ספר נגד ספרים

מאת כתב עורו!‏ באיטליה

מדוע לאנשים רבים יש דעות קדומות על ספר המקרא?‏ בחלק מהמדינות ייתכן שהתשובה נעוצה בתולדות כלי בקרה מעשה ידי אדם שנועד לפקח על ה”‏מינוּת”‏ (‏כפירה)‏ — אינדקס הספרים האסורים‏.‏ במה דברים אמורים?‏

הכנסייה הקתולית קיבלה במאור פנים את המצאת הדפוס.‏ כמה אפיפיורים אף שיבחו את ההמצאה,‏ שכונתה בפי מספר אנשי כמורה ”‏אומנות אלוהית”‏.‏ אולם,‏ בתוך זמן קצר הבינו בהיררכיה הכנסייתית כי יש המשתמשים בדפוס כדי להפיץ דעות הסותרות את הקתוליות.‏ לכן,‏ בסוף המאה ה־15 נקבעו הגבלות במספר מחוזות בישוף באירופה.‏ באותה תקופה הונהג לראשונה רשיון הדפסה,‏ וב־1515 מסרה ועידת לַטֶרַן החמישית הוראות לפיקוח על ההדפסה.‏ מפירי חוק הסתכנו בנידוי.‏ אולם,‏ צעדים אלו לא מנעו,‏ במיוחד עם תחילת הרפורמציה,‏ את הפצת דברי הדפוס והספרים שהכנסייה סימנה כמסכני אמונה וערכי מוסר.‏ לכן,‏ לקראת סוף המאה ה־16,‏ קיוו בחוגי הוותיקן ש”‏ההדפסה תיעצר לשנים רבות”‏.‏

בכדי לעכב את ”‏השטף המהיר והנתעב של הספרים המזוהמים”‏ — כפי שניסח זאת ב־1951 איטלקי החבר במסדר הישועים — החליטה הכנסייה לערוך רשימת ספרים אסורים שתחייב את כל הקתולים.‏ בשנת 1542 הוקם מוסד האינקוויזיציה הרומית.‏ פעולתו הציבורית הראשונה היתה ככל הנראה הטלת צו למניעת חופש כתיבה בתחום הדתי.‏ כאשר ראש האינקוויזיציה הקודם,‏ ג׳ובאני פיֶטרוֹ קאראפָה,‏ נתמנה לאפיפיור פאולוס ה־4 ב־1555,‏ הוא הורה מיידית להקים ועדה שתלקט רשימה של ספרים אסורים.‏ וכך,‏ אינדקס הספרים האסורים הכללי הראשון ראה אור ב־1559.‏

אילו ספרים נאסרו לקריאה?‏

האינדקס סווג לשלוש קטגוריות.‏ הראשונה כללה רשימה של סופרים שאסור היה לקרוא את ספריהם,‏ ללא שום קשר לנושא הספר.‏ השנייה כללה שמות של ספרים אסורים שנכתבו בידי סופרים ששאר ספריהם לא הוחרמו.‏ והאחרונה פסלה רשימה ארוכה של ספרים שמחבריהם עלומי שם.‏ האינדקס הכיל 107,‏1 צנזורות,‏ ופסל סופרים לא רק בנושאים דתיים אלא גם בנושאים ספרותיים נוספים.‏ בנספח של הרשימה נכללו מהדורות אסורות של המקרא,‏ ובו צויין במפורש כי אין לקרוא את כל התרגומים בשפות הנפוצות.‏

אומנם בעבר כבר הוטלו איסורים מקומיים,‏ אך ”‏בהגבלות אלו שחלו על כל המערכת הקתולית,‏ יצאה הכנסייה בהצהרה רשמית ראשונה נגד הדפסה,‏ קריאה והחזקה של המקרא בשפה המקומית”‏,‏ לדברי ג׳יליולה פרגניטו,‏ מורָה להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת פרמה שבאיטליה.‏ לאינדקס קמו מתנגדים חריפים רבים:‏ החל במוכרי ספרים ועורכים וכלה בממשלות שגרפו רווחים מההדפסה.‏ מסיבות אלו ואחרות,‏ הוכנה גרסה חדשה שפורסמה ב־1564 לאחר ועידת טְרֶנְטוֹ.‏

בשנת 1571 הוקמה קוֹנגרֶגאציה [‏ועדה]‏ מיוחדת כדי לפקח על עריכתו המחודשת של האינדקס‏.‏ לא פחות משלוש ישויות קבעו אלו ספרים יוחרמו — ועדת הלשכה הקדושה,‏ ועדת האינדקס ואדון הארמון הקדוש,‏ איש רם דרג בשירות האפיפיור.‏ כפילויות בתחומי אחריות וחילוקי דעות בנוגע למתן סמכות נוספת לבישופים או לאינקוויזיטורים מקומיים,‏ עיכבו בין היתר את פרסום המהדורה השלישית של הספרים האסורים.‏ לאחר שנערך על־ידי ועדת האינדקס והוכר רשמית על־ידי האפיפיור קְלֶמֶנְס ה־7 במרס 1596,‏ נפסקה הפצתו של האינדקס לבקשת הלשכה הקדושה,‏ עד אשר נוסח בו בלשון תקיפה יותר איסור קריאת המקרא בשפות המדוברות בפי פשוטי העם.‏

במהדורה זו התגבש אינדקס הספרים האסורים לנוסח קבוע פחות או יותר,‏ למרות עידכונים בלתי פוסקים שנכנסו במהלך המאות.‏ פרוטסטנטים רבים,‏ שראו את יצירותיהם נכנסות לרשימה,‏ הגדירו את האינדקס כ”‏מדריך הטוב מכול לזיהוי הספרים המומלצים ביותר”‏.‏ אך יחד עם זאת,‏ יש לציין שבזמנו היו קווי דימיון רבים בין הפרוטסטנטיות לבין הקתוליות בכל הקשור לצנזורה על ספרים.‏

לאינדקס נודעה השפעה הרסנית על התרבות,‏ אשר במדינות כמו איטליה נסוגה למעין ”‏צינוק מבודד”‏,‏ אומר ההיסטוריון אנטוניו רוֹטוֹנְדוֹ.‏ היסטוריון נוסף,‏ גְאוּיִדוֹ דֵאלְאוֹלְיוֹ,‏ אומר כי האינדקס היה ”‏אחד הגורמים העיקריים לפיגור התרבותי הגדול של איטליה לעומת מדינות אחרות באירופה”‏.‏ למרבה האירוניה,‏ מספר ספרים שרדו דווקא משום שאוחסנו ב’‏אִינְפֶרְנוֹ’‏ [‏גיהינום]‏,‏ מקום מיוחד בספריות הכנסייה שנועד לשמור את הספרות האסורה מאחורי סורג ובריח.‏

התפקיד החדש שמילאה דעת הקהל ב’‏תור התבונה’‏ תרם אט אט לחיסול ”‏מנגנון הדיכוי המרשים ביותר שהשתמשו בו אי פעם נגד חופש הכתיבה”‏.‏ הנה מה שכתב עורך איטלקי בשנת 1766:‏ ”‏ערך הספרים אינו נמדד על־פי איסורי הכנסייה הרומית קתולית.‏ הציבור הוא זה שמחליט”‏.‏ האינדקס החל לאבד מחשיבותו,‏ ובשנת 1917 פורקה ועדת האינדקס שעמדה בראש עריכתו.‏ מאז 1966 לאינדקס ”‏אין עוד סמכות כנסייתית חוקית בכל הקשור לצנזורה”‏.‏

המקרא בשפות נפוצות

מתולדות האינדקס עולה כי ספר אחד מבין כל ”‏הספרים המזוהמים”‏ הדאיג במיוחד את רשויות הכנסייה — המקרא בלשון העם.‏ במאה ה־16 הופיעו באינדקסים ”‏קרוב ל־210 מהדורות של המקרא כולו או של הברית החדשה”‏,‏ מסביר המומחה חסוס מרטינז דה בּוּחָנְדָה.‏ במרוצת המאה ה־16 נודעו האיטלקים כקוראים נלהבים של המקרא.‏ אולם,‏ האינדקס,‏ יחד עם האיסור הקפדני שלו על קריאת כתבי־הקודש בשפה המקומית,‏ שינה מקצה לקצה את הקשר שהיה לאומה זו עם דבר־אלוהים.‏ ”‏כתבי־הקודש נאסרו לקריאה,‏ ומבחינת האיטלקים הם הושמו בשורה אחת עם ספרות של כופרים”‏,‏ כותבת פרגניטו,‏ ומוסיפה:‏ ”‏הישועה עבור אוכלוסיות קתוליות בדרום אירופה עברה דרך הקַטֶכִיזְם”‏,‏ ו”‏אנשים לא־בוגרים היו מועדפים על פני אנשים בוגרים מבחינה דתית”‏.‏

רק ב־1757 התיר האפיפיור בנדיקטוס ה־14 לקרוא ’‏תרגומי מקרא בשפה המקומית שזכו לאישורו’‏.‏ כך נתאפשר סוף סוף להוציא לאור תרגום איטלקי חדש,‏ שהתבסס על תרגום הוולגטה הלטיני.‏ למעשה,‏ האיטלקים הקתולים נאלצו לחכות עד שנת 1958 כדי לקבל את תרגום המקרא המלא הראשון שלהם שהתבסס ישירות על שפות המקור.‏

כיום,‏ אומרת פרגניטו,‏ דווקא אנשים שאינם קתולים טורחים ”‏להפיץ את כתבי־הקודש בכל מקום”‏.‏ ללא שמץ של ספק,‏ בין הפעילים ביותר בתחום הם עדי־יהוה,‏ אשר חילקו למעלה מארבעה מיליון ספרי מקרא של תרגום עולם חדש של כתבי‏־‏הקודש באיטלקית.‏ כך הם עוזרים להצית מחדש את אש האהבה לדבר־אלוהים בלבם של מאות אלפי אנשים (‏תהלים קי״ט:‏97‏)‏.‏ מדוע שלא תלמד להכיר ספר מיוחד זה בצורה עמוקה יותר?‏

‏[‏תמונה בעמודים 20,‏ 21]‏

דפים מתוך אינדקס הספרים האסורים

‏[‏שלמי תודה]‏

Su concessione del Ministero per i Beni e le Attività Culturali

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

מקרא מן המאה ה־16 שהכנסייה אסרה את קריאתו

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

‏”‏תרגום עולם חדש”‏ עורר בקרב רבים את אהבה לדבר־אלוהים