבהם לא היה מעשי לבנות מגדל.‏ כמגדלורים היבשתיים,‏ גם לספינות המגדלור היסטוריה ארוכת ימים.‏ ספינת המגדלור הראשונה שהושקה היתה ספינת עבדים רומית בימי יוליוס קיסר.‏ בראש התורן התנוססה מחתה שבה בער פחם והאיר את שמי הלילה.‏ הרמץ ניתז למטה על גופם של עבדים מיוזעים שחתרו כשהם כבולים למקומם בשלשלאות.‏

ספינת המגדלור המודרנית הראשונה החלה לפעול ב־1732 בשפך נהר התמזה ליד לונדון.‏ עם הזמן גדל מספרן של ספינות המגדלור.‏ הספינות שהגיעו לנמל ניו־יורק או שעזבו אותו הודרכו שנים רבות על־ידי ספינת המגדלור אמברוז.‏ בשנים האחרונות,‏ על כל פנים,‏ פינו הספינות את מקומן למצופי הארה אוטומטיים ולמגדלורים מודרניים,‏ מבני מתכת הדומים לבארות נפט ימיות.‏

כאשר ערפל וסערה מסתירים את האור

האור העז ביותר לא חודר מבעד לערפל כבד ולגשם זלעפות — הזמן שבו המגדלורים נחוצים ביותר!‏ פתרון חלקי בעניין הוא גלי קול — צליל רגיל וחזק מאוד.‏ מסיבה זו מגדלורים רבים מצוידים במתקנים אקוסטיים רבי עוצמה כגון פעמונים,‏ צופרי ערפל,‏ סירנות ובתקופות מסוימות אפילו בתותחים!‏ לאמיתו של דבר,‏ בכמה מגדלורים הופעלו תותחים עד שנות ה־70’‏.‏

חסרונם של גלי הקול הוא שהם נתונים לחסדי מזג־האויר ההפכפך.‏ שינויים בטמפרטורה ובלחות בשכבות האוויר שמעל המים עלולים לשבש את גלי הקול ולהופכם לגבוהים או לנמוכים לחילופין.‏ זאת ועוד,‏ כפי שניתן להקפיץ אבן על פני המים,‏ עלול גל הקול לדלג על ספינה ולא להישמע כלל!‏ על אף המכשולים,‏ אותות אקוסטיים נשמעים בדרך כלל למרחק קילומטרים.‏

עידן המגיע לקִצו

המיכון דחק את רגליהם של שומרי המגדלורים.‏ רדאר,‏ רדיו,‏ סונר וניווט בעזרת לוויינים אף תפסו את מקומו של המגדלור עצמו,‏ ומגדלורים רבים אינם בשימוש.‏ אך בכל זאת קשה לנו להיפרד מהם.‏ המגדלורים מסמלים בעיני רבים אור ותקווה בעולם אפל,‏ והם ממשיכים לשמש מקור השראה לצלמים,‏ ציירים ומשוררים.‏ חברות מגדלורים צצו בעולם כולו בניסיון לשמר מבנים ישנים ויפים אלה.‏

בכמה מגדלורים מוצעים חדרי אירוח ייחודיים למי שלהוטים לטעום את טעמם של חיי שומר המגדלור,‏ אם כי התנאים שם משופרים יותר.‏ מבקרים אחרים פשוט נהנים להתבודד — לא לשמוע דבר פרט לקריאות השחפים ולשאון הגלים המשתברים אל החוף.‏ בכמה אזורים בעולם,‏ משמשים המגדלורים כנקודות תצפית מצוינות להתבוננות בלווייתנים,‏ בציפורים ובכלבי־ים.‏ שומרי המגדלורים באלכסנדריה ודודו של כריסטופר קולומבוס בגנואה בילו בוודאי את רגעי הפנאי שלהם באותו אופן.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 21]‏

שתי נשים אמיצות

אי אפשר לספר את סיפורם של המגדלורים מבלי להזכיר מקרים של גבורה ומסירות יוצאות מן הכלל,‏ לא אחת מצד נשים.‏ גרייס דרלינג (‏1815–1842)‏ שמה נפשה בכפה והצילה תשעה אנשים שנטרפה ספינתם ליד המגדלור של אביה באיי פַרְן,‏ בחופה הצפוני־מזרחי של אנגליה.‏ בשל עקשנותה של גרייס,‏ חתרו היא ואביה בים סוער לספינה הטרופה,‏ העבירו את הניצולים לסירה הקטנה,‏ חתרו בחזרה למגדלור וטיפלו בהם עד שהגיעה עזרה.‏ מצבת זיכרון הוקמה לזיכרה.‏

אבּיגֵיל בּרגס בת ה־17 היתה בתו של שומר המגדלור ’‏מטיניקס רוק’‏ שליד חוף מֵין באמריקה הצפונית.‏ יום אחד בינואר 1857,‏ נאלץ אביה לעזוב את המגדלור ולא היה ביכולתו לשוב אליו ארבע שבועות תמימים מפאת מזג־האוויר הגרוע.‏ אֶבִּי בתו נטלה לידיה את הפיקוד במגדלור.‏ היא הצטרכה לטפל גם באמה החולה ולהשגיח על שלושת אחיה,‏ שהיו צעירים מכדי לעזור בתחזוקת המגדלור.‏ אֶבּי כותבת:‏ ”‏אף שהייתי לעתים מותשת מאוד מהעבודות [‏שמירה על האור לפני הופעת החשמל היתה מלאכה קשה]‏,‏ לא כבה האור ולו פעם אחת.‏ בעזרת אלוהים הצלחתי למלא בנוסף לתפקידיי הרגילים את תפקידיו של אבי”‏.‏ בחורף הבא,‏ שוב נאלצה אֶבּי לתפוס פיקוד.‏ הפעם נותרה לה ולמשפחתה הקצבה זעומה של ביצה אחת וכוס קמח תירס ליום.‏ אך האור לא כבה כלל.‏

‏[‏תיבה בעמוד 23]‏

עדשת פרנל

עדשת פרנל היא בעצם עדשה מורכבת,‏ או משטח מורכב מעדשות,‏ ובה עדשה מרכזית שסביבה מנסרות זכוכית בעלות עיקום.‏ ניתן לצרף כמה עדשות פרנל וליצור גליל זכוכית שיקיף לגמרי את מקור האור.‏ כל משטח ממקד את האור לאלומת אור אופקית מתכנסת.‏ יותר משטחים משמעם יותר אלומות אור,‏ הדומות לזרועות גלגל היוצאות ממרכזו.‏ כשהגליל מסתובב סביב מקור האור,‏ קרני האור מאירות אופקית.‏ מספר קרני האור,‏ פרק הזמן בין הקרניים ואף צבען הינם רק כמה מהגורמים המעניקים לכל מגדלור סימן היכר ייחודי,‏ אור המאפיין אותו.‏ בספינות מצויות רשימות של סוגי האור השונים על־מנת שהמלחים יזהו את המגדלור הנקרה בדרכם.‏

‏[‏שלמי תודה]‏

South Street Seaport Museum

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

נהר וסֶר,‏ גרמניה

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

פסל החירות,‏ ניו־יורק

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

מפרץ פֶּגי שבנובה־סקושה,‏ קנדה

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

מדינת וושינגטון,‏ ארה״ב

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 20]‏

J.G. Heck/‏The Complete Encyclopedia of Illustration