נחיתת אונס!
כפי שסופר מפי סִיזָר מוּניוֹז
בתום חופשה נעימה שביליתי במחיצת בני משפחתי במונטֵרי שבמקסיקו, התכוננתי לשוב למשרד הסניף של עדי־יהוה במקסיקו סיטי, שם יש לי הזכות לשרת את אלוהים. ביום ראשון, ה־1 בדצמבר 2002, עליתי על טיסה מספר 190 שהמריאה בשעה 7 בערב.
הטיסה היתה שלווה מאוד, ולאחר כשעה וחצי החל המטוס להנמיך גובה. לפתע, הוא התרומם בחדות, וכולנו נחרדנו לשמע רעשים צורמים שבקעו מתחתית המטוס. מייד לאחר מכן הודיע הקברניט כי דלתות כַּן הנחיתה אינן נפתחות. הן נתקעו! הנוסעים נאחזו בהלה, וחלקם החלו למרר בבכי. אחרים התפללו בקול רם. אני הייתי טרוד ממה שהולך לקרות עכשיו.
הקברניט הסביר לנו שעליו לנקוט כמה פעולות בניסיון לפתוח את דלתות כן הנחיתה. לכן, בעודנו טסים מעל למקסיקו סיטי, הוא טלטל את המטוס מעלה ומטה ומצד לצד במשך שעה בערך. הטלטולים היו גרועים יותר מכל מתקן בלונה פארק שאי פעם עליתי עליו. אבל דבר אחד בטוח, זה לא היה משעשע כלל! לאחר מכן, הכריז הקברניט: ”צר לנו להודיע לכם כי הדלתות לא נפתחו. לא נותרה לנו ברירה אלא לבצע נחיתת אונס ללא כן נחיתה”. כולנו הבטנו בחרדה זה בזה וכבר דמיינו את התרחיש הנורא מכול.
צוות הדיילים נתן לנו כמה הוראות לקראת הנחיתה. חלצנו נעליים, הזזנו כל חפץ שעלול לפצוע אותנו והתיישבנו לפי ההוראות שקיבלנו. הייתי בטוח שאנו הולכים להתרסק על מסלול הנחיתה! באותו רגע התפללתי ליהוה, ורוח של שלווה ורוגע נחה עלי (פיליפים ד׳:6, 7).
תמיד שמעתי שברגע שאדם רואה את המוות בעיניים, עוברות לו בראש תמונות מחייו וצפים ועולים כל מיני הרהורי חרטה, אם רק הייתי עושה את זה או את זה. חשתי צער על שלא דיברתי על מלכות אלוהים עם הבחורה שישבה לצדי והחלטתי נמרצות שאם אצא מכל זה בחיים, אנצל כל הזדמנות לבשר. ניסיתי גם לנתח בקצרה את כל שנות חיי בשירות יהוה.
כשהמטוס החל בתהליך הנחיתה, ראיתי כבאיות, אמבולנסים ואנשים רבים שהמתינו בדריכות. כשגחון המטוס פגע במסלול הנחיתה הרגשנו זעזוע עצום. המטוס החליק על מסלול הנחיתה וחיכוך המתכת עם האספלט יצר ניצוצות שניתזו לכל עבר. כבאיות שניצבו משני צדי המסלול התיזו במהירות סילונות מים על המטוס כדי לקרר אותו.
לבסוף, לאחר כמה רגעי אימה, המטוס נעצר לחלוטין. כולנו פתחנו במחיאות כפיים סוערות וחשנו שמחה והקלה על כך שהטייס הנחית את המטוס בהצלחה. נתבקשנו לפנות את המטוס בזריזות. מיהרנו לפתחי היציאה והחלקנו על מגלשות החירום למקום מבטחים על חלקת הדשא שמפרידה בין מסלולי ההמראה.
נעמדתי במרחק בטוח מהמטוס, נרעד כולי מהחוויה הקשה שהרגע חוויתי והתבוננתי במטוס המושבת שהיה מוטל בשולי מסלול ההמראה. למרבה השמחה, רק מעטים נפצעו קלות. באמבולנס שליד, היו כמה נפגעי טראומה שקיבלו טיפול רפואי.
התוכנית שלי היתה להגיע הביתה ב־9 בערב בערך, אולם הגעתי לביתי רק כעבור ארבע שעות. בהתחשב בכל ההתרחשויות, אני אסיר תודה שבכלל נותרתי בחיים! חוויה זו גרמה לי להרהר. היה עלי לעמוד מול חוסר הוודאות של החיים. הידיעה שאתה יכול לאבד הכול תוך דקות ספורות עוזרת לך לשמור על ענווה. כשדומה כי כלו כל הקיצין להינצל, ייתכן שמבחינתו של הפרט כבר מאוחר מדי לנסות לתקן את דרך חייו או לעשות מעשים טובים נוספים שייזכרו לטובה אצל אלוהים. כעת אני מוקיר עוד יותר את הזכות שנפלה בחלקי לנצל את זמני בחוכמה ולהפוך כל יום בשירותי את יהוה אלוהים לרב חשיבות (תהלים צ׳:12).