מאמציי להחליט החלטות נבונות
גוסטבו סיסון מספר
בגיל 12, אף שהשחייה עמדה בראש מעייני החלטתי ללמוד רפואה. בערך באותה תקופה התחלתי ללמוד את המקרא ורציתי להיות מבשר. מה היה בסופן של שאיפותיי הרבות ותחומי התעניינותי השונים? האם היה ניתן לשלב אותם?
בשנת 1961 אוליב ספרינגייט, שליחה מטעם עדי־יהוה בברזיל, החלה ללמד את אמי ואותי את המקרא. אבי, רופא מכובד בפּוֹרטוּ אַלגרֶה, התנגד לכך ולכן הפסקנו ללמוד. אוליב שמרה איתנו על קשר, ובסופו של דבר הכרתי את צליל האמת במה שלמדתי. אלא שהשחייה, שהקדשתי לה זמן רב, הסיחה את דעתי מנושאים רוחניים.
בגיל 19 פגשתי בחורה יפה ושמה ורה לוסיה במועדון השחייה שהייתי חבר בו והתחלנו לצאת. אמא סיפרה לה על אמונתנו והיא גילתה עניין. יצרתי קשר עם אוליב והיא התחילה ללמד אותנו את המקרא חרף התנגדות אביה של ורה לוסיה.
ורה לוסיה המשיכה ללמוד ורכשה ידע מקראי. היא אפילו ניהלה שיעורי מקרא עם עובדים במועדון השחייה. אני, לעומת זאת, הייתי עסוק באימונים לקראת תחרויות השחייה הארציות שעמדו בפתח.
לאחר יותר משנה של שיעורי מקרא ונוכחות באסיפות הקהילה, אביה של לוסיה החל לחשוד שמשהו קורה. יום אחד כשחזרנו מהאסיפה הוא חיכה לנו ותבע לדעת היכן היינו. עניתי לו שהיינו באסיפה של העדים ושעל אף שהדת אינה כה חשובה בעיניו, מבחינתנו זו שאלה של חיים ומוות. הוא נאנח ואמר: ”טוב, אם זו שאלה של חיים ומוות, אין לי ברירה ואני חייב לקבל את זה”. מאותו יום ואילך הוא שינה את גישתו ואף על פי שמעולם לא היה לעד־יהוה, הוא נשאר ידיד קרוב וחבר בעתות צרה.
הגיעה השעה להחליט
החלטתי לפרוש מהשחייה התחרותית לאחר התחרויות לאליפות הארצית, אולם שני ניצחונות שלי וקביעת שיא ברזילאי לשחייה בסגנון חופשי במקצים של 400 מטר ו־500,1 מטר זיכו אותי בהזמנה למשחקי פאן אמריקן בקַלי, קולומביה בשנת 1970. למרות התנגדותה של ורה לוסיה לנסיעה שלי התחלתי להתאמן לתחרויות.
לאחר שהשגתי תוצאות טובות בקַלי, שאלו אותי המאמנים אם אני מוכן להתאמן לאולימפיאדה. חשבתי על לימודי הרפואה שלא סיימתי ועל האמיתות הנפלאות שלמדתי בנוגע למטרתו של יהוה והחלטתי לוותר על כל רעיון של קריירה בתחום השחייה. מאותו רגע התקדמותי הרוחנית קיבלה תאוצה. ב־1972, השנה שבה התקיימה האולימפיאדה במינכן שבגרמניה, ורה לוסיה ואני נטבלנו כסמל להקדשתנו ליהוה. טבילתנו הניעה את אמא לחדש את שיעור המקרא שלה ובמשך הזמן נטבלה גם היא.
לאחר טבילתה של אמי גברה התנגדותו של אבא. בסופו של דבר משפחתנו התפרקה, ומאחר שעדיין למדתי באוניברסיטה נאלצנו להתקיים מהקצבה הנמוכה של אמי ומהכסף שקיבלנו ממכירת הבית. מסיבה זו ורה ואני דחינו את החתונה. הלקחים החשובים שלימד אותי אבי הם שסייעו לי להחליט כפי שהחלטתי. הוא נהג לומר: ”אל תפחד להיות שונה” ו”הרוב לא תמיד צודק”. אחת מהאימרות החביבות עליו היתה ”ערכו של האדם נמדד במה שהוא מעניק לזולת”.
כעד־יהוה יכולתי ליישם את עצתו המצוינת של אבי. הייתי ליד מיטתו כשנפטר ב־1986. שבנו להיות ידידים וכיבדנו זה את זה. אני חושב שהוא היה גאה בי משום שהצלחתי להיות רופא כמוהו.
ובינתיים סיימתי את לימודי הרפואה שלי ב־1974. רציתי להיות רופא כללי אך מאוחר יותר, לאחר ששקלתי את העניין שנית, החלטתי שאוכל להועיל יותר לאחיי לאמונה כמנתח (מעשי השליחים ט״ו:28, 29). לכן נעניתי לאתגר ולאחר שלוש שנות הכשרה נוספות רכשתי את המקצוע.
מאבק משפטי מאתגר
הייתי מעורב במקרה עצוב מאוד של נערה בת 15 עֵדת־יהוה שסבלה מדימום פנימי. היא היתה חיוורת וסבלה מתת־לחץ דם, אבל נשארה בהכרה מלאה והיתה נחושה מאוד בהחלטתה לא לקבל עירוי דם. לאחר שהגדלתי את נפח הדם שלה, ביצעתי אנדוסקופיה ושטפתי את האיזור הפגוע בתמיסת מלח קרה כדי לעצור את הדימום. בתחילה חל שיפור במצבה, אך כעבור 36 שעות כשהיתה בטיפול נמרץ החלה שוב לדמם. למרות מאמציו הכבירים, לא הצליח הרופא התורן לעצור את הדימום ולשמור על נפח הדם שלה, והנערה נפטרה.
לאחר המקרה הפסיקה הוועדה לאתיקה את ההתמחות שלי והפנתה את המקרה שלי למועצה הרפואית האזורית. הואשמתי בהפרת שלושה סעיפים של חוק האתיקה הרפואית, והיתה סכנה שאאבד את רישיוני לעסוק ברפואה וכתוצאה מכך את מקור פרנסתי.
ועדה הקציבה לי 30 יום להגשת כתב הגנה. עורכי הדין שלי הכינו טיעונים משפטיים ומעוגנים בחוקה, ואני מצדי הכנתי את הפרטים הרפואיים הטכניים של ההגנה בסיועו של ועד הקשר המקומי עם בתי חולים. הוועד מורכב מקבוצת עדי־יהוה שתפקידם להגדיל את שיתוף הפעולה בין בתי החולים ובין המטופלים. בשימוע שנערך נשאלתי על־ידי ועדה מנחה שאלות הקשורות בעיקר לתפקידי כרופא ולהיותי עד־יהוה. אולם ההגנה שלי התבססה בעיקרה על טיעונים רפואיים ומדעיים ועל חוות דעתם של מנתחים נכבדים.
הראיות שהוצגו הוכיחו שהחולה סירבה לקבל עירוי דם ושלא השפעתי עליה לקבל החלטה זו. בשימוע הוזכרה העובדה שמארבעת הרופאים שאיתם התייעצה החולה, אני הייתי היחיד שהסכים לתת לה טיפול תוך כיבוד רצונה ובהתחשב במצב בריאותה.
לאחר מכן הועבר התיק שלי לוועדה שהיתה צריכה לקבל הכרעה בישיבת מליאה. נשאתי נאום הגנה שארך עשר דקות, ובמהלכו התמקדתי אך ורק בהיבטים הרפואיים של העניין, כפי שעשיתי קודם לכן בכתב ההגנה שלי. לאחר ששמעו את אשר בפי, ציינו שניים מחברי הוועדה שעל אף שלא השתמשתי בעירויי דם, נתתי טיפול שהיו לו סימוכין מדעיים מעוגנים היטב. רופא אחר הדגיש את היעילות שבטיפול ללא עירויי דם ואת העובדה ששיעור התמותה כתוצאה מטיפול כזה נמוך יותר. חבר הוועדה האחרון אמר שהשאלה העומדת לדיון אינה אם עירויי דם הם תרופה מועילה או מזיקה, אלא אם רופא יכול לכפות על חולה טיפול בניגוד לרצונו. הוא ציין שלדעתו אין לרופא זכות כזו. לפיכך, ברוב של 12 בעד ו־2 נגד, הכריעו חברי הוועדה שיש להסיר את כל האישומים נגדי וזיכו אותי.
הגנה על זכויות החולה
כמה מוסדות רפואיים הצליחו להוציא צווי בית משפט הכופים על חולים שהם עדי־יהוה לקבל עירויי דם, ומדי פעם העדויות שהצגתי בבתי המשפט סייעו לבטל צווים אלה. אחד המקרים היה של עד שסבל מהתנפחות כלי הדם בוושט אשר גרמה לדימום קשה בקיבה. הוא התאשפז במצב של אנמיה קשה. ספירת ההמוגלובין שלו היתה 7.4 גרם לדציליטר.a בתחילה לא הופעל עליו לחץ לקבל עירוי דם ונתנו לו רק טיפול תומך.
לאחר אשפוז של שבוע, הופתע החולה מביקור של פקיד בית המשפט שבידיו צו לקבלת עירוי דם. באותו זמן עלתה ספירת ההמוגלובין שלו ל־4.6 גרם לדציליטר, ומצבו הקליני היה יציב. נראה שהשופט ביסס את החלטתו על רמת ההמוגלובין הקודמת ולא על הנוכחית הגבוהה יותר.
ועד הקשר עם בתי חולים הציע את עזרתו. החולה ביקש ממני לבדוק אותו. כך עשיתי, ואחרי כן הצלחתי להעביר אותו לבית חולים שבו זכה לטיפול ללא עירוי דם. במקביל ערערו עורכי הדין של החולה על צו בית המשפט לתת לו עירוי דם.
זומנתי לשימוע לפני שופטת, והיא שאלה אותי על מצב החולה. בשימוע היא הסמיכה אותי להמשיך לטפל בחולה בשעה שעדיין התנהל ויכוח משפטי סביב ההצדקה למתן הצו. בשימוע הבא מצב החולה השתפר והוא שוחרר מבית החולים. כשנקראתי להעיד שוב, עורך הדין שייצג את בית החולים דרש ממני להוכיח שיש יסוד מדעי לטיפול שעליו המלצתי. למבוכתו, שלפתי מאמתחתי מאמר מכתב־עת רפואי שיצא לאור מטעם בית החולים שאותו הוא מייצג, אשר ממליץ על סוג הטיפול שאותו עשיתי!
כאשר נתקבלה ההכרעה, שמחנו לשמוע שבית המשפט תמך בטיפול הרפואי שבו בחרנו במקום עירוי דם. הוטל על בית החולים לשלם את כל ההוצאות, כולל הוצאות המשפט. בית החולים הגיש ערעור והפסיד שוב.
דאגה למשפחה
מאז הייתי לעד־יהוה זכיתי לתמיכתה המסורה של ורה לוסיה שהיא אשת חיִל ואם למופת לילדינו. כיצד הצליחה להתגבר על כל המכשולים, לדאוג לבית ולטפל בילדים, שהם כיום נערים תוססים? הדבר נתאפשר בזכות אהבתה הרבה ליהוה ולשירות השדה.
כהורים לימדנו את ילדינו את עיקרי האמונה והעקרונות המקראיים כבר בגיל רך. אף שאנו עסוקים מאוד, אנו עושים מאמץ להשתתף בשירות המלא מספר חודשים כל שנה. אנו עושים כמיטב יכולתנו לדבוק בלוח זמנים שבמסגרתו אנו קוראים את המקרא דרך קבע, דנים כל יום בפסוק היומי וחולקים את אמונתנו עם הזולת בשירות השדה. בתקופה האחרונה ניהלה משפחתנו 12 שיעורי מקרא שבועיים עם אנשים שאינם עדי־יהוה.
ורה לוסיה ואנוכי גם משתפים את בנינו בפעילויות שלנו, זאת תוך התחשבות בטעמם האישי. אנו סבורים שדרושים מההורים שלושה דברים בסיסיים בחינוך הילדים. ראשית, דרושה הדרכה נכונה המבוססת על דבר־אלוהים, המקרא. שנית, דוגמה טובה של ההורים מוכיחה בבירור לילדים שהוריהם יראי אלוהים. ולבסוף, התרועעות בריאה עם משיחיים בני כל הגילים ומכל הרקעים החברתיים שביכולתם להעניק רבות מעצמם ומכישוריהם לבני המשפחה. כזוג הצבנו לעצמנו יעד לספק למשפחתנו את הדברים הללו.
במבט לאחור על כמעט 30 שנה של שירות יהוה, אשתי ואני יכולים לומר בוודאות שהוא העניק לנו את החיים הטובים ביותר והרעיף עלינו שפע שמחות וברכות. אף שלא הגעתי לאולימפיאדה, אני עדיין נהנה לשחות כמה קילומטרים בשבוע. החיים שלי די עמוסים משום שאני רופא וגם עד־יהוה. אך אני מפיק סיפוק רב מלעזור לאחיי ולאחיותיי לאמונה להתמיד בשירותם לאלוהים חרף מבחנים.
לעתים קרובות שואלים אותי אם אני מודאג מכך שאאבד את משרתי כשיגיע הסדר החדש שיכונן אלוהים ובו לא יהיה עוד חולי. תשובתי היא שאני אהיה הראשון שאקפוץ משמחה כאשר ”ידלג כאייל פיסח ותרון לשון אילם” ו’לא יאמר שכן: ”חליתי”’ (ישעיהו ל״ג:24; ל״ה:6).
[הערת שוליים]
a רמת ההמוגלובין הנורמלית של זכר בוגר בריא היא כ־15 גרם לדציליטר.
[תמונה בעמוד 15]
אני מנתח את אחד החולים
[תמונות בעמוד 15]
עם ורה לוסיה, בשיעור המשפחתי