חברים כבר 60 שנה,‏ וזו רק ההתחלה

קודם לכן,‏ בחודש פברואר,‏ הגיעו 122 חלוצים לסאות’‏ לנסינג שבמדינת ניו יורק כדי ללמוד בכיתה ה־17 של בית־ספר גלעד.‏ בין מי שהיו עתידים לשרת כשליחים נמנו לואל טרנר,‏ ויליאם (‏ביל)‏ קסטן,‏ ריצ׳רד קלסי ורמון טמפלטון.‏ הארבעה — לואל וביל ממישיגן,‏ ריצ׳רד מאיובה ורמון מקליפורניה — הפכו עד מהרה לחברים טובים.‏

חמישה חודשים אחרי כן הייתה התרגשות גדולה כשנודע שאח נתן נור מהמשרדים הראשיים יגיע כדי לנאום בפני התלמידים.‏ עוד קודם לכן ביקשו ארבעת האחים לשרת יחד באותה המדינה,‏ אם הדבר יהיה אפשרי.‏ האם בהזדמנות זו יקבלו פרטים נוספים באשר למדינה שאליה יישלחו?‏ אכן כן!‏

במהלך נאומו של אח נור בפני הכיתה כולה,‏ גברה הציפייה כשהחל להודיע לתלמידים לאיזו מדינה יישלחו.‏ הראשונים שנקראו לבמה היו ארבעת הצעירים הנרגשים,‏ שחשו הקלה כשנודע להם סוף כל סוף שהם יוכלו להישאר יחד.‏ אך היכן ישרתו?‏ חברי הכיתה המופתעים מחאו מחיאות כפיים ממושכות כשהודיעו שהם יישלחו לגרמניה.‏

עדי־יהוה ברחבי העולם נפעמו מהנאמנות שגילו העדים בגרמניה תחת משטרו של היטלר,‏ מ־1933 ואילך.‏ תלמידים רבים נזכרו שלאחר מלחמת העולם השנייה הם הכינו לאחיהם באירופה משלוחי בגדים וחבילות של ארגון הסיוע CARE. משרתי אלוהים בגרמניה היוו מופת יוצא מגדר הרגיל של אמונה,‏ נחישות,‏ אומץ וביטחון ביהוה.‏ לואל נזכר שהוא חשב לעצמו,‏ ’‏עכשיו תהיה לנו הזדמנות להכיר את האחים והאחיות היקרים האלה באופן אישי’‏.‏ אין פלא אפוא שכולם היו כה נרגשים ורצו להתקשר לקרוביהם עוד באותו הערב.‏

בדרך לגרמניה

ב־27 ביולי 1951 עלו הארבעה על סיפון אוניית הקיטור ”‏הומלנד”‏ שהפליגה לגרמניה מרציף איסט ריבר שבניו יורק למסע של 11 יום.‏ אח אלברט שרודר,‏ אחד המורים בגלעד ולימים חבר בגוף המנהל,‏ לימד אותם עוד קודם לכן כמה משפטים ראשונים בגרמנית.‏ על הסיפון היו כמה נוסעים גרמנים,‏ והם חשבו שיוכלו להמשיך ללמוד את השפה.‏ אך התברר שהנוסעים דיברו ניבים שונים של גרמנית.‏ עד כמה מבלבל היה זה עבורם.‏

בבוקרו של יום שלישי ה־7 באוגוסט,‏ לאחר שסבלו לא אחת ממחלת ים,‏ הגיעו האחים להמבורג ורגלם דרכה סוף כל סוף על אדמת גרמניה.‏ מכל עבר נראו הצלקות שהותירה אחריה המלחמה שהסתיימה רק שש שנים קודם לכן.‏ עצובים מהמראות שנגלו לעיניהם,‏ עלו על רכבת לילה לוִיסְבַּדְן,‏ שם שכן באותם ימים משרד הסניף.‏

מוקדם בבוקר יום רביעי הם פגשו את העד הראשון בגרמניה.‏ היה לו שם גרמני טיפוסי — האנס.‏ הוא הסיע אותם מתחנת הרכבת לבית־אל,‏ ושם קיבלה את פניהם אחות קשישה שלא ידעה מילה באנגלית והתעקשה לדבר איתם בגרמנית.‏ היא כנראה סברה שהיא תוכל להתגבר על מחסום השפה אם רק תרים את קולה.‏ היא המשיכה להגביר את קולה,‏ וכתוצאה מכך היא וארבעת האחים נעשו יותר ויותר מתוסכלים.‏ לבסוף הופיע אח אריך פרוסט,‏ משרת הסניף,‏ ובירך אותם לשלום בחמימות באנגלית.‏ המצב החל להשתפר.‏

לקראת סוף אוגוסט נכחו הארבעה בכינוס הראשון שלהם בגרמניה בנושא ”‏עבודת אלוהים טהורה”‏ שנערך בפרנקפורט־אם־מיין.‏ בכינוס נרשם שיא של 432,‏47 נוכחים ו־373,‏2 איש נטבלו.‏ הדבר חיזק את קנאותם של האחים לבשורה והגביר את רצונם לשרת כשליחים.‏ אך מספר ימים לאחר מכן אמר להם אח נור שעליהם להישאר בבית־אל ולשרת שם.‏

בעבר ויתר רמון על האפשרות לשרת בבית־אל בארצות־הברית כיוון שהיה נחוש לשרת כשליח.‏ ריצ׳רד וביל לא חשבו בכלל על שירות בבית־אל.‏ אך השמחה שחוו לאחר מכן ממילוי תפקידם המחישה להם שיהוה תמיד יודע מה הכי טוב עבורנו.‏ לכן מן התבונה להישען על הדרכתו ולא לפעול על־פי רצונותינו האישיים.‏ מי שהפנימו זאת שמחים לשרת את יהוה בכל מקום שאליו יישלחו ולקבל כל משימה שתינתן להם.‏

פֶרְבּוֹטֶן!‏

רבים במשפחת בית־אל בגרמניה שמחו שיש בקרבם אמריקנים שאיתם יוכלו לתרגל אנגלית.‏ אך יום אחד התנפצו תקוות אלו.‏ כאשר ישבה המשפחה בחדר האוכל החל אח פרוסט לדבר בגרמנית בהתלהבות שאפיינה אותו על נושא שנראה היה די רציני.‏ רוב חברי המשפחה נותרו בדממה מוחלטת ונעצו מבט בצלחת שלפניהם.‏ אף שחברי בית־אל החדשים לא הבינו את הנאמר,‏ הם החלו לקלוט שהדברים שנאמרו נוגעים אליהם.‏ לכן כאשר אח פרוסט אמר בקול רועם ‏”‏פֶרְבּוֹטֶן!‏”‏ (‏”‏אסור!‏”‏)‏ וחזר על כך שוב ושוב בקול הולך וגובר לשם הדגשה,‏ הם חשו שלא בנוח.‏ מה הם עשו שעורר תגובה כה חריפה?‏

הארוחה הסתיימה,‏ וכולם מיהרו לחדרים.‏ אחר כך הסביר להם אח אחד:‏ ”‏אתם חייבים לדבר גרמנית כדי שתוכלו לעזור לנו.‏ בגלל זה אח פרוסט אמר שעד שתלמדו את השפה,‏ אסור לדבר איתכם אנגלית.‏ זה פֶרְבּוֹטֶן”‏.‏

משפחת בית־אל יישמה מייד את העצה.‏ הדבר לא רק עזר לחברי בית־אל החדשים ללמוד גרמנית,‏ אלא גם לימד אותם שפעמים רבות עצה הניתנת מפי אח אוהב היא לטובתנו,‏ גם אם היא קשה ליישום.‏ עצתו של אח פרוסט המחישה את דאגתו לרווחת ארגון יהוה ואת אהבתו כלפי אחיו.‏a אין פלא אפוא שעם הזמן למדו הארבעה לאהוב אותו.‏

הם למדו איש מרעהו

נוכל ללמוד מחברים יראי אלוהים לקחים חשובים שיסייעו לנו להיות חברים טובים יותר של יהוה.‏ הארבעה למדו רבות מאחיהם הנאמנים בגרמניה — שתקצר היריעה מלהזכיר את כולם בשמם — אך הם גם למדו איש מרעהו.‏ ריצ׳רד מסביר:‏ ”‏לואל ידע קצת גרמנית והסתדר היטב עם השפה,‏ אך לרובנו היה קשה יותר.‏ וכיוון שהוא גם היה המבוגר ביותר בקבוצה,‏ מטבע הדברים פנינו אליו בכל מה שקשור לשפה ולרוב הוא היה זה שנטל יוזמה”‏.‏ רמון נזכר:‏ ”‏כל כך שמחתי כאשר לאחר שנה בגרמניה הציע לנו אח שוויצרי לשהות בבקתה היפה שלו בשוויץ ולבלות שם את החופשה הראשונה שלנו.‏ שבועיים לבד בלי להיאבק בגרמנית!‏ אבל לא לקחתי בחשבון את לואל.‏ הוא התעקש שנקרא את הפסוק היומי ונדון בו מדי בוקר בגרמנית!‏ לאכזבתי הרבה,‏ הוא לא היה מוכן להתגמש.‏ אבל למדנו לקח יקר ערך.‏ חשוב לשמוע בקולם של מי שרוצים בטובתך המרבית,‏ גם אם לפעמים אתה לא מסכים איתם.‏ גישה זו הועילה לנו מאוד במשך השנים,‏ ובזכותה היה לנו קל יותר להיכנע להדרכה תיאוקרטית”‏.‏

בנוסף,‏ למדו ארבעת החברים להעריך את הצדדים החזקים של כל אחד מהם,‏ בהתאם לכתוב בפיליפים ב׳:‏3‏:‏ ”‏בשפלות רוח החשיבו את האחרים לנעלים מכם”‏.‏ לכן פעמים רבות ביקשו השלושה מביל שיבצע מטלות שהם סברו שהוא המתאים ביותר לטפל בהן.‏ ”‏כאשר היה צריך לנקוט צעדים הכרחיים או לא־נעימים כדי ליישב סוגיות קשות”‏,‏ נזכר לואל,‏ ”‏פנינו לביל.‏ היה לו כישרון להתמודד עם מצבים לא־נעימים בדרך שכולנו ידענו שיש לפעול על־פיה,‏ אבל לא ממש היו לנו האומץ או היכולת לעשות כן”‏.‏

נישואין מאושרים

בזה אחר זה החליטו כל הארבעה להינשא.‏ החברות שלהם הייתה מבוססת על אהבה ליהוה ועל אהבתם לשירות המורחב,‏ לכן הם היו נחושים למצוא בנות זוג המוכנות לשים את יהוה בראש סדר העדיפויות שלהן.‏ השירות המורחב לימד אותם שרב גמולו של הנותן משל המקבל ושמן הראוי לתת לענייני המלכות עדיפות על פני רצונותיהם האישיים.‏ לכן הם בחרו אחיות שעוד קודם לכן החליטו מיוזמתן לשרת בשירות המורחב.‏ כתוצאה מכך נוסדו ארבעה קשרי נישואין איתנים ומאושרים.‏

על מנת שקשרי חברות או נישואין באמת יהיו איתנים,‏ יהוה חייב להיות חלק בלתי נפרד מהקשר (‏קהלת ד׳:‏12‏)‏.‏ אומנם ביל ורמון איבדו בשלב מסוים את בת זוגם,‏ אך שניהם התנסו בשמחה ובתמיכה שאישה נאמנה יכולה להעניק.‏ לואל וריצ׳רד ממשיכים ליהנות מתמיכה זו.‏ ביל,‏ שהתחתן בשנית,‏ בחר בתבונה בת זוג לנישואין שאיתה יוכל להמשיך לשרת בשירות המורחב.‏

עם השנים הובילו אותם תפקידיהם השונים למחוזות כגון גרמניה,‏ אוסטריה,‏ לוקסמבורג,‏ קנדה וארצות־הברית.‏ עקב כך לא יכלו ארבעת החברים לבלות יחד כפי שהיו רוצים.‏ אך למרות המרחק ביניהם הם תמיד שמרו על קשר,‏ שמחו יחד בברכות שלהן זכו ובכו יחדיו בכאב שחוו (‏רומ׳ י״ב:‏15‏)‏.‏ חברים כאלה יש להוקיר,‏ ולעולם אין לקחת אותם כמובן מאליו.‏ הם מתנה יקרה מיהוה (‏מש׳ י״ז:‏17‏)‏.‏ בעולמנו נדיר מאוד למצוא חברים אמיתיים.‏ אך לכל משיחי אמיתי יכולים להיות שפע של חברים טובים.‏ כעדי־יהוה יש לנו קשרי ידידות עם אחים לאמונה ברחבי העולם כולו,‏ והחשוב מכול,‏ עם יהוה אלוהים ועם ישוע המשיח.‏

כפי שנכון לגבי כולנו,‏ דרכם של ארבעת החברים לא תמיד הייתה סוגה בשושנים — בין היתר הם התמודדו עם הכאב שבאובדן בת זוג,‏ המתח הנלווה למחלה קשה,‏ הדאגה להורים קשישים,‏ הקושי לגדל ילד בתור מבשרים בשירות המורחב,‏ החשש בעת קבלת תפקיד תיאוקרטי חדש,‏ וכעת בעיות זקנה אשר הולכות ומחמירות.‏ אולם מניסיונם הם גם יודעים שחברים — קרובים ורחוקים — מסייעים לאוהבי יהוה להתמודד בהצלחה עם כל קושי.‏

חברים לנצח

כמה טוב שלואל,‏ רמון,‏ ביל וריצ׳רד הקדישו את עצמם ליהוה בגיל 18,‏ 12,‏ 11 ו־10 ושבין הגילים 17 ל־21 החלו כל הארבעה לשרת בשירות המורחב.‏ הם שעו לעצה שבקהלת י״ב:‏1‏:‏ ”‏זכור את בוראיך בימי בחורותיך”‏.‏

צעיר משיחי,‏ אם הדבר אפשרי,‏ היענה להזמנתו של יהוה להצטרף אל שורות המשרתים בשירות המורחב.‏ הודות לחסדו של יהוה אולי גם אתה תוכל,‏ בדומה לארבעת החברים,‏ לשרת בתור משגיח נפה,‏ מחוז או אזור;‏ להיות חבר בית־אל,‏ ואף חבר ועד סניף;‏ ללמד בבית־הספר לשירות המלכות או בבית־הספר לשירות החלוצי;‏ ולנאום בכינוסים גדולים וקטנים,‏ וכתוצאה מכך לחוות את אותה השמחה שהייתה להם.‏ עד כמה שמחו הארבעה לדעת שעשרות אלפים הפיקו תועלת מפעילותם.‏ כל זאת התאפשר בזכות העובדה שהם נענו בצעירותם להזמנתו האוהבת של יהוה לשרתו בלב ונפש (‏קול׳ ג׳:‏23‏)‏.‏

כיום לואל,‏ ריצ׳רד ורמון משרתים שוב יחד במשרד הסניף בגרמניה,‏ השוכן כעת בסלטרס.‏ למרבה הצער,‏ ביל נפטר ב־2010 בזמן ששירת כחלוץ מיוחד בארצות־הברית.‏ המוות קטע חברות מיוחדת במינה שנמשכה קרוב ל־60 שנה.‏ אך יהוה אלוהינו לעולם אינו שוכח את ידידיו.‏ נוכל להיות סמוכים ובטוחים שתחת שלטון מלכותו יוכלו כל המשיחיים לחדש את קשרי הידידות שנקטעו זמנית על־ידי המוות.‏

זמן קצר לפני שנפטר כתב ביל:‏ ”‏לאורך כל 60 שנות ידידותנו,‏ אינני זוכר אף רגע לא־נעים.‏ הקשר בינינו תמיד היה מיוחד מאוד עבורי”‏.‏ לזאת מיהרו להוסיף שלושת חבריו,‏ המצפים בכליון עיניים להמשיך את הידידות ביניהם בעולם החדש:‏ ”‏וזו רק ההתחלה”‏.‏