האם הולם לתת ביטוי ליגון?
בספרה על ילדים ומוות (On Children and Death) כותבת ד״ר אליזבת קובלר־רוס: ”רבים, רבים מן המבוגרים נושאים עימם צלקות נפשיות מילדותם. לכן חייבים לאפשר לילדים להביע את יגונם מבלי לכנותם בכיינים או רכרוכיים או להשמיע באוזניהם את האמירה המגוחכת ’ילדים גדולים לא בוכים’”.
גישה זו מנוגדת לפילוסופיה הרווחת במדינות מסוימות שלפיה אסור לאנשים להסגיר את רגשותיהם.
מניסיונו של מארגן לוויות
ניגוד זה מודגם בדבריו של רוברט גלַגר, מארגן לוויות בניו־יורק, שרואיין על־ידי כתב עורו! הוא נשאל אם הבחין בשוני בין מנהגי האבלות של אמריקנים לבין אלה של מהגרים ממדינות לטיניות.
”מובן שכן. בשנות החמישים, כשהייתי חדש במקצוע, התגוררו באיזור שלנו הרבה משפחות איטלקיות שהיו דור ראשון בארצות־הברית. הם היו רגשנים מאוד. כיום אנו פוגשים את ילדיהם ואת נכדיהם בלוויות, והרבה מן הרגש נעלם. כמעט שאינם מפגינים את רגשותיהם”.
העברים בימי המקרא נתנו ביטוי ליגונם ולצערם. שים לב כיצד המקרא מתאר את תגובת יעקב כשהודיעו לו שאת בנו יוסף טרפה חית פרא אכזרית: ”ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במותניו, ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר: ’כי ארד אל בני אבל שאולה!’ ויבך אותו אביו” (בראשית ל״ז:34, 35). יעקב לא התבייש לְבכות את בנו.
תרבות אחרת, תגובות אחרות
מטבע הדברים, תרבויות העמים שונות זו מזו. בחלק נכבד מניגריה משפחות רבות הן ברוכות ילדים והמוות פוקד אותן תכופות בשל המחלות הרבות. למרות זאת, ”יש השתפכות של רגשי צער כשילד נפטר, במיוחד אם זהו הבכור ואם הוא ממין זכר”, מספר סופר בעל ניסיון של 20 שנה באפריקה. ”ההבדל הוא שבניגריה האבל קצר והצער עמוק. אין הוא נמשך חודשים ושנים”.
במזרח התיכון או במדינות אמריקה הלטינית אנשים גדלו בסביבה שבה תגובות ספונטניות נחשבות כדבר נורמלי. במקומות הללו שמחה וצער מובעים בגלוי. ברכת שלום אינה מסתכמת בלחיצת יד, אלא מלווה בחיבוק חם. גם היגון מתבטא על פי רוב בדמעות ובקינה פומביות.
לדברי הסופרת קתרין פֶר דונלי, האב השכול ”צריך להתמודד לא רק עם ההשלכות הפסיכולוגיות שבאובדן הילד אלא עם הפחד שיאבד את חזותו הגברית אם יביע את צערו ברבים”. על כל פנים, היא טוענת, ”מותו של ילד פורץ את המחסום של ’עשה ואל תעשה’ בנוגע להבעת רגשות. פורקן הרגש הכן והעמוק בדמעות צער המטהרות את הנפש דומה לפתיחת פצע כדי שכל המוגלה תתנקז החוצה”.
בארצות מסוימות נהוג להביע צער יותר מאשר באחרות. אולם אין זו חולשה להתאבל ולפרוץ בבכי. ישוע המשיח עצמו ”בכה” על מות ידידו אלעזר, אף שידע שחיש קל יקים אותו לתחייה (יוחנן י״א:35).
[קטע מוגדל בעמוד 21]
יעקב לא התבייש לְבכות את בנו