האם משמיד האדם את מלאי המזון שלו?
”הקושי האמיתי שלנו כיום אינו חובות וגירעונות או תחרות גלובאלית, אלא מציאת דרך לחיות חיים עשירים ותכליתיים מבלי להשמיד את הביוספרה של כדור הארץ, המכלכלת את כל צורות החיים. האנושות מעולם לא עמדה בפני סכנה כזו: קריסת היסודות שמחזיקים אותנו בחיים” (דיוויד סוזוקי, מומחה לגנטיקה).
קל מאוד להתייחס לתפוח כאל דבר מובן מאליו. אם באיזור מגוריך התפוחים גדלים בשפע, אתה מניח אולי שהם תמיד יהיו בהישג יד. ויותר מכך, שתוכל לבחור כאוות נפשך מתוך מגוון רב של זנים. הידעת שלפני 100 שנה מספר זני התפוחים שבנמצא היה גדול בהרבה?
בין השנים 1804 ו־1905 גדלו בארצות־הברית 098,7 זני תפוחים. כיום 121,6 מתוכם — דהיינו 86 אחוז — נכחדו. מצבם של האגסים אינו טוב יותר. כ־88 אחוז מ־683,2 הזנים שגדלו פעם נעלמו ואינם. וכאשר מדובר בירקות, הנתונים אף עגומים יותר. משהו אבד — דבר המכונה רבגוניות ביולוגית — לא רק המגוון העשיר של מיני יצורים חיים, אלא שפע הסוגים בכל מין. הירידה הדרמתית של 97 אחוז ברבגוניות מיני הירקות השונים בארצות־הברית חלה בתוך פחות מ־80 שנה! אך האם הרבגוניות באמת חשובה?
מדענים רבים סבורים שכן. אף שתפקידה של הרבגוניות הביולוגית שנוי במחלוקת, מספר לא מבוטל של מומחים לאיכות הסביבה טוענים שהיא הכרחית לחיים עלי אדמות. לדעתם היא חיונית לצמחים שאנו מגדלים למטרת מזון באותה מידה כמו לצמחייה הגדלה פרא ביערות, בג׳ונגלים ובערבות העשב בעולם. רבגוניות במסגרת המינים עצמם חשובה גם היא. למשל, קיומם של זני אורז רבים מגדיל את הסיכויים שחלק מהזנים יצליחו לשרוד ממחלות גידולים שכיחות. מסמך שפורסם לאחרונה על־ידי המכון לבקרה עולמית ציין, שקיים דבר אחד שיכול להוכיח לאנושות יותר מכל עד כמה חמורה הפגיעה ברבגוניות הביולוגית שעל פני כדור הארץ: השפעתה על מלאי המזון שלנו.
להכחדת צמחים נודעות השלכות על גידולי המזון לפחות בשתי דרכים: האחת, השמדת זני הבר מאותן משפחות של הגידולים המתורבתים, זנים המהווים מקור פוטנציאלי של גנים עבור הכלאה עתידית. והשנייה, צמצום מספר הזנים במסגרת המינים המתורבתים. בתחילת המאה העשרים, לדוגמה, גדלו באסיה על פי אומדנים יותר מ־000,100 זני אורז מקומיים, ולפחות 000,30 מהם בהודו לבדה. כיום, יש בכל אחד מ־75 אחוז ממיני הגידולים בהודו רק עשרה זנים. מתוך 000,2 זני האורז שבסרי לנקה מגדלים 5 בלבד. במכסיקו, ערש גידולי התירס המתורבתים, מגדלים רק 20 אחוז מהזנים שנמצאו בה בשנות השלושים.
אולם לא רק עתיד מזוננו מוטל על כף המאזניים. כ־25 אחוז מן התרופות המסחריות מופקות מצמחים, והחוקרים עדיין מגלים צמחים רפואיים חדשים. האדם אינו חדל להמיט כליה על הצמחים. האם בזאת אנו למעשה כורתים את הענף שעליו אנו יושבים?
לדברי האיגוד העולמי להגנת הסביבה, מתוך כ־000,18 מיני צמחים ובעלי חיים שנבדקו, על יותר מ־000,11 מרחפת סכנת הכחדה. במקומות כמו אינדונסיה, מלזיה ואמריקה הלטינית, היכן ששטחים מיוערים נרחבים בוראו לגידול מטעים, החוקרים יכולים רק לנחש כמה מינים עומדים על סף הכחדה או שכבר נכחדו. כמו כן, מדווח אונסקו קורייר על הסברה שההכחדה מתקדמת ”במהירות קטסטרופאלית”.
כמובן, האדמה עדיין מניבה כמויות אדירות של מזון. אך לכמה זמן יספיק המזון לאוכלוסיית בני האדם ההולכת וגדלה, אם תמשיך להידלדל הרבגוניות הביולוגית שעל פני כדור הארץ? מדינות שונות ניסו למצוא פתרון לצפי מדאיג זה והקימו בנקי זרעים, כדי לבטח את עצמן מפני אובדן של צמחים חשובים. יש גנים בוטניים שלקחו על עצמם את המשימה לשמר מינים מסוימים. המדע מספק כלים חדשים ויעילים ביותר בתחום ההנדסה הגנטית. אך היש בכוחם של בנקי זרעים ושל המדע לפתור את הבעיה? המאמר הבא יבחן שאלה זו.