רבגוניות — חיונית לחיים

בשנות הארבעים של המאה ה־19,‏ עלתה אוכלוסיית אירלנד על שמונה מיליון נפש,‏ נתון שהפך אותה למדינה בעלת צפיפות האוכלוסין הגדולה באירופה.‏ תפוחי אדמה היו עיקר מזונה,‏ וזן מסוים שנקרא סוֹלָנוּם הפקעות היה הגידול הנפוץ ביותר.‏

ב־1845 שתלו החקלאים זן תפודים זה כהרגלם,‏ אולם כמשון היכה בגידולים והשמידם כמעט כליל.‏ ”‏אירלנד בחלקה הגדול שרדה בשנה הקשה ההיא”‏,‏ כתב פול רֵיבֶּרן בספרו הקציר האחרון — ההימור הגנטי שמאיים להשמיד את החקלאות האמריקנית (‏The Last Harvest—The Genetic Gamble That Threatens to Destroy American Agriculture)‏.‏ ”‏ההרס התחולל בשנה שלאחר מכן.‏ לחקלאים לא נותרה ברירה אלא לשתול שוב אותם תפוחי אדמה.‏ לא היו בידם זנים אחרים.‏ הכמשון היכה שוב,‏ הפעם בעוצמה עזה.‏ הסבל היה בל יתואר”‏.‏ היסטוריונים מעריכים שעד מיליון איש מתו מרעב ו־5.‏1 מיליון היגרו,‏ רובם לארצות־הברית.‏ הנותרים סבלו מעוני מחפיר.‏

בהרי האנדים שבאמריקה הדרומית גידלו החקלאים זני תפודים רבים,‏ ורק מעטים מהם נפגעו מכמשון.‏ לכן לא השתוללה שם מגיפה.‏ אין ספק,‏ שרבגוניות של מינים ורבגוניות זנים במסגרת המינים מספקות הגנה.‏ גידול של זן גידולים אחד עומד בניגוד לאסטרטגיית הישרדות בסיסית זו,‏ וחושף את הגידולים למחלות ולמזיקים,‏ העלולים להשמיד את היבול בחבל ארץ שלם.‏ לכן חקלאים רבים תלויים כל כך בחומרי הדברה,‏ בקוטלי עשבים ובקוטלי פטריות ועושים בהם שימוש תדיר,‏ אף שמדובר בכימיקלים שבדרך כלל מזיקים לסביבה.‏

מדוע,‏ אם כן,‏ ממירים החקלאים את הזנים המקומיים הרבים בזן אחיד?‏ על פי רוב השיקול הוא לחצים כלכליים.‏ שתילת גידולים אחידים מבטיחה קציר קל,‏ מוצר אטרקטיבי,‏ עמידות בפני קלקול ותוצרת מקסימלית.‏ המגמות הללו קיבלו תנופה בשנות השישים,‏ עם פרוץ ’‏המהפכה הירוקה’‏.‏

המהפכה הירוקה

על־ידי מסעות הסברה נרחבים של ממשלות ותאגידים,‏ השתכנעו חקלאים במדינות שנשקפת להן סכנת רעב להמיר את גידוליהם השונים בדגנים אחידים עתירי יבול,‏ במיוחד אורז וחיטה.‏ דגנים ”‏פלאיים”‏ אלו הוכרזו כפתרון לבעיית הרעב בעולם.‏ אולם הם לא היו זולים.‏ מחיר הזרעים היה גבוה פי שלושה מהמחיר הרגיל.‏ היבול היה תלוי במידה ניכרת בכימיקלים,‏ כולל דשנים,‏ שלא לדבר על ציוד יקר כמו טרקטורים.‏ למרות זאת,‏ בעזרת סובסידיות ממשלתיות צברה המהפכה הירוקה תאוצה.‏ ”‏אף שהצילה מיליונים מרעב”‏,‏ מספר רֵיבֶּרן,‏ ”‏[‏היא]‏ מאיימת כעת על אבטחת המזון בעולם”‏.‏

בעצם,‏ המהפכה הירוקה סיפקה תועלת לטווח הקצר במחיר סיכונים לטווח הארוך.‏ יבול אחיד הפך תוך זמן קצר לחזון נפרץ ביבשות שלימות.‏ ובמקביל השימוש האינטנסיבי בדשנים הביא לצמיחה מוגברת של עשבים שוטים,‏ וחומרי ההדברה השמידו בנוסף למזיקים גם חרקים מועילים.‏ בשדות האורז,‏ כימיקלים רעילים קטלו דגים,‏ חסילונים,‏ סרטנים,‏ צפרדעים,‏ צמחי מרפא אכילים וצמחי בר — שרובם תוספי מזון חשובים.‏ החשיפה לכימיקלים גרמה גם למקרי הרעלה אצל חקלאים.‏

מורָה לביולוגיה באוניברסיטה הפתוחה בבריטניה,‏ ד״ר מֵי־ואן הוֹ,‏ כתבה:‏ ”‏אין ספק כעת שגידולים חד־יבוליים,‏ שהונהגו מאז ’‏המהפכה הירוקה’‏,‏ השפיעו לרעה על הרבגוניות הביולוגית ועל אבטחת המזון בעולם כולו”‏.‏ לדברי ארגון המזון והחקלאות של האו״ם,‏ 75 אחוז מהרבגוניות הגנטית שהיתה קיימת בצמחים מתורבתים לפני מאה שנה אבדה,‏ בעיקר בגין שיטות גידול תעשייתיות.‏

פרסום שיצא לאור מטעם המכון לבקרה עולמית הזהיר,‏ ש”‏הסיכונים האקולוגיים שאנו נוטלים כשאנו מאמצים אחידות גנטית הינם אדירים”‏.‏ כיצד ניתן לצמצם את הסיכונים הללו?‏ דרושים לשם כך חוקרי חקלאות וכימיקלים רבי עוצמה,‏ כמו גם מימון לחקלאים.‏ אולם אין ערובות.‏ אחידות גנטית גרמה במידה רבה לשידפון הרסני של תירס בארצות־הברית ולאובדן של כמעט שני מיליון דונם של שדות אורז באינדונסיה.‏ והנה בשנים האחרונות החלה מהפכה חקלאית חדשה,‏ הקשורה לתמרון החיים ברמה בסיסית יותר — הגֶן.‏

המהפכה הגנטית

המחקר הגנטי האיץ את התפתחותו של ענף תעשייתי מכניס וחדש לגמרי,‏ הקרוי ביוטכנולוגיה.‏ כפי ששמו מעיד עליו,‏ הוא ממזג את מדע הביולוגיה והטכנולוגיה המודרנית בשיטות כמו הנדסה גנטית.‏ כמה מן החברות החדשות הביוטכנולוגיות,‏ כפי שהן נקראות,‏ מתמחות בחקלאות ועמלות בקדחתנות להוציא פטנט על זרעים עתירי יבול העמידים בפני מחלות,‏ בצורת וקרה,‏ שפחות נשענים על כימיקלים מסוכנים.‏ אם ניתן היה להשיג מטרות אלו,‏ היה זה מועיל ביותר.‏ אך היו שהביעו דאגה לגבי גידולים מהונדסים.‏

‏”‏בטבע,‏ רבגוניות גנטית נוצרת במסגרת גבולות מסוימים”‏,‏ נאמר בספר הנדסה גנטית,‏ מזון וסביבתנו (‏Genetic Engineering, Food, and Our Environment)‏.‏ ”‏ניתן להכליא ורד עם ורד מסוג אחר,‏ אך לא ניתן להכליא ורד עם תפוח אדמה.‏ .‏.‏.‏ הנדסה גנטית,‏ לעומת זאת,‏ נוטלת בדרך כלל גֶנים ממין אחד ומשבצת אותם באחר,‏ בניסיון להקנות לו תכונה או מאפיין רצויים.‏ בוחרים לדוגמה גֶן שגורם להיווצרות חומר כימי מונע קיפאון מדג ארקטי (‏כמו למשל דג הסנדל)‏,‏ ושותלים אותו בתפוח אדמה או בתות שדה כדי להופכם עמידים לכפור.‏ ניתן כעת להנדס צמחים עם גנים שנלקחו מבקטריות,‏ וירוסים,‏ חרקים,‏ בעלי חיים או אפילו בני אדם”‏.‏a ביסודה,‏ הביוטכנולוגיה מאפשרת,‏ אם כן,‏ לבני האדם לפרוץ את המחסומים הגנטיים שמפרידים בין המינים.‏

בדומה ל’‏מהפכה הירוקה’‏,‏ מה שמכונה בפי אנשים ’‏המהפכה הגנטית’‏ מוסיפה לבעייתיות שבאחידות גנטית.‏ יש טוענים שהיא אף מחריפה את המצב,‏ משום שמומחים לגנטיקה משתמשים לעתים בשיטות כמו שיבּוּט ותרבית רקמה,‏ תהליכים שמפיקים צמחים זהים לחלוטין‏,‏ או משוכפלים.‏ מכאן שהחששות בנוגע להפחתת הרבגוניות הביולוגית עומדים בעינם.‏ אך צמחים שעברו שינויים גנטיים מעלים סוגיות חדשות השנויות במחלוקת,‏ כגון השפעתם עלינו ועל הסביבה.‏ ”‏אנו טסים בעיניים עצומות אל תוך עידן חדש של חקלאות ביוטכנולוגית כשאנו מטפחים תקוות גדולות.‏ לא הצבנו כמעט גבולות,‏ וכמעט שאין לנו מושג כיצד ייראו התוצאות”‏,‏ אמר הסופר לענייני מדע ג׳רמי ריפקין.‏b

מאידך,‏ הכוח לתמרן את החיים ברמה הגנטית הוא מכרה זהב פוטנציאלי.‏ לפיכך מתנהלת תחרות סביב הוצאת פטנטים על זרעים חדשים ואורגניזמים מהונדסים אחרים.‏ ובינתיים,‏ הכחדת הצמחים נמשכת בקצב מהיר.‏ וכפי שהוזכר קודם,‏ כדי למנוע אסון הקימו מספר ממשלות ומוסדות פרטיים בנקי זרעים.‏ האם יאפשרו הבנקים הללו לדורות הבאים ליהנות ממגוון רחב של זרעים,‏ שניתן יהיה לשתול אותם ולקצור את יבולם?‏

בנקי זרעים — ביטוח כנגד הכחדה?‏

הגנים הבוטניים המלכותיים בקְיוּ שבאנגליה התחילו במה שהם מגדירים כ”‏אחד הפרויקטים הבינלאומיים לשימור הגדולים ביותר אי פעם”‏ — פרויקט בנק הזרעים של המילניום.‏ היעדים העיקריים של הפרויקט הינם (‏א)‏ לאסוף ולשמר 10 אחוזים — שהם יותר מ־000,‏24 מינים — של צמחיית העולם נושאת הזרעים עד שנת 2010 ו־(‏ב)‏ הרבה לפני כן,‏ לאסוף ולשמר את הזרעים של כל הצמחייה נושאת הזרעים בבריטניה כולה.‏ גם מדינות אחרות הקימו בנקי זרעים או בנקי גֶנים,‏ כפי שהם נקראים לפעמים.‏

הביולוג ג׳ון טקסיל הצהיר,‏ שלפחות 90 אחוז ממיליוני הזרעים המצויים במאגריהם של בנקי הזרעים הם של צמחים בעלי ערך תזונתי רב או המביאים תועלת אחרת.‏ ניתן למנות עימם למשל חיטה,‏ אורז,‏ תירס,‏ דורה,‏ תפוחי אדמה,‏ בצל,‏ שום,‏ קנה סוכר,‏ כותנה,‏ פולי סויה וקטניות שונות.‏ אך הזרעים הם אורגניזמים חיים ששומרים על חיוניותם עד שמתכלים מאגרי האנרגיה הפנימיים שלהם.‏ עד כמה אמינים,‏ אם כן,‏ בנקי הזרעים?‏

בעיות בבנק

תפעולם של בנקי זרעים עולה כסף — בערך 300 מיליון דולר בשנה,‏ לדברי טקסיל.‏ אך מסתבר שגם סכום זה עלול שלא להספיק,‏ הוא מציין,‏ משום ש”‏רק 13 אחוז מן הזרעים שבבנק מאוחסנים במתקנים שמתופעלים ביעילות ומאפשרים אחסון לטווח ארוך”‏.‏ מאחר שזרעים המאוחסנים בתנאים לא מתאימים אינם נשמרים לאורך זמן,‏ צריך לשתול אותם בהקדם האפשרי כדי שניתן יהיה לקצור את דור הזרעים הבא.‏ אחרת,‏ ייהפכו בנקי הזרעים ל’‏חדרי מתים’‏ לזרעים.‏ כמובן,‏ עבודה כזו מצריכה הרבה כוח אדם,‏ מה שרק מסבך את העניינים במתקנים שנתקלים כבר עתה בקשיי מימון.‏

הספר זרעי השינוי — האוצר החי (‏Seeds of Change—The Living Treasure)‏ מסביר,‏ שהמעבדה הלאומית לאחסון זרעים בקולורדו,‏ ארה״ב,‏ ”‏נתקלה בקשיים רבים,‏ ביניהם הפסקות חשמל,‏ קלקול המקררים ומחסור בידיים עובדות,‏ מה שהותיר ערימות ענקיות ובלתי מסודרות של זרעים שלא קוטלגו”‏.‏ בנקי זרעים מושפעים גם מזעזועים פוליטיים,‏ משפל כלכלי ומאסונות טבע.‏

אחסון לטווח ארוך יוצר בעיות נוספות.‏ בסביבתם הטבעית,‏ יש לצמחים כושר הסתגלות מוגבל אומנם אך הכרחי,‏ והדבר מאפשר להם לשרוד בתנאי מחלות ובעיות אחרות.‏ אולם בסביבה המוגנת של בנק זרעים,‏ הם עלולים לאבד כעבור מספר דורות מידה מסוימת מכושר ההתאוששות שלהם.‏ זרעי צמחים רבים שאוחסנו היטב,‏ לעומת זאת,‏ יכולים לשמור על טריותם מאות שנים בטרם יהיה צורך לשתול אותם.‏ על אף המגבלות והאי־ודאות,‏ עצם קיומם של בנקי זרעים משקף את הדאגות ההולכות וגוברות לגבי עתיד יבולי המזון של האנושות.‏

כמובן,‏ הדרך הטובה ביותר להאט את קצב ההכחדה הוא להגן על בתי גידול טבעיים ולהשיב את הרבגוניות ליבולים.‏ אך כדי לעשות כן,‏ אומר טקסיל,‏ עלינו ”‏לפתח איזון חדש בין צורכיהם של בני אדם לבין אלו של עולם הטבע”‏.‏ אם כן,‏ עד כמה מציאותי לחשוב שבני אדם ’‏יפתחו איזון חדש’‏ עם עולם הטבע,‏ בשעה שהם רודפים אחר הקידמה התעשייתית והכלכלית בלהט דתי כמעט?‏ אפילו החקלאות,‏ כפי שראינו,‏ נטמעת בעולם העסקים הגדולים שמאפיינים אותו טכנולוגיה מתקדמת ואינטרסים שיווקיים.‏ חייב להימצא פתרון אחר.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 7]‏

החקלאי — ’‏זן נכחד’‏?‏

”‏מאז 1950 מספר העוסקים בחקלאות צנח בכל המדינות המתועשות,‏ באזורים מסוימים ביותר מ־80 אחוז”‏,‏ נאמר בכתב העת וורלד ווֹץ’‏.‏ בארצות־הברית,‏ למשל,‏ יש פחות חקלאים מאסירים.‏ מה גורם לנטישה ההמונית של עיבוד הקרקעות?‏

הסיבות העיקריות לכך הן ירידה בהכנסה,‏ חובות מצטברים הקשורים לענף,‏ עוני הולך וגדל ושימוש נרחב במכונות.‏ ב־1910 הרוויחו החקלאים בארצות־הברית כ־40 סנט על כל דולר שהוציאו הצרכנים על מזון,‏ אך ב־1997 הצטמצם חלקם של החקלאים לכ־7 סנטים.‏ חקלאי המגדל חיטה,‏ מציין וורלד ווֹץ’‏‏,‏ ”‏מרוויח 6 סנטים בלבד על כל דולר שמשלם הצרכן עבור כיכר לחם”‏.‏ משמע הדבר שהלקוח משלם על נייר האריזה אותו סכום שהוא משלם לחקלאי על החיטה.‏ במדינות מתפתחות מצבם של החקלאים אף גרוע יותר.‏ חקלאי באוסטרליה או באירופה יוכל ללוות מהבנק כדי להתגבר על שנה קשה;‏ חקלאי באפריקה המערבית לא יוכל קרוב לוודאי לנסות שוב.‏ אולי אפילו לא ישרוד בענף.‏

‏[‏תמונות בעמוד 7]‏

‏”‏גידולים חד־יבוליים,‏ שהונהגו מאז ’‏המהפכה הירוקה’‏,‏ השפיעו לרעה על הרבגוניות הביולוגית ועל אבטחת המזון בעולם כולו”‏ (‏ד״ר מֵי־ואן הוֹ)‏.‏

‏[‏שלמי תודה]‏

רקע:‏ באדיבות משרד החקלאות בארה״ב

‏(‏CIMMYT)‏ Centro Internacional de Mejoramiento de Maiz y Trigo

‏[‏תמונות בעמוד 8]‏

בנק הזרעים של המילניום באנגליה משמר זרעים יקרי ערך

‏[‏שלמי תודה]‏

Trustees of Royal Botanic Gardens, Kew ©