המקרא — היסטוריה אותנטית?
הם גינו שליטים. הם מתחו ביקורת קשה על כוהנים. הם הוכיחו את פשוטי העם על שחיתותם. הם אפילו העלו על הכתב לידיעת הציבור את חולשותיהם וחטאיהם. הם דוכאו ונרדפו, וחלקם אפילו נרצחו משום שדיברו וכתבו את האמת. במי מדובר? בנביאים בתקופת המקרא, שרבים מהם השתתפו בכתיבת כתבי־הקודש (מתי כ״ג:35–37).
בספרו ההיסטוריון וההיסטוריה (The Historian and History) כותב פייג’ סמית: ”[העברים] היו חסרי רחמים כלפי גיבוריהם כפי שהיו כלפי הפושעים שביניהם, ביקרו את עצמם כמו את אויביהם, משום שכתבו תחת עינו הפקוחה של אלוהים ולא היו מרוויחים מאומה אלא מפסידים רבות אילו הסתירו את העובדות”. כמו כן כתב סמית ש”בהשוואה לכרונולוגיות החדגוניות של מלכי ארם או מצרים הלוחמים, תיאור התלאות והנצחונות של העם שבחר אלוהים ... הוא סיפור מרתק. כותבי דברי הימים העברים חשפו את אחד היסודות החיוניים ביותר של כתיבת היסטוריה — שהדמויות הפועלות שבה הן אנשים אמיתיים, על כל מגרעותיהם וחולשותיהם”.
כותבי המקרא הקפידו להיות דייקנים. לאחר שבחן את המקרא בראי ההיסטוריה והארכיאולוגיה, כתב הסופר ורנר קלר במבוא לספר התנ״ך כהיסטוריה: ”אל מוּל שפע תוֹצאוֹת החקירה הבּטוּחוֹת והאוֹטנטיוֹת צף ועלה בי המשפּט, ...: — אף־על־פּי־כן הצדק עם התנ״ך”.
היסטוריה דינמית עם לקחים חשובים
על פי רוב, מחברי המקרא היו אנשים פשוטים — חקלאים, רועי צאן ודייגים. אך מה שכתבו במשך תקופה של כ־600,1 שנה השפיע על יותר אנשים מכל הכתבים האחרים, קדומים או מודרניים. יתר על כן, החומר שכתבו היה מטרה לחיצי ביקורת מכל עבר, אך לשווא (ישעיהו מ׳:8; פטרוס א׳. א׳:25). כיום ניתן לקרוא את המקרא בשלמותו או חלקים ממנו ב־200,2 שפות בקירוב — הרבה יותר מכל ספר אחר! מדוע המקרא מצטיין בייחודיות כזו? הפסוקים שלהלן יכולים לסייע לנו להשיב על שאלה זו.
”כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים, ומועיל הוא להוראה, לתוכחה, לתיקון, לחינוך במעגלי צדק, למען יהיה איש האלוהים מושלם, ומוכשר לכל מעשה טוב” (טימותיאוס ב׳. ג׳:16, 17).
”הרי כל מה שנכתב מקדם, נכתב להדרכתנו, כדי שתהיה לנו תקווה מתוך הסבלנות והנחמה שבכתובים” (רומים ט״ו:4).
”מה שקרה להם [לבני ישראל] היה לקח לדוגמה וזה נכתב כדי להזהיר אותנו [המשיחיים], אנחנו אשר קִצי העולמים הגיעו אלינו” (קורינתים א׳. י׳:11).
אמת, כתיעוד היסטורי שנכתב בהשראת אלוהים ונשתמר עד ימינו, העוסק בחיי אנשים — שחלקם השביעו את רצון אלוהים וחלקם לא — המקרא עולה על כל הספרים האחרים. הוא רחוק מלהיות רשימה קרה של מצוות ’עשה ואל תעשה’ או קובץ סיפורים קצרים ונחמדים שמטרתם לשעשע ילדים. נכון, אלוהים השתמש בבני אדם לכתיבת המקרא. ברם, עובדה זו רק הגדילה את ערכו של המקרא והוסיפה לו חמימות שנוגעת ללב קוראיו דור אחרי דור. הארכיאולוג ויליאם אולברייט אמר: ”הבוננות המוסרית והרוחנית המעמיקה של המקרא, המשקפת התגלות ייחודית של אלוהים לבני אדם באמצעות חוויות אנושיות, נכונה כיום כפי שהיתה לפני אלפיים, שלושת אלפים שנה”.
כדי להדגים את הרלוונטיות של המקרא לכל הזמנים, הבה נשוב לשחר ההיסטוריה האנושית — לתקופה שרק המקרא יכול לספר לנו עליה — ונבחן כמה לקחים חשובים מספר בראשית.
לקחים בעיתם מסיפורים קדומים
ספר בראשית מספר, בין היתר, על ראשיתה של המשפחה האנושית ומפרט שמות וכיוצא בזה. בנושא זה אין שום יצירה היסטורית אחרת כה פרטנית. ’מדוע חשוב שנדע כיום על המוצא שלנו?’ אפשר שתשאל. נודעת לכך חשיבות עליונה, משום שכאשר ספר בראשית מגלה שלכל בני האדם, ללא הבדל של צבע עור, שבט או עם, יש הורים משותפים, הוא מסיר כל יסוד לגזענות (מעשי השליחים י״ז:26).
ספר בראשית מציע גם הכוונה בנושא המוסר. הוא מספר על מה שקרה בסדום ועמורה ובערים השכנות: אלוהים השמידן בשל הסטיות המיניות הגסות של תושביהן (בראשית י״ח:20 עד י״ט:29). בספר המקראי יהודה נאמר בפסוק 7: ”סדום ועמורה והערים הקרובות, אשר ... התמכרו לזנות והלכו אחר יצורים אחרים, מוצגות לדוגמה [כאזהרה]”. אף שאנשי סדום ועמורה לא קיבלו מאלוהים חוקי מוסר הוא חנן אותם, כמו את כל בני האדם, במצפון. לכן בצדק יכול היה אלוהים לראות בהם אחראים למעשיהם (רומים א׳:26, 27; ב׳:14, 15). בדומה לכך כיום אלוהים רואה בכל בני האדם אחראים למעשיהם, בין שהם מאמינים בדברו הכתוב, המקרא, ובין שלא (תסלוניקים ב׳. א׳:8, 9).
שיעור היסטורי בהישרדות
בתבליט על שער טיטוס ברומא נראים חיילים רומים הנושאים כלי קודש מבית־המקדש שבירושלים לאחר חורבן העיר בשנת 70 לספירה. אותה עת נהרגו יותר ממיליון יהודים. אולם משיחיים נאמנים ניצלו אז בזכות אזהרתו של ישוע: ”וכאשר תִראו את ירושלים מוקפת מחנות, דעו כי קרב חורבנה. אזי הנמצאים ביהודה — שינוסו אל ההרים; הנמצאים בעיר, שיצאו ממנה, ואלה אשר בשדות אל ייכנסו אליה; כי ימי נקם הם” (לוקס כ״א:20–22).
הפורענות שעברה ירושלים אינה סתם מאורע מן העבר הרחוק. היא סימלה היבטים של צרה גדולה יותר שתקיף בקרוב את העולם כולו. אך גם כאן יהיו ניצולים. הם מתוארים כ”המון רב ... מכל האומות והשבטים והעמים והלשונות”. הם ”באים מן הצרה הגדולה” בשל אמונתם בדמו השפוך של ישוע. אמונתם זו מעוגנת היטב בהיסטוריה ובנבואות שבמקרא (ההתגלות ז׳:9, 14).
היסטוריה שלא תחזור לעולם
כיום אנו חיים בתקופה שבה שולטת המעצמה העולמית האנגלו־אמריקנית, האחרונה לפי נבואות המקרא. ההשתלשלות ההיסטורית של המאורעות מראה שכמו קודמותיה, גם היא תגיע אל קיצה. הכיצד? לדברי המקרא, סופה של מעצמה זו יהיה ייחודי. בנבואתו על שנת 1914, מציין הכתוב בדניאל ב׳:44 לגבי המעצמות הפוליטיות השולטות או ”המלכויות”: ”ובימי המלכים האלה יקים אלוהי השמים מלכות שלא תחרב לעולם. מלכות זו לא תעבור לעם אחר. היא תפורר את כל המלכויות האלה ותשים להן קץ והיא תקום לעולם”.
כן, מלכות אלוהים — ממשלתו השמימית שבראשה עומד ישוע המשיח — לא תותיר כל זכר לשלטונו העריץ של האדם במלחמת הר מגידון, שיאה של ”הצרה הגדולה” שהוזכרה קודם. אחרי כן מלכות זו ”לא תעבור לעם אחר”, כלומר היא לא תיפול לעולם ולא תודח מכהונתה. תחום שלטונה יגיע ”עד אפסי ארץ” (תהלים ע״ב:8).
ואז ייפסק מעגל הקסמים האכזרי של שלטון הנתון בידי דתות כזב, פוליטיקה מדכאת ומסחר חמדני. תהלים ע״ב:7 מבטיחנו: ”יפרח בימיו צדיק, ורוב שלום עד בלי ירח”. אזי תבוא במקומן של האנוכיות והגאוותנות האנושיות תכונתו הנעלה של אלוהים, האהבה, והיא תשרור בכדור הארץ כולו (יוחנן א׳. ד׳:8). ישוע אמר: ”אהבו זה את זה”. בנוגע לכך אמר ההיסטוריון וויל דוראנט: ”הלקח החשוב ביותר שלמדתי מההיסטוריה הוא זה שהזכיר ישוע. ... אהבה היא הדבר המעשי ביותר בעולם”.
אהבתו של אלוהים כלפי בני האדם הניעה אותו להשרות מרוחו עליהם בכתיבת המקרא. הוא לבדו מבהיר נכונה את העבר, ההווה והעתיד. אמץ נא את הבשורה מעניקת החיים שבו, והקצה זמן לשיעורי־מקרא. משום כך ותוך ציות לצו שנתן ישוע, חולקים עדי־יהוה עם הזולת ”בשורה זו של המלכות”. בשורה טובה זו תהא בקרוב לא רק בגדר נבואה, אלא היסטוריה חיה (מתי כ״ד:14).
[קטע מוגדל בעמוד 9]
”אף־על־פּי־כן הצדק עם התנ״ך” — ורנר קלר
[קטע מוגדל בעמוד 11]
”הבוננות המוסרית והרוחנית המעמיקה של המקרא נכונה כיום כפי שהיתה לפני אלפיים, שלושת אלפים שנה”. — ויליאם אולברייט, ארכיאולוג
[תמונות בעמוד 9]
מצבת מישע: הכתובת מספרת את גרסתו של המלך מישע על המלחמה בין מואב וישראל (מלכים ב׳. ג׳:4–27). מוזכרים בה, כמו כן, כמה שמות של מקומות מתקופת המקרא, ושם אלוהים מופיע בה בכתב עברי קדום.
[שלמי תודה]
.Musée du Louvre, Paris
מטבע דינר מכסף: דגם מוקטן שעליו טבועים דיוקן וכתובת של הקיסר טיבריוס (מרקוס י״ב:15–17).
הכרוניקה של נבונאיד: לוח הכתוב בכתב־יתדות שמאשר את נפילתה הפתאומית של בבל בידי כורש (דניאל פרק ה׳).
[שלמי תודה]
צולם באדיבות British Museum.
לוח אבן: חקוק עליו שמו של פונטיוס פילטוס בלטינית.
[שלמי תודה]
תצלום © מוזיאון ישראל, ירושלים; באדיבות רשות העתיקות.
ברקע מגילות ים המלח: ממחקר של תוכן ספר ישעיהו עולה כי ספר זה נותר כמעט ללא שינויים לאורך תקופה של 000,1 שנה, שבמהלכה הועתק ידנית.
[שלמי תודה]
באדיבות היכל הספר, מוזיאון ישראל, ירושלים.
[תמונות בעמוד 10]
תבליט על שער טיטוס ברומא מאשר את חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה
[שלמי תודה]
Soprintendenza Archeologica di Roma