מאמציי להחליט החלטות נבונות

גוסטבו סיסון מספר

בגיל 12,‏ אף שהשחייה עמדה בראש מעייני החלטתי ללמוד רפואה.‏ בערך באותה תקופה התחלתי ללמוד את המקרא ורציתי להיות מבשר.‏ מה היה בסופן של שאיפותיי הרבות ותחומי התעניינותי השונים?‏ האם היה ניתן לשלב אותם?‏

בשנת 1961 אוליב ספרינגייט,‏ שליחה מטעם עדי־יהוה בברזיל,‏ החלה ללמד את אמי ואותי את המקרא.‏ אבי,‏ רופא מכובד בפּוֹרטוּ אַלגרֶה,‏ התנגד לכך ולכן הפסקנו ללמוד.‏ אוליב שמרה איתנו על קשר,‏ ובסופו של דבר הכרתי את צליל האמת במה שלמדתי.‏ אלא שהשחייה,‏ שהקדשתי לה זמן רב,‏ הסיחה את דעתי מנושאים רוחניים.‏

בגיל 19 פגשתי בחורה יפה ושמה ורה לוסיה במועדון השחייה שהייתי חבר בו והתחלנו לצאת.‏ אמא סיפרה לה על אמונתנו והיא גילתה עניין.‏ יצרתי קשר עם אוליב והיא התחילה ללמד אותנו את המקרא חרף התנגדות אביה של ורה לוסיה.‏

ורה לוסיה המשיכה ללמוד ורכשה ידע מקראי.‏ היא אפילו ניהלה שיעורי מקרא עם עובדים במועדון השחייה.‏ אני,‏ לעומת זאת,‏ הייתי עסוק באימונים לקראת תחרויות השחייה הארציות שעמדו בפתח.‏

לאחר יותר משנה של שיעורי מקרא ונוכחות באסיפות הקהילה,‏ אביה של לוסיה החל לחשוד שמשהו קורה.‏ יום אחד כשחזרנו מהאסיפה הוא חיכה לנו ותבע לדעת היכן היינו.‏ עניתי לו שהיינו באסיפה של העדים ושעל אף שהדת אינה כה חשובה בעיניו,‏ מבחינתנו זו שאלה של חיים ומוות.‏ הוא נאנח ואמר:‏ ”‏טוב,‏ אם זו שאלה של חיים ומוות,‏ אין לי ברירה ואני חייב לקבל את זה”‏.‏ מאותו יום ואילך הוא שינה את גישתו ואף על פי שמעולם לא היה לעד־יהוה,‏ הוא נשאר ידיד קרוב וחבר בעתות צרה.‏

הגיעה השעה להחליט

החלטתי לפרוש מהשחייה התחרותית לאחר התחרויות לאליפות הארצית,‏ אולם שני ניצחונות שלי וקביעת שיא ברזילאי לשחייה בסגנון חופשי במקצים של 400 מטר ו־500,‏1 מטר זיכו אותי בהזמנה למשחקי פאן אמריקן בקַלי,‏ קולומביה בשנת 1970.‏ למרות התנגדותה של ורה לוסיה לנסיעה שלי התחלתי להתאמן לתחרויות.‏

לאחר שהשגתי תוצאות טובות בקַלי,‏ שאלו אותי המאמנים אם אני מוכן להתאמן לאולימפיאדה.‏ חשבתי על לימודי הרפואה שלא סיימתי ועל האמיתות הנפלאות שלמדתי בנוגע למטרתו של יהוה והחלטתי לוותר על כל רעיון של קריירה בתחום השחייה.‏ מאותו רגע התקדמותי הרוחנית קיבלה תאוצה.‏ ב־1972,‏ השנה שבה התקיימה האולימפיאדה במינכן שבגרמניה,‏ ורה לוסיה ואני נטבלנו כסמל להקדשתנו ליהוה.‏ טבילתנו הניעה את אמא לחדש את שיעור המקרא שלה ובמשך הזמן נטבלה גם היא.‏

לאחר טבילתה של אמי גברה התנגדותו של אבא.‏ בסופו של דבר משפחתנו התפרקה,‏ ומאחר שעדיין למדתי באוניברסיטה נאלצנו להתקיים מהקצבה הנמוכה של אמי ומהכסף שקיבלנו ממכירת הבית.‏ מסיבה זו ורה ואני דחינו את החתונה.‏ הלקחים החשובים שלימד אותי אבי הם שסייעו לי להחליט כפי שהחלטתי.‏ הוא נהג לומר:‏ ”‏אל תפחד להיות שונה”‏ ו”‏הרוב לא תמיד צודק”‏.‏ אחת מהאימרות החביבות עליו היתה ”‏ערכו של האדם נמדד במה שהוא מעניק לזולת”‏.‏

כעד־יהוה יכולתי ליישם את עצתו המצוינת של אבי.‏ הייתי ליד מיטתו כשנפטר ב־1986.‏ שבנו להיות ידידים וכיבדנו זה את זה.‏ אני חושב שהוא היה גאה בי משום שהצלחתי להיות רופא כמוהו.‏

ובינתיים סיימתי את לימודי הרפואה שלי ב־1974.‏ רציתי להיות רופא כללי אך מאוחר יותר,‏ לאחר ששקלתי את העניין שנית,‏ החלטתי שאוכל להועיל יותר לאחיי לאמונה כמנתח (‏מעשי השליחים ט״ו:‏28,‏ 29‏)‏.‏ לכן נעניתי לאתגר ולאחר שלוש שנות הכשרה נוספות רכשתי את המקצוע.‏

מאבק משפטי מאתגר

הייתי מעורב במקרה עצוב מאוד של נערה בת 15 עֵדת־יהוה שסבלה מדימום פנימי.‏ היא היתה חיוורת וסבלה מתת־לחץ דם,‏ אבל נשארה בהכרה מלאה והיתה נחושה מאוד בהחלטתה לא לקבל עירוי דם.‏ לאחר שהגדלתי את נפח הדם שלה,‏ ביצעתי אנדוסקופיה ושטפתי את האיזור הפגוע בתמיסת מלח קרה כדי לעצור את הדימום.‏ בתחילה חל שיפור במצבה,‏ אך כעבור 36 שעות כשהיתה בטיפול נמרץ החלה שוב לדמם.‏ למרות מאמציו הכבירים,‏ לא הצליח הרופא התורן לעצור את הדימום ולשמור על נפח הדם שלה,‏ והנערה נפטרה.‏

לאחר המקרה הפסיקה הוועדה לאתיקה את ההתמחות שלי והפנתה את המקרה שלי למועצה הרפואית האזורית.‏ הואשמתי בהפרת שלושה סעיפים של חוק האתיקה הרפואית,‏ והיתה סכנה שאאבד את רישיוני לעסוק ברפואה וכתוצאה מכך את מקור פרנסתי.‏

ועדה הקציבה לי 30 יום להגשת כתב הגנה.‏ עורכי הדין שלי הכינו טיעונים משפטיים ומעוגנים בחוקה,‏ ואני מצדי הכנתי את הפרטים הרפואיים הטכניים של ההגנה בסיועו של ועד הקשר המקומי עם בתי חולים.‏ הוועד מורכב מקבוצת עדי־יהוה שתפקידם להגדיל את שיתוף הפעולה בין בתי החולים ובין המטופלים.‏ בשימוע שנערך נשאלתי על־ידי ועדה מנחה שאלות הקשורות בעיקר לתפקידי כרופא ולהיותי עד־יהוה.‏ אולם ההגנה שלי התבססה בעיקרה על טיעונים רפואיים ומדעיים ועל חוות דעתם של מנתחים נכבדים.‏

הראיות שהוצגו הוכיחו שהחולה סירבה לקבל עירוי דם ושלא השפעתי עליה לקבל החלטה זו.‏ בשימוע הוזכרה העובדה שמארבעת הרופאים שאיתם התייעצה החולה,‏ אני הייתי היחיד שהסכים לתת לה טיפול תוך כיבוד רצונה ובהתחשב במצב בריאותה.‏

לאחר מכן הועבר התיק שלי לוועדה שהיתה צריכה לקבל הכרעה בישיבת מליאה.‏ נשאתי נאום הגנה שארך עשר דקות,‏ ובמהלכו התמקדתי אך ורק בהיבטים הרפואיים של העניין,‏ כפי שעשיתי קודם לכן בכתב ההגנה שלי.‏ לאחר ששמעו את אשר בפי,‏ ציינו שניים מחברי הוועדה שעל אף שלא השתמשתי בעירויי דם,‏ נתתי טיפול שהיו לו סימוכין מדעיים מעוגנים היטב.‏ רופא אחר הדגיש את היעילות שבטיפול ללא עירויי דם ואת העובדה ששיעור התמותה כתוצאה מטיפול כזה נמוך יותר.‏ חבר הוועדה האחרון אמר שהשאלה העומדת לדיון אינה אם עירויי דם הם תרופה מועילה או מזיקה,‏ אלא אם רופא יכול לכפות על חולה טיפול בניגוד לרצונו.‏ הוא ציין שלדעתו אין לרופא זכות כזו.‏ לפיכך,‏ ברוב של 12 בעד ו־2 נגד,‏ הכריעו חברי הוועדה שיש להסיר את כל האישומים נגדי וזיכו אותי.‏

הגנה על זכויות החולה

כמה מוסדות רפואיים הצליחו להוציא צווי בית משפט הכופים על חולים שהם עדי־יהוה לקבל עירויי דם,‏ ומדי פעם העדויות שהצגתי בבתי המשפט סייעו לבטל צווים אלה.‏ אחד המקרים היה של עד שסבל מהתנפחות כלי הדם בוושט אשר גרמה לדימום קשה בקיבה.‏ הוא התאשפז במצב של אנמיה קשה.‏ ספירת ההמוגלובין שלו היתה 7.‏4 גרם לדציליטר.‏a בתחילה לא הופעל עליו לחץ לקבל עירוי דם ונתנו לו רק טיפול תומך.‏

לאחר אשפוז של שבוע,‏ הופתע החולה מביקור של פקיד בית המשפט שבידיו צו לקבלת עירוי דם.‏ באותו זמן עלתה ספירת ההמוגלובין שלו ל־4.‏6 גרם לדציליטר,‏ ומצבו הקליני היה יציב.‏ נראה שהשופט ביסס את החלטתו על רמת ההמוגלובין הקודמת ולא על הנוכחית הגבוהה יותר.‏

ועד הקשר עם בתי חולים הציע את עזרתו.‏ החולה ביקש ממני לבדוק אותו.‏ כך עשיתי,‏ ואחרי כן הצלחתי להעביר אותו לבית חולים שבו זכה לטיפול ללא עירוי דם.‏ במקביל ערערו עורכי הדין של החולה על צו בית המשפט לתת לו עירוי דם.‏

זומנתי לשימוע לפני שופטת,‏ והיא שאלה אותי על מצב החולה.‏ בשימוע היא הסמיכה אותי להמשיך לטפל בחולה בשעה שעדיין התנהל ויכוח משפטי סביב ההצדקה למתן הצו.‏ בשימוע הבא מצב החולה השתפר והוא שוחרר מבית החולים.‏ כשנקראתי להעיד שוב,‏ עורך הדין שייצג את בית החולים דרש ממני להוכיח שיש יסוד מדעי לטיפול שעליו המלצתי.‏ למבוכתו,‏ שלפתי מאמתחתי מאמר מכתב־עת רפואי שיצא לאור מטעם בית החולים שאותו הוא מייצג,‏ אשר ממליץ על סוג הטיפול שאותו עשיתי!‏

כאשר נתקבלה ההכרעה,‏ שמחנו לשמוע שבית המשפט תמך בטיפול הרפואי שבו בחרנו במקום עירוי דם.‏ הוטל על בית החולים לשלם את כל ההוצאות,‏ כולל הוצאות המשפט.‏ בית החולים הגיש ערעור והפסיד שוב.‏

דאגה למשפחה

מאז הייתי לעד־יהוה זכיתי לתמיכתה המסורה של ורה לוסיה שהיא אשת חיִל ואם למופת לילדינו.‏ כיצד הצליחה להתגבר על כל המכשולים,‏ לדאוג לבית ולטפל בילדים,‏ שהם כיום נערים תוססים?‏ הדבר נתאפשר בזכות אהבתה הרבה ליהוה ולשירות השדה.‏

כהורים לימדנו את ילדינו את עיקרי האמונה והעקרונות המקראיים כבר בגיל רך.‏ אף שאנו עסוקים מאוד,‏ אנו עושים מאמץ להשתתף בשירות המלא מספר חודשים כל שנה.‏ אנו עושים כמיטב יכולתנו לדבוק בלוח זמנים שבמסגרתו אנו קוראים את המקרא דרך קבע,‏ דנים כל יום בפסוק היומי וחולקים את אמונתנו עם הזולת בשירות השדה.‏ בתקופה האחרונה ניהלה משפחתנו 12 שיעורי מקרא שבועיים עם אנשים שאינם עדי־יהוה.‏

ורה לוסיה ואנוכי גם משתפים את בנינו בפעילויות שלנו,‏ זאת תוך התחשבות בטעמם האישי.‏ אנו סבורים שדרושים מההורים שלושה דברים בסיסיים בחינוך הילדים.‏ ראשית,‏ דרושה הדרכה נכונה המבוססת על דבר־אלוהים,‏ המקרא.‏ שנית,‏ דוגמה טובה של ההורים מוכיחה בבירור לילדים שהוריהם יראי אלוהים.‏ ולבסוף,‏ התרועעות בריאה עם משיחיים בני כל הגילים ומכל הרקעים החברתיים שביכולתם להעניק רבות מעצמם ומכישוריהם לבני המשפחה.‏ כזוג הצבנו לעצמנו יעד לספק למשפחתנו את הדברים הללו.‏

במבט לאחור על כמעט 30 שנה של שירות יהוה,‏ אשתי ואני יכולים לומר בוודאות שהוא העניק לנו את החיים הטובים ביותר והרעיף עלינו שפע שמחות וברכות.‏ אף שלא הגעתי לאולימפיאדה,‏ אני עדיין נהנה לשחות כמה קילומטרים בשבוע.‏ החיים שלי די עמוסים משום שאני רופא וגם עד־יהוה.‏ אך אני מפיק סיפוק רב מלעזור לאחיי ולאחיותיי לאמונה להתמיד בשירותם לאלוהים חרף מבחנים.‏

לעתים קרובות שואלים אותי אם אני מודאג מכך שאאבד את משרתי כשיגיע הסדר החדש שיכונן אלוהים ובו לא יהיה עוד חולי.‏ תשובתי היא שאני אהיה הראשון שאקפוץ משמחה כאשר ”‏ידלג כאייל פיסח ותרון לשון אילם”‏ ו’‏לא יאמר שכן:‏ ”‏חליתי”‏’‏ (‏ישעיהו ל״ג:‏24;‏ ל״ה:‏6‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

אני מנתח את אחד החולים

‏[‏תמונות בעמוד 15]‏

עם ורה לוסיה,‏ בשיעור המשפחתי