הצבת יעדים כדרך להתגבר על הצרות

הדירה ליד נמל התעופה לה גווַרְדְייָה שבניו־יורק היא מעונם של ויליאם (‏ביל)‏ מיינרס ואשתו רוז.‏ רוז,‏ מארחת חיננית באמצע שנות ה־70 לחייה,‏ מקבלת בשמחה את פני האורח שבא לבקר.‏ כשנכנסים לדירה,‏ אי־אפשר שלא להבחין כיצד הסלון החמים והנעים משקף את המזג האופטימי של בעלת הבית.‏ סידור הפרחים היפה שליד דלת הכניסה והציורים הססגוניים שמקשטים את הקירות נותנים תחושה של שמחה והנאה מהחיים.‏

ליד הסלון נמצא חדר מואר שבו שוכב במיטה ביל בן ה־77,‏ כשגבו נתמך על־ידי מזרן מתכוונן מוגבה.‏ כשהוא רואה את האורח עיניו המביעות רוך מאירות ועל פניו שפוך חיוך רחב.‏ הוא היה רוצה לקום מהמיטה,‏ ללחוץ יד לאורח ולחבק אותו,‏ אבל הוא לא יכול.‏ פרט לזרועו השמאלית,‏ ביל משותק מהצוואר מטה.‏

ביל נאלץ להתמודד עם בעיות בריאות מגיל 26,‏ ולכן הוא נשאל מה עזר לו לחיות עם המחלות במשך יותר מיובל שנים.‏ ביל ורוז מחליפים ביניהם מבט משועשע.‏ ”‏אנחנו לא מכירים מישהו חולה!‏”‏ אומרת רוז,‏ וצחוקה הלבבי ממלא את החדר.‏ עיניו של ביל נוצצות בהנאה.‏ הוא צוחק ומניד את ראשו בהסכמה.‏ ”‏אין כאן חולים”‏,‏ הוא אומר בהיסוס בקול צרוד.‏ רוז וביל מחליפים ביניהם עוד הערות היתוליות,‏ ותוך זמן קצר מתמלא החדר צחוק מתגלגל.‏ ללא ספק,‏ האהבה שביל ורוז חשו כשנפגשו לראשונה בספטמבר 1945 עזה כבעבר.‏ שאלה נוספת מופנית לביל:‏ ”‏נו,‏ ברצינות,‏ באילו קשיים נתקלת?‏ ומה עזר לך להתמודד ולשמור על השקפה חיובית על החיים?‏”‏ לאחר כמה ניסיונות שכנוע עדינים,‏ הסכים ביל לספר את סיפורו.‏ להלן קטעים מכמה שיחות שניהל כתב עורו!‏ עם ביל ואשתו.‏

הצרות מתחילות

באוקטובר 1949 — שלוש שנים לאחר שנשא את רוז לאשה ושלושה חודשים לאחר הולדת בתם ויקי — נודע לביל שיש לו גידול סרטני ממאיר על אחד ממיתרי הקול,‏ והגידול הוסר.‏ כעבור מספר חודשים הודיע הרופא לביל על מכה נוספת — הסרטן התפשט בכל הגרגרת.‏ ”‏אמרו לי שאם לא אעבור לרינגקטומיה — כלומר,‏ כריתה מלאה של הגרגרת — ייוותרו לי רק עוד שנתיים לחיות”‏.‏

לביל ולרוז הוסברו המשמעויות של הניתוח.‏ הגרגרת,‏ או קופסת מיתרי הקול,‏ מתחילה בשורש הלשון ונמשכת עד לפתח של קנה הנשימה.‏ בקופסה יש שני מיתרי קול.‏ כאשר האוויר שננשף מהריאות עובר דרך המיתרים,‏ הם רוטטים ומפיקים קולות של דיבור.‏ כאשר כורתים את קופסת מיתרי הקול,‏ מחברים את חלקו העליון של קנה הנשימה לנקב קבוע שפוערים בחלק הקדמי של הגרון.‏ לאחר הניתוח החולה נושם דרך הנקב הזה — אבל הוא מאבד את קולו.‏

‏”‏כאשר שמעתי את ההסבר הזה,‏ כעסתי”‏,‏ אומר ביל.‏ ”‏היתה לנו ילדה קטנה,‏ היתה לי משרה טובה,‏ היו לנו ציפיות גבוהות לגבי העתיד,‏ ופתאום כל תקוותיי ירדו לטמיון”‏.‏ אולם כריתת הגרגרת יכלה להציל את חייו,‏ ולכן ביל הסכים לעבור את הניתוח.‏ ”‏אחרי הניתוח”‏,‏ מספר ביל,‏ ”‏לא יכולתי לבלוע.‏ לא יכולתי להוציא הגה.‏ הייתי אילם”‏.‏ כשרוז ביקרה את ביל,‏ הוא היה מסוגל לתקשר רק על־ידי כתיבה בפנקס.‏ היו אלה זמנים קשים.‏ כדי להדוף את המכה שניחתה עליהם,‏ הם היו צריכים לקבוע יעדים חדשים.‏

אילם ומחוסר עבודה

ניתוח כריתת הגרגרת הותיר את ביל לא רק אילם אלא גם מחוסר עבודה.‏ הוא עבד בבית מלאכה לייצור מכונות,‏ אבל כעת משיכול היה לנשום רק דרך הנקב שבגרון,‏ נשימת האבק והעשן היתה מסוכנת לריאותיו.‏ היה עליו לחפש עבודה אחרת.‏ כשהוא עדיין אינו מסוגל לדבר,‏ הוא נרשם לבית ספר לשֶענות.‏ ”‏זה היה דומה לעבודה הקודמת שלי”‏,‏ אומר ביל,‏ ”‏ידעתי להרכיב חלקים של מכונות,‏ וכשאתה יוצר שעון אתה גם צריך להרכיב חלקים.‏ ההבדל הוא שהמשקל של החלקים לא היה מעל 20 קילו!‏”‏ לאחר שסיים את לימודי השענות מצא עבודה כשען.‏ אחד היעדים הושג.‏

ובינתיים,‏ ביל הצטרף לקורס דיבור באמצעות הוושט.‏ בדיבור מסוג זה,‏ מופק הקול לא ממיתרי הקול אלא מרטט של הוושט,‏ הצינור שמעביר מזון מהגרון לקיבה.‏ קודם כל,‏ לומדים לבלוע את האוויר ולדחוף אותו כלפי מטה לוושט.‏ ואז ’‏מגהקים’‏ את האוויר כלפי מעלה בצורה מבוקרת.‏ כשהאוויר נפלט הוא מרעיד את דופנות הוושט.‏ כך נוצר קול גרוני,‏ שניתן להגות אותו בעזרת הפה והשפתיים וליצור דיבור.‏

‏”‏קודם גיהקתי רק כשאכלתי יותר מדי”‏,‏ מספר ביל בחיוך,‏ ”‏אבל עכשיו הצטרכתי ללמוד לגהק בלי הפסקה.‏ בהתחלה הצלחתי להוציא רק מילה אחת כל פעם,‏ וזה נשמע כך:‏ ’‏[‏שאף,‏ בלע,‏ גהק]‏ מה [‏שאף,‏ בלע,‏ גהק]‏ שלומך?‏’‏ זה לא היה קל.‏ ואז המורה שלי אמר לי לשתות הרבה ג׳ינגֶ׳ר אֵייל משום שזהו משקה תוסס שיעזור לי לגהק.‏ אז כל פעם שרוז יצאה לטייל עם ויקי,‏ שתיתי וגיהקתי,‏ שתיתי וגיהקתי.‏ עבדתי קשה על זה!‏”‏

אף שכ־60 אחוז מהמנותחים שעוברים כריתת גרגרת לא מצליחים לדבר בעזרת הוושט,‏ אצל ביל ניכרה התקדמות.‏ ויקי,‏ שהיתה אז כבר בת שנתיים,‏ דחפה אותו לכך שלא ביודעין.‏ ביל מספר:‏ ”‏ויקי נהגה לדבר איתי ואז להסתכל עלי כשהיא מחכה לתשובה.‏ אבל לא יכולתי להוציא מילה אחת בתגובה.‏ היא היתה ממשיכה לדבר,‏ ושוב — אין מענה.‏ ואז היא היתה פונה בכעס לאשתי ואומרת:‏ ’‏תגידי לאבא שידבר איתי!‏’‏ דבריה פילחו את לבי וגרמו לי להיות נחוש בדעתי לשוב ולדבר”‏.‏ לשמחתן של ויקי ורוז,‏ וגם של אחרים,‏ ביל הצליח.‏ עוד מטרה הושגה.‏

מכה נוספת ניחתת

בשלהי 1951 עמדו ביל ורוז בפני דילמה חדשה.‏ הרופאים חששו שהסרטן יופיע שוב ויעצו לביל לעבור טיפול קרינתי.‏ ביל הסכים.‏ כשהסתיים הטיפול,‏ הוא היה להוט לשוב לשגרת חיים רגילה.‏ לא היה לו מושג שמכה נוספת לבריאותו כבר בדרך!‏

חלפה כמעט שנה.‏ והנה יום אחד איבד ביל תחושה באצבעות.‏ אחר כך לא יכול היה לעלות במדרגות.‏ זמן קצר אחרי כן נפל תוך כדי הליכה ולא הצליח לעמוד על הרגליים.‏ בבדיקות גילו שהטיפול הקרינתי שקיבל ביל (‏אשר לא היה מדויק אז כפי שהוא היום)‏ פגע בחוט השדרה שלו.‏ אמרו לו שמצבו ילך ויחמיר.‏ אחד הרופאים אפילו אמר לו שסיכוייו להישאר בחיים ”‏לא שווים אגורה שחוקה”‏.‏ ביל ורוז היו שבורים.‏

למרות זאת,‏ במאמץ להדוף את המכה שניחתה עליו,‏ התאשפז ביל למשך שישה חודשים בבית חולים וקיבל טיפול פיזיותראפי.‏ אף שהפיזיותרפיה לא שינתה את הכיוון של מצבו הפיזי,‏ השהִייה בבית החולים שינתה את מהלך חייו — שינוי שבסופו של דבר הוביל אותו ללמוד על יהוה.‏ כיצד אירע הדבר?‏

מחוזק מהבנת הסיבות לצרותיו

בששת החודשים הללו היה ביל שותפם לחדר של 19 גברים משותקים בבית חולים יהודי — כולם יהודים דתיים אורתודוקסים.‏ כל יום אחר־הצהריים הם ערכו דיון במקרא.‏ ביל,‏ חבר בכנסייה הבפטיסטית,‏ רק הקשיב.‏ כשעזב את בית החולים כבר שמע מספיק כדי להגיע למסקנה שהאל הכל־יכול הוא ישות אחת,‏ ושדוקטרינת השילוש סותרת את הכתוב במקרא.‏ כתוצאה מכך הפסיק ביל ללכת לכנסייה.‏ עם זאת,‏ הוא חש צורך בהכוונה רוחנית כדי להתמודד עם הצרות שבחיים.‏ ”‏המשכתי לבקש את עזרתו של אלוהים”‏,‏ אומר ביל,‏ ”‏ותפילותיי נענו”‏.‏

יום שבת אחד ב־1953,‏ רוי דאגלס,‏ אדם מבוגר שהיה בעבר שכנו של ביל ושמע על מצבו הקשה,‏ בא לבקר.‏ רוי,‏ שהיה עד־יהוה,‏ הציע לביל ללמד אותו את המקרא וביל נעתר.‏ הדברים שקרא ביל במקרא ובספר ‏”‏יהי האל נאמן”‏ (‏אנג׳)‏a האירו את עיניו.‏ הוא סיפר לרוז על מה שלמד,‏ והיא הצטרפה לשיעורים.‏ רוז נזכרת:‏ ”‏בכנסייה אמרו לנו שהחולי הוא עונש מאלוהים,‏ אבל בשיעורי המקרא שלנו למדנו שאין זה נכון.‏ כל כך הוקל לנו”‏.‏ ביל מוסיף:‏ ”‏כאשר למדנו מן המקרא מהו שורש כל הבעיות,‏ כולל המחלה שלי,‏ וגילינו שעתיד טוב יותר ממשמש ובא,‏ היה לנו קל יותר להשלים עם המצב”‏.‏ ב־1954 הגשימו ביל ורוז יעד נוסף.‏ שניהם נטבלו כעדי־יהוה.‏

עריכת שינויים נוספים

ובינתיים,‏ השיתוק של ביל התפשט עד לשלב שבו לא היה מסוגל עוד לעבוד במקצוע שלו.‏ כדי להביא פרנסה הביתה,‏ ביל ורוז התחלפו בתפקידים:‏ ביל נשאר בבית עם ויקי,‏ ורוז יצאה לעבוד בחברת השענות — משרה שבה החזיקה 35 שנה!‏

‏”‏הטיפול בבת שלנו הסב לי שמחה מרובה”‏,‏ מספר ביל.‏ ”‏גם ויקי הקטנה נהנתה מזה.‏ היא היתה אומרת בגאווה לכל מי שפגשה:‏ ’‏אני מטפלת באבא!‏’‏ מאוחר יותר,‏ כשהגיעה לגיל בית הספר,‏ עזרתי לה בהכנת שיעורי הבית ולעתים קרובות שיחקנו במשחקים.‏ נוסף על כך,‏ היתה לי הזדמנות פז להעניק לה הדרכה מקראית”‏.‏

הנוכחות באסיפות שהתנהלו באולם המלכות השרתה גם היא שמחה על ביל ועל משפחתו.‏ ביל היה צריך לצלוע שעה תמימה מביתו עד לאולם המלכות,‏ אבל הוא לא החמיץ אסיפות.‏ מאוחר יותר,‏ לאחר שעברו לגור בחלק אחר של העיר,‏ קנו ביל ורוז מכונית קטנה ורוז הסיעה את המשפחה לאולם.‏ אף שביל היה מסוגל לדבר במשך פרקי זמן קצרים בלבד,‏ הוא נרשם כתלמיד בבית הספר לשירות התיאוקרטי.‏ ביל מסביר:‏ ”‏כתבתי את הנאום שלי,‏ ואח אחר היה מגיש אותו עבורי.‏ בתום הנאום,‏ משגיח בית הספר היה משיא לי עצות ביחס לתוכן”‏.‏

אחים שונים בקהילה עזרו לביל להשתתף דרך קבע בפעילות הטפת הבשורה.‏ כל מי שהבחין במסירות של ביל לא הופתע שהוא נתמנה למשרת עוזר בקהילה.‏ כאשר רגליו בגדו בו והשיתוק שלו החמיר,‏ הוא לא יצא מהבית ולבסוף היה רתוק למיטה.‏ האם יוכל לספוג את המהלומה הזו?‏

תחביב מהנה

‏”‏מאחר שהייתי בבית כל היום,‏ חיפשתי לעצמי תחביב שאוכל לעסוק בו”‏,‏ מספר ביל.‏ ”‏לפני שלקיתי בשיתוק אהבתי לצלם תמונות.‏ חשבתי לנסות לצייר,‏ אף שמעולם לא ציירתי קודם לכן.‏ בעיה נוספת היתה שאני ימני,‏ ויד ימין שלי וגם שתי אצבעות של יד שמאל משותקות.‏ בכל אופן,‏ רוז קנתה לי ערימת ספרים על טכניקות ציור.‏ למדתי אותם והתחלתי לצייר ביד שמאל.‏ ציורים רבים שלי הושלכו לאש,‏ אך לבסוף הצלחתי ללמוד”‏.‏

האוסף הנאה של ציורים בצבעי־מים שמעטר את דירתם של ביל ורוז מעיד שביל הצליח מעל ומעבר לציפיותיו.‏ ”‏לפני כחמש שנים”‏,‏ מוסיף ביל,‏ ”‏ידי השמאלית התחילה לרעוד כל כך שהיה עלי להניח את המכחול שלי לתמיד,‏ אבל במשך שנים רבות התחביב הזה הסב לי סיפוק רב”‏.‏

יעד שעדיין נותר

ביל מספר:‏ ”‏חלפו יותר מ־50 שנה מאז התחילו בעיות הבריאות שלי.‏ קריאת המקרא ממשיכה לנחם אותי,‏ במיוחד כשאני קורא בתהלים ובספר איוב.‏ אני גם נהנה לקרוא את הפרסומים של חברת המצפה.‏ כמו כן,‏ אני מתעודד מאוד מביקוריהם של חברי הקהילה שלנו והמשגיחים הנודדים,‏ אשר מספרים לי את חוויותיהם משיבות הנפש.‏ נוסף על כך,‏ מתאפשר לי להאזין לאסיפות בעזרת חיבור טלפוני לאולם המלכות,‏ ואני אפילו מקבל קלטות וידיאו המכילות את תוכניות הכינוסים.‏

‏”‏אני אסיר תודה על שהתברכתי ברעיה אוהבת.‏ במשך השנים היא היתה לי ידידת נפש.‏ גם בתנו,‏ המשרתת כעת את יהוה עם משפחה משלה,‏ גורמת לנו אושר רב.‏ אני מודה ליהוה במיוחד על שעזר לי להישאר קרוב אליו.‏ היום,‏ כשגופי וקולי הולכים ונחלשים,‏ אני חושב לעתים על דברי השליח פאולוס:‏ ”‏לכן אין אנו מתייאשים,‏ ואף על פי שהאדם החיצוני שלנו הולך ובלה,‏ האדם הפנימי שלנו מתחדש יום יום”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏16‏)‏.‏ כן,‏ לשמור על העירנות שלי מבחינה רוחנית כל עוד אני חי — זהו יעד שעדיין נותר לי”‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 12]‏

‏”‏אחרי הניתוח,‏ לא יכולתי לבלוע.‏ לא יכולתי להוציא הגה.‏ הייתי אילם”‏

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

ביל ואשתו רוז