תולדותיו הסוערות של המקרא באיטלקית

‏”‏המקרא הוא בין הספרים הנפוצים ביותר בארצנו [‏איטליה]‏,‏ אך גם בין הספרים הפחות נקראים בציבור.‏ המאמינים עדיין מקבלים מעט מאוד עידוד להיות בקיאים במקרא ולא מספיק עזרה לקרוא בו בתור דברו של אלוהים.‏ אומנם יש הרוצים להכיר את המקרא,‏ אך בדרך כלל אין מי שילמד אותם”‏.‏

הצהרה זו,‏ שנמסרה ב־1995 מטעם מועצה של ועד הבישופים באיטליה,‏ מעלה מספר שאלות.‏ באיזו מידה קראו באיטליה את כתבי־הקודש לאורך ההיסטוריה?‏ מדוע המקרא לא היה נפוץ בה כמו בארצות אחרות?‏ מדוע הוא עדיין בין הספרים הפחות נקראים באיטליה?‏ עיון בהיסטוריה של תרגומי המקרא לאיטלקית מספק כמה תשובות.‏

חלפו מאות שנים עד שהלשונות הרומאניות — כגון איטלקית,‏ ספרדית,‏ פורטוגזית וצרפתית — התפתחו מן הלטינית.‏ במספר ארצות אירופאיות בעלות רקע לטיני,‏ שפות העם קנו לעצמן בהדרגה מקום של כבוד ואפילו שימשו בכתיבת יצירות ספרותיות.‏ התפתחות שפות העם השפיעה ישירות על תרגום המקרא.‏ כיצד?‏ בשלב מסוים נוצר פער כה גדול בין הלטינית — השפה הכנסייתית הקדושה — ובין שפות העם,‏ שכללו ניבים וגרסאות מקומיות,‏ עד כדי כך שמי שלא רכשו השכלה רשמית כבר לא יכלו להבין לטינית.‏

סביר להניח שכבר בשנת 1000 רוב תושבי איטליה התקשו לקרוא את הוולגטה הלטינית,‏ גם אם יכלו להשיג עותק של הספר.‏ במשך מאות שנים היה לכנסייה מונופול על החינוך,‏ כולל תוכנית הלימודים באוניברסיטאות המעטות שהיו קיימות.‏ רק יחידי סגולה הצליחו לרכוש השכלה.‏ כתוצאה מכך,‏ המקרא הפך לבסוף ל”‏ספר לא־ידוע”‏.‏ למרות זאת,‏ רבים רצו להשיג את דבר־אלוהים ולהבין אותו בשפתם הם.‏

אנשי כמורה רבים סברו שתרגומי המקרא מעודדים את התפשטות ה”‏כפירה”‏.‏ לדברי ההיסטוריון מסימו פירפו,‏ ”‏השימוש בשפת העם [‏היה מוביל ל]‏הסרת המחסום הלשוני [‏השפה הלטינית]‏ שהבטיח את השליטה הבלעדית של הכמורה על עניינים דתיים”‏.‏ מכאן ששילוב של גורמים תרבותיים,‏ דתיים וחברתיים הוא הסיבה לבורות המקראית הכללית הרווחת באיטליה עד ימינו אנו.‏

תרגומים חלקיים ראשונים של המקרא

חלקים מן המקרא תורגמו לראשונה מלטינית לאיטלקית במאה ה־13.‏ תרגומים חלקיים אלה הועתקו ידנית והיו יקרים מאוד.‏ במאה ה־14 מספר התרגומים הלך וגדל,‏ וכתוצאה מכך ניתן היה להשיג כמעט את המקרא כולו בשפת העם,‏ אף־על־פי שחלקיו השונים תורגמו בידי מתרגמים שונים בזמנים ובמקומות שונים.‏ רוב התרגומים הללו,‏ פרי עטם של מתרגמים עלומי שם,‏ היו בבעלותם של העשירים והמלומדים — היחידים שהיו להם האמצעים לרכוש אותם ושיכלו לקרוא אותם.‏

רובה המכריע של האוכלוסייה היו אנאלפביתים במשך מאות שנים.‏ אפילו בתקופת איחוד איטליה,‏ ב־1861,‏ 7.‏74 אחוז מהאוכלוסייה לא ידעו קרוא וכתוב.‏ מעניין שכאשר הממשלה החדשה עמדה להכריז על חינוך חובה חינם לכלל הציבור,‏ כתב האפיפיור פיוס ה־9 אל המלך בשנת 1870 והפציר בו לדחות את החוק,‏ שלדבריו היה ”‏מגיפה”‏ שמטרתה ”‏להחריב כליל את בתי־הספר הקתוליים”‏.‏

המקרא הראשון באיטלקית

המקרא השלם הראשון באיטלקית נדפס בוונציה ב־1471,‏ כ־16 שנה אחרי שהדפוס באותיות מיטלטלות נכנס לשימוש באירופה.‏ ניקולו מלרבי,‏ נזיר ממסדר הקַמַלְדוֹלֶנְסִים,‏ השלים את תרגומו תוך שמונה חודשים.‏ הוא הסתמך מאוד על התרגומים הקיימים,‏ ערך אותם על בסיס הוולגטה הלטינית והחליף מספר מילים במילים אחרות שהיו אופייניות יותר לאזורו,‏ ונציה.‏ תרגומו היה המהדורה המודפסת הראשונה של המקרא באיטלקית שזכתה לתפוצה משמעותית.‏

אדם נוסף שפרסם תרגום של המקרא בוונציה הוא אנטוניו ברוצ׳ולי,‏ הומניסט בעל נטייה פרוטסטנטית שמעולם לא התנתק רשמית מן הכנסייה הקתולית.‏ בשנת 1532 פרסם ברוצ׳ולי את המקרא שאותו תרגם משפות המקור — עברית ויוונית.‏ היה זה המקרא הראשון שתורגם לאיטלקית ישירות משפות המקור.‏ הרמה הלשונית של התרגום לא הייתה גבוהה במיוחד,‏ אך נאמנות המתרגם לטקסט המקורי ראויה לשבח בהתחשב בידע המוגבל שהיה זמין באותם ימים על שפות עתיקות.‏ ברוצ׳ולי ציין את שם אלוהים,‏ יהוה (‏Ieova)‏ במספר פסוקים במהדורות שונות.‏ המקרא שלו היה פופולארי במשך כמעט מאה שנה בחוגים פרוטסטנטיים ובקבוצות נוצריות בדלניות באיטליה.‏

היו גם תרגומים אחרים לאיטלקית — שהיו למעשה עיבודים של המקרא של ברוצ׳ולי — שיצאו לאור.‏ חלקם פורסמו על־ידי קתולים,‏ אך אף אחד מהם לא זכה לתפוצה נרחבת.‏ ג׳ובאני דיוֹדַטי,‏ כומר קלוויניסטי שהוריו נמלטו לשווייץ כדי למצוא מפלט מרדיפות דתיות,‏ פרסם ב־1607 בז׳נבה מקרא נוסף באיטלקית שתורגם מן השפות המקוריות.‏ התרגום שלו שימש במשך מאות שנים כמקרא של הפרוטסטנטים האיטלקים,‏ ונחשב לתרגום איטלקי יוצא מן הכלל יחסית לתקופתו.‏ המקרא של דיודטי סייע לאיטלקים לעמוד על טיבו של המסר המקראי.‏ אבל הצנזורה הכנסייתית עמדה בדרכו של תרגום זה ושל תרגומים אחרים.‏

המקרא — ‏”‏ספר לא־נודע”‏

‏”‏מאז ומתמיד הצליחה הכנסייה לנהל מעקב צמוד אחר ספרים שונים.‏ אבל עד המצאת הדפוס לא הורגש בכנסייה הצורך לחבר רשימה של ספרים אסורים,‏ משום שכתבים שנחשבו למסוכנים פשוט נשרפו”‏,‏ נאמר באנצ׳יקלופדיה קתוליקה.‏ אפילו אחרי שהחלה הרפורמציה הפרוטסטנטית עשתה הכנסייה במספר ארצות באירופה כל שביכולתה כדי לסכל את הפצתם של ספרי ”‏כפירה”‏.‏ התפנית באה אחרי ועידת טְרֶנְטוֹ ב־1546 כאשר נבחנה סוגיית התרגומים ללשונות העם.‏ בוועידה הסתמנו שתי עמדות שונות.‏ תומכי האיסור גרסו שהמקרא בשפת העם הוא ”‏אם כל הכפירות”‏.‏ מתנגדי האיסור ציינו ש”‏אויביהם”‏,‏ הפרוטסטנטים,‏ יוכלו לטעון שהכנסייה מחרימה את המקרא בשפת העם על מנת להסתיר ”‏מעשי הונאה ומרמה”‏.‏

הנוכחים לא הגיעו לעמק השווה.‏ אי לכך הוועידה לא נקטה עמדה ברורה בנושא אלא הסתפקה במתן אישור למהימנות הוולגטה,‏ שהפכה לנוסח הסטנדרטי של הכנסייה הקתולית.‏ עם זאת,‏ קרלו בוצטי,‏ חבר בסגל ההוראה באוניברסיטה Pontifical University Salesianum שברומא,‏ מציין כי הקביעה שהוולגטה ”‏מהימנה”‏ חיזקה ”‏את הרעיון שהיא למעשה המקרא המקובל היחיד בנמצא”‏.‏ ההתפתחויות הבאות המחישו זאת.‏

בשנת 1559 פרסם האפיפיור פאולוס הרביעי את הרשימה הראשונה של ספרים אסורים לקתולים — יצירות האסורות לקריאה,‏ למכירה,‏ לתרגום או להחזקה.‏ ספרים אלה נחשבו לפרי הרשע,‏ סכנה לאמונה ולטוהר המוסרי.‏ הרשימה אסרה קריאה בתרגומי המקרא ללשון העם,‏ כולל תרגומו של ברוצ׳ולי.‏ ומי שלא צייתו נודו מן הכנסייה.‏ הרשימה של 1596 החמירה עוד יותר.‏ היא קבעה כי אין לאשר תרגום או הדפסה של ספרי מקרא בשפת העם,‏ וכי את הספרים הקיימים יש להשמיד.‏

כתוצאה מכך,‏ שריפת ספרי מקרא בככרות הכנסיות קיבלה תאוצה אחרי סוף המאה ה־16.‏ בעיני ההמונים ככלל,‏ כתבי־הקודש הפכו לספר של כופרים,‏ תפיסה שעדיין רווחת.‏ כמעט כל ספרי המקרא והפרשנויות למקרא שנמצאו בספריות ציבוריות ופרטיות הושמדו,‏ ובמשך 200 השנים הבאות אף קתולי לא שלח ידו במלאכת תרגום המקרא לאיטלקית.‏ ספרי המקרא היחידים שהיו בשימוש באיטליה — בחשאי,‏ מחשש שיוחרמו — היו תרגומים פרי עטם של למדנים פרוטסטנטים.‏ מה שקרה כתוצאה מכך,‏ לדברי ההיסטוריון מריו צ׳יניוני,‏ היה ש”‏בפועל,‏ במשך מאות שנים הפסיקו ההדיוטות לקרוא במקרא.‏ המקרא הפך לספר לא־ידוע,‏ ומיליוני איטלקים חיו את חייהם מבלי לקרוא בו אפילו עמוד אחד”‏.‏

הקלה באיסורים

מאוחר יותר,‏ ב־13 ביוני 1757,‏ הוציא האפיפיור בנדיקטוס ה־14 צו ביחס לרשימת הספרים האסורים,‏ ובו שינה את הכלל הקודם.‏ הוא ”‏התיר קריאה של תרגומים ללשון העם שאושרו על־ידי הכס הקדוש והודפסו בהשגחת בישופים”‏.‏ בעקבות זאת,‏ החל אנטוניו מרטיני,‏ שלימים הפך לארכיבישוף של פירנצה,‏ בתרגום הוולגטה.‏ החלק הראשון של התרגום יצא לאור ב־1769 והמלאכה כולה נשלמה ב־1781.‏ לדברי מקור קתולי,‏ תרגומו של מרטיני ”‏היה הראשון שבאמת היה ראוי להתייחסות רצינית”‏.‏ עד אותה עת,‏ קתולים שלא שלטו בשפה הלטינית לא יכלו לקרוא את המקרא שאושר על־ידי הכנסייה.‏ במהלך 150 השנים הבאות היה תרגומו של מרטיני היחיד שאושר לשימושם של קתולים איטלקים.‏

ועידת הוותיקן השנייה הייתה נקודת מפנה.‏ המסמך Dei Verbum מ־1965 עודד לראשונה ”‏תרגומים נאותים ונכונים.‏.‏.‏ לשפות שונות,‏ במיוחד תרגומים שתורגמו היישר משפות המקור של הספרים הקדושים”‏.‏ זמן קצר קודם לכן,‏ המכון האפיפיורי לחקר המקרא (‏Pontifical Biblical Institute)‏ הוציא לאור את ”‏התרגום הקתולי השלם הראשון משפות המקור”‏.‏ תרגום זה ציין במספר מקומות את שם אלוהים,‏ יהוה (‏Jahve)‏.‏

להתנגדות לתרגום המקרא לשפת העם הייתה השפעה הרסנית,‏ והשלכותיה עדיין מורגשות.‏ כפי שציינה ג׳יליולה פרנייטו,‏ הדבר ”‏הטמיע במאמינים חוסר אמון בחופש המחשבה והמצפון שלהם”‏.‏ בנוסף לכך,‏ נכפו על העם מסורות דתיות,‏ מה שגורם לקתולים רבים לייחס להן חשיבות רבה יותר מאשר למקרא.‏ כל זה מרחיק את האנשים מכתבי־הקודש,‏ אף־על־פי שרובם כבר אינם אנאלפביתים.‏

בתוך כך,‏ פעילות ההטפה של עדי־יהוה באיטליה הציתה התעניינות מחודשת במקרא בשפה האיטלקית.‏ ב־1963 פרסמו העדים את תרגום עולם חדש של כתבי־הקודש המשיחיים באיטלקית.‏ ב־1967 פורסם המקרא בשלמותו.‏ למעלה מ־000,‏000,‏4 עותקים של תרגום זה הופצו באיטליה לבדה.‏ תרגום עולם חדש,‏ שהשיב את שם אלוהים,‏ יהוה,‏ למקומו הראוי,‏ מתאפיין בדבקות קפדנית למשמעות של הטקסטים המקוריים.‏

עדי־יהוה עוברים מבית לבית וקוראים ומסבירים את מסר התקווה המקראי לכל מי שמוכנים להטות אוזן (‏מעשי השליחים כ׳:‏20‏)‏.‏ בפעם הבאה שתיתקל בעדי־יהוה,‏ מדוע שלא תבקש מהם להראות לך מה כתוב בספר המקרא שלך לגבי הבטחתו הנפלאה של אלוהים לכונן ”‏ארץ חדשה”‏ אשר ”‏צדק ישכון”‏ בה?‏ (‏פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏13‏)‏.‏

‏[‏מפה בעמוד 13]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

ונציה

רומא

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

התרגום של ברוצ׳ולי מכיל את השם המפורש (‏Ieova)‏

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

רשימת הספרים האסורים כללה בתוכה תרגומי מקרא לשפה האיטלקית

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 13]‏

עמוד השער של ספר מקרא:‏ Biblioteca Nazionale Centrale di Roma

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 15]‏

התרגום של ברוצ׳ולי:‏ Biblioteca Nazionale Centrale di Roma; רשימת הספרים האסורים:‏ Su concessione del Ministero per i Beni e le Attività Culturali