לבוש והופעה חיצונית היו מכשול עבורי
סיפורה של אילין ברמבאו
התחנכתי על ברכי אמונת המסדר הישן של האחים הבפטיסטים הגרמנים, שדומה לאמונתם של האמישים והמנוניטים. מסדר האחים נוסד בגרמניה בשנת 1708 כחלק מהתעוררות דתית שנקראה פִּייֶטיזם. לפי האנציקלופדיה לדתות, הפייטיזם נולד מתוך האמונה שהאנושות זקוקה לבשורה הטובה על המשיח, ומשום כך התנועה שלחה מיסיונרים לארצות רבות ברחבי העולם.
בשנת 1719 הגיעה קבוצה קטנה בהנהגת אלכסנדר מאק אל פנסילבניה של ימינו בארצות הברית. הקבוצה הזו התפלגה מאז לכמה קבוצות, כשכל אחת מהן דבקה בפרשנות משלה לתורתו של מאק. הכנסייה הקטנה שלנו מנתה כ־50 חברים. הדגש היה תמיד בקריאה במקרא ובדבקות בהחלטות הרשמיות של הכנסייה.
משפחתי הייתה חלק ממסדר האחים במשך לפחות שלושה דורות. אני הצטרפתי לכנסייה ונטבלתי בגיל 13. תמיד לימדו אותי שאסור לקנות או להשתמש במכונית, בטרקטור, בטלפון, ברדיו או בכל המצאה חשמלית אחרת. הנשים לבשו בגדים פשוטים, לא הסתפרו ותמיד עטו כיסוי ראש. הגברים גידלו זקן. האמנו שאסור לנו להיות חלק מן העולם, והמשמעות של זה הייתה לא ללבוש בגדים מודרניים, לא להתאפר ולא לענוד תכשיטים, כי כל הדברים האלה היו לדעתנו ביטוי של חטא הגאווה.
לימדו אותנו לרכוש כבוד עמוק למקרא וראינו בו מזון רוחני. מדי יום לפני ארוחת הבוקר, ישבנו יחד בסלון ואבא הקריא לנו פרק מהמקרא והסביר אותו. אחר כך הוא התפלל בשעה שכולנו כרענו על ברכינו. לאחר מכן, אימא דקלמה את תפילת האדון. תמיד ציפיתי בכיליון עיניים לבקרים האלה כי כל המשפחה הייתה ביחד והתרכזנו בדברים רוחניים.
גרנו בחווה ליד דלפי, אינדיאנה וגידלנו יבולים שונים. השתמשנו בסוס וכרכרה כדי להוביל את התוצרת העירה ומכרנו אותה ברחוב או מבית לבית. האמנו שעבודה קשה היא חלק מעבודת אלוהים, אז זה מה שעשינו. עמלנו כל השבוע, מלבד ביום ראשון, שבו אסור היה לנו לעשות כל ”מלאכה קשה”. אבל לפעמים משפחתנו הייתה כל כך שקועה בעבודה בחווה שזה הקשה עלינו להתמקד בעניינים הרוחניים.
הקמת משפחה
ב־1963, כשהייתי בת 17, התחתנתי עם ג׳יימס, שגם הוא השתייך למסדר האחים והיה דור רביעי באמונה. לשנינו היה רצון עז לשרת את אלוהים והאמנו שהכנסייה שלנו היא הכנסייה האמיתית היחידה.
ב־1975 כבר היו לנו שישה ילדים, וב־1983 נולד ילדנו השביעי והאחרון. רבקה, השנייה מבין שבעת ילדינו היא הבת היחידה. עבדנו קשה, בזבזנו מעט וחיינו חיים פשוטים. השתדלנו לחנך את ילדינו לפי אותם עקרונות מקראיים שלמדנו מהורינו ומחברים אחרים במסדר האחים.
ההופעה החיצונית הייתה חשובה מאוד בעיני חברי המסדר. האמנו שמכיוון שאי־אפשר לדעת מה טמון בלב האדם, הלבוש הוא מה שחושף את הפנימיות שלנו. אז אם מישהי בכנסייה ניפחה יותר מדי את שערה, או אם הדוגמה שעל שמלתה בולטת מדי, ראינו בזה סימן לגאווה. לפעמים כל הכללים האלה תפסו מקום מרכזי בחיינו יותר מאשר המקרא.
גיסי לומד את המקרא בכלא
בסוף שנות ה־60, אח של בעלי, ג׳סי, שגם גדל במסדר האחים, נידון למאסר כי הוא סירב להתגייס לצבא. בכלא הוא פגש את עדי־יהוה, שגם הם מאמינים ששירות צבאי אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות המקרא (ישעיהו ב׳:4; מתי כ״ו:52). לג׳סי היו הרבה שיחות על המקרא עם עדי־יהוה והתנהגותם מאוד הרשימה אותו. אחרי שהוא למד לעומק את המקרא הוא החליט להיטבל כאחד מעדי־יהוה — החלטה שמאוד לא מצאה חן בעינינו.
ג׳סי שיתף את בעלי במה שהוא למד וגם הביא לג׳יימס באופן קבוע את כתבי העת עורו! והמצפה. קריאת כתבי העת עוררה עוד יותר את התעניינותו של ג׳יימס במקרא. הוא תמיד רצה לשרת את הבורא אך הרגיש רחוק ממנו, ולכן הוא התעניין בכל דבר שיכול היה לעזור לו להתקרב אל אלוהים.
זקני העדה שלנו עודדו אותנו לקרוא כתבי עת של דתות הדומות לדת שלנו, כמו האמיש והמנוניטים, למרות שראינו בהן קבוצות שהפכו להיות חלק מן העולם. אבל לאבא שלי היו דעות קדומות מושרשות על עדי־יהוה ותמיד אמר שאסור לנו בשום אופן לקרוא את כתבי העת המצפה ועורו!, ולכן הזדעזעתי כשראיתי את ג׳יימס קורא אותם. פחדתי שהוא יתחיל להאמין בכל מיני תורות כזב.
בכל זאת, כבר תקופה ארוכה שלג׳יימס היו ספקות לגבי חלק מהאמונות של מסדר האחים, שלדעתו סתרו את מה שכתוב במקרא — במיוחד לגבי האמונה שזה חטא לעשות כל ”מלאכה קשה” ביום הקדוש, יום ראשון. למשל, הם לימדו שמותר להשקות את בעלי החיים שלך ביום ראשון אבל אסור לנכש עשבים. זקני העדה לא הצליחו לתת לו שום הסבר מקראי לכלל הזה. לאט לאט, גם בי התחילו לצוץ ספקות לגבי תפיסות כאלה.
היה לנו מאוד קשה להתנתק ממסדר האחים כי תמיד האמנו שהכנסייה שלנו היא הכנסייה הנכונה, וגם ידענו שניתקל בהרבה בעיות אם נעזוב אותה. אבל מצפוננו כבר לא הרשה לנו להישאר חלק מדת שלדעתנו לא דבקה לגמרי במקרא. אז ב־1983 כתבנו מכתב שבו הסברנו את הסיבות לעזיבתנו, וביקשנו שהמכתב יוקרא בפני חברי הכנסייה. בעקבות זאת נודינו ממסדר האחים.
חיפוש אחר דת האמת
מאז ואילך התחלנו לחפש אחר דת האמת. ניסינו למצוא סוג של עקביות, דת שמיישמת בפועל את הדברים שהיא מטיפה להם. קודם כול שללנו כל דת שהשתתפה במלחמות. עדיין נמשכנו לדתות ה”פשוטות” כי חשבנו שאורח חיים פשוט ובגדים צנועים ופשוטים היו אינדיקציה לכך שדת מסוימת היא לא חלק מן העולם. מ־1983 ועד 1985 סבבנו ברחבי ארצות הברית ובדקנו דתות שונות — מנוניטים, קווייקרים וזרמים ”פשוטים” אחרים.
במהלך אותה תקופה עדי־יהוה ביקרו אותנו בחווה ליד קמדן, אינדיאנה. הקשבנו להסברים שלהם אבל ביקשנו מהם להשתמש אך ורק בתרגום המלך ג׳יימס של המקרא. אמנם כיבדתי את העמדה שנקטו עדי־יהוה לגבי מלחמות, אבל היה לי קשה להקשיב להם כי חשבתי שאם הם לא מכירים בצורך ללבוש בגדים פשוטים כדי להיבדל מן העולם, לא יכול להיות שהם דת האמת. האמנתי שאנשים שמתלבשים בצורה מודרנית ורוכשים מוצרים וחפצים מודרניים הם אנשים גאוותנים.
ג׳יימס התחיל ללכת לאסיפות של עדי־יהוה ולקח איתו גם כמה מהבנים שלנו. זה מאוד הרגיז אותי. בעלי הפציר בי להצטרף אליו אבל לא רציתי. ואז יום אחד הוא אמר לי: ”גם אם את לא מסכימה עם כל מה שהם מלמדים, פשוט בואי ותראי במו עינייך איך הם מתייחסים זה לזה”. זה היה מה שהרשים אותו.
בסופו של דבר החלטתי להצטרף אליו, אבל לנקוט משנה זהירות. נכנסתי לאולם המלכות לבושה בשמלה פשוטה, ולראשי כיסוי הראש המסורתי. גם הילדים שלנו היו לבושים בפשטות, וחלקם היו יחפים. אבל למרות זאת עדי־יהוה ניגשו אלינו והיו מאוד נחמדים. חשבתי לעצמי ’אנחנו כל כך שונים מהם אבל הם בכל זאת מקבלים אותנו’.
מאוד התרשמתי מהאהבה שלהם, אבל עדיין הייתי נחושה בדעתי רק להתבונן מהצד. כשהם שרו את השירים לא נעמדתי ולא שרתי איתם. כשהאסיפה הסתיימה, הצפתי אותם בשאלות לגבי דברים שחשבתי שהם לא עושים נכון ולגבי פירושם של פסוקים שונים. למרות שלא הייתי מאוד עדינה, כל מי ששאלתי אותו הקשיב לי בתשומת לב רבה. גם מאוד הרשים אותי שיכולתי לשאול אנשים שונים את אותן השאלות ולקבל תשובות זהות. לפעמים הם אפילו כתבו בשבילי את התשובה, וזה מאוד עזר לי כי מאוחר יותר יכולתי ללמוד את החומר בעצמי.
בקיץ של שנת 1985, המשפחה שלנו הלכה לכינוס של עדי־יהוה בממפיס, טנסי, רק כדי לראות מה זה. לג׳׳ימס עדיין היה זקן, ועדיין לבשנו את הבגדים הפשוטים והמסורתיים שלנו. בזמן ההפסקות כמעט שלא היה רגע שבו לא ניגש אלינו מישהו להגיד שלום. כל האהבה ותשומת הלב שהרעיפו עלינו והאופן שבו קיבלו אותנו מאוד נגעו לליבנו. דבר נוסף שהרשים אותנו היה האחדות ששררה בקרב עדי־יהוה — לא משנה לאיזו קהילה הגענו, ההסברים ששמענו באסיפות היו זהים.
ההתעניינות האישית מצד האחים מאוד השפיעה על ג׳יימס והוא הסכים ללמוד את המקרא. הוא בחן כל דבר לעומק כי רצה להיות בטוח שמה שהוא לומד באמת נכון (מעשי השליחים י״ז:11; תסלוניקים א׳. ה׳:21). לבסוף ג׳יימס השתכנע שהוא מצא את האמת. אבל אני, לעומת זאת, הרגשתי חצויה. רציתי לעשות את הטוב והישר אבל לא רציתי להיות פתאום מודרנית ולהיחשב למישהי ”עולמית”. כשכבר הסכמתי להצטרף לשיעורי המקרא, ישבתי בהתחלה כשעל ברכי האחת מונח תרגום המלך ג׳יימס ועל ברכי השנייה התרגום היותר מודרני, תרגום עולם חדש. בדקתי כל פסוק בשני התרגומים כדי לוודא שלא מטעים אותי.
מה שלבסוף שכנע אותי
כשלמדנו עם עדי־יהוה הבנו שאבינו שבשמים הוא אל אחד ולא מורכב משלושה אלים שונים. למדנו גם שאנחנו עצמנו נפשות ושאין לנו נפש בת־אלמוות (בראשית ב׳:7; דברים ו׳:4; יחזקאל י״ח:4; קורינתים א׳. ח׳:5, 6). למדנו גם שהשאול היא הקבר המשותף של כל האנושות ולא מקום של עינויים נצחיים (איוב י״ד:13; תהלים ט״ז:10; קהלת ט׳:5, 10; מעשי השליחים ב׳:31). למידת האמת לגבי השאול והגיהינום הייתה ציון דרך משמעותי בשבילנו, משום שבכנסייה שלנו אף פעם לא שררה הסכמה בנושא.
למרות הכול, עדיין לא הייתי בטוחה שעדי־יהוה הם דת האמת, כי לפי תפיסתי הם היו חלק מהעולם מפני שסגנון החיים שלהם לא היה ”פשוט”, דבר שלדעתי היה חיוני. יחד עם זאת, הבנתי שהם באמת מקיימים את מצוותו של ישוע להכריז את הבשורה הטובה על המלכות, לכל אדם. הייתי מאוד מבולבלת (מתי כ״ד:14; כ״ח:19, 20).
במהלך התקופה הקריטית הזאת, מה שעזר לי להמשיך ללמוד הייתה האהבה של האחים. לא פעם, אחים ואחיות שונים מהקהילה היו קופצים לבקר אותנו, כביכול כדי לקנות חלב או ביצים, וזה גרם לנו בהדרגה לראות שהם אנשים טובים באמת. עצם העובדה שאח מסוים לימד אותנו את המקרא לא מנעה מאחרים בקהילה שעברו ליד הבית שלנו, לעצור לביקור קצר. זו הייתה הזדמנות טובה בשבילנו להכיר את האחים. הרגשנו שההתעניינות שלהם בנו היא אמיתית, והערכנו יותר ויותר את האהבה שגילו כלפינו.
לא רק אחים מהקהילה הכי קרובה אלינו התעניינו בנו. בתקופה שנאבקתי בתוך תוכי עם נושא הלבוש וההופעה החיצונית, ביקרה אותי קיי בריגז, אחות מקהילה שכנה, שמתוך העדפה אישית לא התאפרה ונהגה להתלבש בצורה פשוטה כמוני. הרגשתי בנוח במחיצתה ויכולתי לשוחח איתה בצורה יותר פתוחה. יום אחד הגיע לבקר אותי לואיס פלורה, שגם הוא בא מדת שניהלה סגנון חיים ”פשוט”. הוא שם ללב ללבטים שלי ושלח לי מכתב בן עשרה עמודים בניסיון להרגיע את חששותיי. טוב ליבו ריגש אותי עד דמעות וקראתי את מכתבו שוב ושוב.
ביקשתי מאח אודל, שהיה משגיח נודד, להסביר לי את הפסוקים בישעיהו ג׳:18–23 ובפטרוס א׳. ג׳:3, 4. שאלתי אותו: ”האם הפסוקים האלה לא מראים שכדי להיות רצויים בעיני אלוהים, הלבוש שלנו צריך להיות פשוט?” הוא שאל אותי בתגובה: ”ומה לגבי כיסוי הראש המסורתי וקליעת צמות?” במסדר האחים קלענו את שיערן של הילדות הקטנות, והנשים עטו כיסוי ראש. ראיתי את חוסר העקביות פה, והתרשמתי מהסבלנות והאדיבות של אותו משגיח נודד.
בהדרגה השתכנעתי יותר ויותר, אבל עדיין היה עניין אחד שמאוד הפריע לי — הנשים נהגו לגזוז את שערן. זקני הקהילה ניסו להסביר לי שיש נשים ששערן גדל עד לאורך מסוים ואילו שערן של אחרות ממשיך לצמוח ונהיה ארוך מאוד. האם זה אומר שהשיער של אישה אחת מקובל יותר משערה של אישה אחרת? הם גם עזרו לי לראות איך המצפון קשור לנושא הלבוש וההופעה החיצונית, ונתנו לי חומר לקרוא בבית.
התחלנו ליישם את מה שלמדנו
חיפשנו פרי טוב ומצאנו אותו. ישוע אמר: ”בזאת יֵדעו הכול שתלמידיי אתם — אם תהיה אהבה ביניכם” (יוחנן י״ג:35). השתכנענו שעדי־יהוה הם אנשים שמגלים אהבה אמיתית. אבל בשביל שני הילדים הגדולים שלנו, נייתן ורבקה, זאת הייתה תקופה מאוד מבלבלת מכיוון שהם כבר קיבלו על עצמם את האמונה של מסדר האחים הישן ונטבלו בכנסייה הזאת. יחד עם זאת, הם התרשמו מאוד מהאהבה שראו בקרב האחים ובסופו של דבר גם הם אימצו לליבם את האמיתות שחלקנו איתם מתוך המקרא.
רבקה תמיד השתוקקה לקשר חם וקרוב עם אלוהים. היה לה יותר קל להתפלל אליו לאחר שלמדה שהוא לא גוזר מראש את המעשים ואת העתיד של כל אדם ואדם. וכשהיא הבינה שאלוהים הוא לא חלק משילוש מסתורי אלא דמות ממשית שהיא יכולה לחקות, זה עזר לה להתקרב אליו (אפסים ה׳:1). כמו כן, מאוד שימח אותה שהיא לא צריכה להשתמש בשפה מיושנת וארכאית כשהיא פונה אליו. כשהבינה מה אלוהים דורש ממי שמתפללים אליו, ולמדה על מטרתו הנפלאה לתת לבני אדם חיי נצח בגן עדן עלי אדמות, היא הרגישה הרבה יותר קרובה לבורא (תהלים ל״ז:29; ההתגלות כ״א:3, 4).
כולנו משרתים את יהוה באחדות
ג׳יימס ואני, יחד עם חמשת ילדינו הגדולים — נייתן, רבקה, ג׳ורג׳, דניאל וג׳ון — נטבלנו כעדי־יהוה בקיץ של 1987. הארלי נטבל ב־1989 וסיימון ב־1994. כל המשפחה שלנו משתתפת במסירות בפעילות שישוע המשיח הטיל על תלמידיו — להכריז את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים.
חמשת בנינו הגדולים וכן גם בתנו רבקה שירתו במשרד הסניף של עדי־יהוה בארצות הברית. ג׳ורג׳ עדיין משרת שם כבר 14 שנה, וסיימון, שסיים את לימודיו בבית הספר ב־2001, החל גם הוא לשרת שם לאחרונה. כל הבנים שלנו משרתים כזקני קהילה או כמשרתים־עוזרים בקהילות של עדי־יהוה. בעלי משרת כזקן קהילה בקהילת טייר במדינת מיזורי, ואני עסוקה מאוד בשירות השדה.
יש לנו שלושה נכדים — ג׳סיקה, לטישה וקיילב — ואנחנו שמחים לראות איך הוריהם מטפחים בליבם אהבה ליהוה. המשפחה שלנו שמחה מאוד שיהוה משך אותנו אליו ועזר לנו לזהות את העם הנושא את שמו בזכות האהבה שהם מגלים.
אנחנו מאוד מזדהים עם אנשים שאומנם רוצים להשביע את רצון אלוהים, אבל חינכו אותם להאמין שהכללים של דתם חשובים יותר מהמקרא. אנחנו מקווים שהם ימצאו את השמחה שאנחנו מצאנו. פעם היינו הולכים מבית לבית כדי למכור ירקות ומוצרים שונים, אבל עכשיו אנחנו מכריזים מבית לבית את הבשורה הטובה על מלכות אלוהים ועל הברכות הנפלאות שהיא תרעיף על האנושות. דמעות מציפות את עיניי כשאני חושבת על כל הסבלנות והאהבה שגילו כלפינו מי שמשתייכים לעם הנושא את שם יהוה!
[תמונה]
בגיל שבע ובבגרותי
[תמונה]
ג׳יימס, ג׳ורג׳, הארלי וסיימון, לבושים בבגדים פשוטים
[תמונה]
תמונה שלי שהופיעה בעיתון המקומי, מביאה ירקות לשוק
[שלמי תודה]
Lafayette, Indiana ,Journal and Courier
[תמונה]
עם משפחתנו כיום