הזברה — סוס הבר של אפריקה
מאת כתב עורו! באפריקה
אלף זברות בנות חורין שועטות ברחבי הסוואנה האפריקנית. צדיהן המפוספסים עולים ויורדים, וצוואריהן העבים בעלי הרעמה מתנדנדים לקצב תנועותיהן החזקות. קול הלמות פרסותיהן המכות באדמה הצחיחה רועם ברחבי המישורים. ענן אבק אדמדם מיתמר מאחוריהן, ונראה למרחק קילומטרים. הן דוהרות, חופשיות ומאושרות, ללא מעצורים.
וכאילו ניתן אות בלתי נראה, הן מתחילות להאט ולבסוף עוצרות. הן תולשות את העשב היבש בשיניהן החזקות והעבות. הזברות דרוכות ומדי פעם מביטות מעלה, מאזינות ומרחרחות את האוויר. שאגת אריה רחוקה הנישאת ברוח מגיעה לאוזניהן, והן נדרכות. הקול מוכר להן היטב. באוזניים זקורות, כשהעשב תלוי ללא ניע מפיהן, הזברות מביטות לכיוון שממנו מהדהדת השאגה. מאחר שאינן חשות בקיום סכנה מיידית, הן רוכנות קדימה וממשיכות לאכול.
כשחום השמש גובר, הן יוצאות שוב לדרך. הפעם, ריח המים מושך את סוסי הבר המפוספסים הללו לכיוון הנהר. הזברות מגיעות לגדה גבוהה, נעצרות ומביטות מטה בזרם האיטי של המים העכורים. הן משמיעות קולות נחרה ושורטות ברגליהן את העפר היבש. אך עדיין מהססות, בהרגישן סכנה פוטנציאלית בעומק מי הנהר השלווים. אולם צימאונן גובר, וכמה מהן נדחקות קדימה. בזינוק אחרון כשראשן מוטה לפנים, הן דוהרות לשפת הנהר, ובזו אחר זו מרוות את צמאונן ואחר כך מביטות אחורה לעבר המרחבים הפתוחים.
לקראת הערב, העדר מפלס דרכו אט אט בינות לעשב הגבוה. כשצלליתן נראית על רקע השמש השוקעת בצבעי ארגמן עז, יוצרות הזברות תמונה מרהיבה שאת מסגרתה היפה יוצרים מישורי העשב האפריקניים.
מפוספסות וחברותיות
השגרה היומיומית של הזברות אינה משתנה. הן בתנועה מתמדת בתורן אחר מזון ומים. כשהן רועות במרחבים הפתוחים, נראות הזברות נקיות ובריאות בשר, ועורן המפוספס מתוח היטב על גופן השרירי. פסי הזברה ייחודיים לה, ויש טוענים כי אין שני ’דגמים’ זהים של פסים. פסי השחור־לבן הבולטים שלהן נראים יוצאי דופן בעיני שאר בעלי החיים שוכני המישורים. אך הופעתן מצודדת ומהווה חלק בלתי נפרד מחיי הבר באפריקה.
הזברות חברותיות מאוד מטבען. בין הפרטים בעדר נרקמים יחסים הדוקים, העשויים להימשך כל ימי חייהם. עדר גדול, שבו מספר הזברות יכול להגיע לאלפים, מחולק לתאים משפחתיים קטנים יותר, המורכבים מזכרי הזברות ומבנות זוגם. בתא משפחתי קטן זה נשמר הסדר על־ידי הפרדה קפדנית של בני המשפחה לפי מעמדם. הנקבה השלטת קובעת את תנועות המשפחה. היא מובילה, ושאר הנקבות והסייחים הולכים אחריה בטור אחד לפי מעמדם. אך בסופו של דבר, האחריות מוטלת על הזכר. אם הוא רוצה שמשפחתו תשנה כיוון, הוא ניגש לנקבה המובילה ובדחיפה קלה מפנה אותה לכיוון הרצוי.
הזברות מקפידות על מראה מטופח, וזהו מחזה די שכיח לראותן ’מסרקות’ ומנקות את צדיהן, כתפיהן וגבן של רעותיהן. נראה כי ה’סירוק’ ההדדי מחזק את הקשרים שבין הפרטים בעדר, והוא מתחיל כשהצאצאים הם בני ימים ספורים. אם אף אחד מבני המשפחה אינו פנוי ל’סירוק’, הזברות שחשות גירוד מוצאות הקלה בגלגול בעפר או בחיכוך גופן בעצים, בתלי טרמיטים או בעצמים נייחים אחרים.
מאבק ההישרדות
חיי הזברה רצופים סכנות. אריות, זאבים טלואים, צבועים, נמרים ותנינים רואים בבעל החיים הזה, שמשקלו 250 קילוגרם, טרף קל. מהירות דהרתה של הזברה עשויה להגיע ל־55 קילומטר בשעה. אולם לפעמים, כשהיא אינה עירנית מספיק, היא נופלת קורבן לטורפים שמשתמשים בטכניקת ההפתעה וההתגנבות. האריות מציבים מארב, התנינים מסתתרים במים הבוציים, והנמרים אורבים לה בחסות החשיכה.
שיטות ההתגוננות של הזברה תלויות בעירנות ובתגובה הקבוצתית של הפרטים בעדר. אף שרובן ישנות בלילה, יש תמיד זברות שנשארות ערות, אוזניהן כרויות והן דרוכות. אם הזברה מבחינה בטורף שמתקרב, היא משמיעה נחרת אזהרה המכוּונת לעדר כולו. לעתים קרובות, כשאחת הזברות בעדר חולה או זקנה ואינה יכולה להדביק את הקצב, הזברות האחרות מאטות במכוון או ממתינות עד שהזברה המשתרכת מאחור תצטרף שוב לעדר. בשעת סכנה, הזכר המנהיג ניצב ללא חת בין הטורף לנקבות, כשהוא נושך את אויבו ובועט בו כדי לתת לעדר שהות להימלט.
אחדות משפחתית זו הומחשה במקרה המדהים שאירע במישורי הסֶרֶנְגֶטִי שבאפריקה, אשר חוקר הטבע הוגו ואן לאוויק היה עד־ראייה לו. הוא סיפר שלהקת זאבים פתחה במרדף אחר עדר זברות, והוסיף כי הזאבים הצליחו לבודד נקבה אחת עם סייח צעיר וסייח בן שנה. בשעה ששאר העדר המשיך לדהור, האם והסייח בן השנה נלחמו בזאבים באומץ. בתוך זמן קצר גברה תוקפנות הזאבים, והנקבה והסייח החלו להתעייף. סוף הסיפור נראה בלתי נמנע. ואן לאוויק נזכר במחזה חסר התקווה: ”לפתע הרגשתי שהאדמה רועדת, וכשהבטתי סביב ראיתי, לתדהמתי, עשר זברות מתקרבות במהירות. בתוך דקה סגרה הקבוצה את שורותיה סביב האם ושני צאצאיה. אזי, הקבוצה כולה פנתה לאחור וכשהזברות צמודות זו לזו, פתחו בדהרה לכיוון שמשם הגיעו העשר. הזאבים רדפו אחריהן לאורך 50 מטר בקירוב, ומשלא הצליחו להפריד בין הפרטים בעדר ויתרו על הרעיון”.
גידול משפחה
הזברה הנקבה מגוננת על הסייח בן יומו, ובתחילה מרחיקה אותו משאר חברי העדר. במשך תקופה זו שהוא מבודד ונמצא עם אמו, יכול הסייח להיקשר אליה. הסייח הצעיר משנן לעצמו את מערך הפסים השחורים־לבנים הייחודיים לאמו. אחרי כן, הוא יכיר את קולה, את ריחה ואת מערך הפסים שלה, ולא יתקרב לאף נקבה אחרת.
כאשר נולדים הסייחים, אין להם אותם פסים בשחור־לבן האופייניים להוריהם. צבע הפסים של הצעירים הוא חום־אדמדם, והוא יהפוך לשחור בהתבגרם. במסגרת העדר הגדול, סייחים מכמה קבוצות משפחתיות נקבצים יחד לשם משחק. הם מתחרים בריצה, רודפים זה אחר זה, בועטים ומתרוצצים בין הבוגרים, שלפעמים מצטרפים למשחק. הסייחים דוהרים ברגליהם הדקות והארוכות, ועסוקים במרדף אחר ציפורים ובעלי חיים קטנים אחרים לשם שעשוע. הסייחים, הניחנים ברגליים ארוכות ודקיקות, בעיניים גדולות שחורות ובעור מבריק ורך, הם בעלי חיים קטנים ויפהפיים המושכים את העין.
פראית ויפה
ניתן לראות כיום עדרי זברות גדולים הדוהרים חופשיים ומאושרים בסוואנות הזהובות הנרחבות שבאפריקה. המראה פשוט מרנין.
היש מי שיכחיש שהזברה, המאופיינת במערך פסים שחור־לבן, בנאמנות רבה למשפחתה ובמזג פראי וחופשי, היא יצור מרשים ומדהים? ידע על בעל חיים זה משיב על שאלה שנשאלה לפני אלפי שנים, ”מי שילח פרא [זברה] חופשי?” (איוב ל״ט:5) התשובה ברורה מאליה. זהו המתכנן של כל היצורים החיים, יהוה אלוהים.
[תיבה בעמוד 18]
מדוע הזברה לובשת פיג׳מה?
חסידי האבולוציה מתקשים להסביר את הפסים של הזברה. יש הסבורים שהפסים הם מעין מנגנון אזהרה. אך ברור כשמש, שאריות וטורפים גדולים אחרים אינם מאוימים כהוא זה מפסיה של הזברה. אחרים משערים שהפסים מיועדים למשיכה מינית. אולם מסתבר שכל הזברות מפוספסות באופן דומה, והפסים אינם ייחודיים לאחד המינים. מכאן שגם הסבר זה אינו מתקבל על הדעת.
תיאוריה נוספת גורסת שמערך הפסים השחור־לבן התפתח במטרה להפיג את חום השמש האפריקנית היוקדת. אם יש אמת בדבר, מדוע בעלי חיים אחרים לא פיתחו פסים?
תיאוריה נפוצה אחרת היא שהזברה פיתחה פסים לשם הסוואה. מדענים גילו שהחום העולה מן הסוואנות באפריקה מעוות ומטשטש את בבואת הזברה, מה שמקשה לראות אותה מרחוק. הסוואה שכזו, היעילה רק ממרחק רב, אינה יתרון משמעותי משום שהאריות, אויביה העיקריים של הזברה, תוקפים רק מטווח קצר.
כמו כן הועלתה ההשערה שבמהלך מנוסת הבהלה, המוני הזברות המפוספסות שנמצאות בתנועה מבלבלות את האריות תוך כדי מצוד, ומקשות עליהם להתמקד בפרטים מתוך העדר. אך למעשה, מחקרים בנוגע לחיות הבר העלו שמיומנות האריות ושיעור הצלחתם זהים בציד הזברות בהשוואה לציד חיות אחרות.
עובדה מביכה נוספת בסוגיה זו היא שפסי הזברה עלולים לפעמים להוות עבורה חיסרון. בלילה, במישורים המוארים באור הירח, מערך הפסים השחור־לבן של הזברה מבליט אותה עוד יותר מבעלי חיים אחרים, שצבעם אחיד. האריות בדרך כלל צדים בלילה, מה שמציב את הזברה בעמדת נחיתות מובהקת.
מהיכן, אם כן, קיבלה הזברה את פסיה? המפתח להבנת העניין מצוי בהצהרה הפשוטה: ”יד יהוה עשתה זאת” (איוב י״ב:9). ואומנם, הבורא חנן את יצירי כפיו הארציים בתכונות ייחודיות, אשר מסיבות הנשגבות מבינתו של האדם מכשירות אותם לחיים באורח נפלא. התכנון המדהים שנִגלה ביצורים החיים משרת מטרה נוספת. הוא גודש את לב האדם באושר, הנאה ושמחה. היופי המשתקף בבריאה מניע רבים כיום להסכים עם מילותיו של דוד שכתב בימי קדם: ”מה רבו מעשיך יהוה! כולם בחוכמה עשית. מָלאה הארץ קניינך” (תהלים ק״ד:24).