רופאים תחת לחץ
”זוג צעיר הגיע אליי חדור תקווה שאעשה משהו למען תינוקם שזה עתה נולד. לבי נקרע בקרבי כשבדקתי אותו. מחלתו הייתה חשוכת מרפא. תארו לעצמכם איך הרגשתי כשבישרתי להורים הטריים שבנם לעולם לא יוכל לראות. כשהם עזבו את משרדי, הייתי כולי נסער. אך לא חלף רגע והחולה הבא נכנס למשרדי בציפייה שאקבל אותו בפנים מחייכות! זו הסיבה שאני לחוץ” (מנתח עיניים מדרום אמריקה).
החולים בדרך כלל אינם פונים לייעוץ כדי לדבר על הבעיות של הרופא שלהם. החולה טרוד ראשו ורובו בצרכיו האישיים. זו הסיבה שרק מתי מעט מבינים עם איזו רמת דחק מתמודדים הרופאים.
כמובן, כולם מתמודדים עם לחצים, ותחום הרפואה אינו המקצוע היחיד שכרוך בלחצים ומתחים. עם זאת, מאחר שכמעט כל אחד מעורב ביחסי רופא־חולה בצורה זו או אחרת, כדאי להבין עם אילו מתחים נפשיים על הרופאים להתמודד וכיצד זה משפיע עליהם.
רופאים לומדים לחיות עם מתחים בשלב מוקדם בחיים עוד כשהם מתאמצים להתקבל לבית־הספר לרפואה. אך עם תחילת ההכשרה הרפואית מגיע גם ההלם הרגשי הבלתי נשכח. זו ראשיתו של תהליך שיש בכוחו לשנות את רגשותיו של הסטודנט לרפואה ואף את אופיו.
הכשרה רפואית — חוויה מזעזעת
הביקור הטראומתי הראשון בחדר ניתוחי הגופות יכול להתרחש כבר בשבוע הראשון ללימודי הרפואה. סטודנטים רבים לא ראו מעודם גופה. מראה הגופות העירומות והמצומקות כשהן מבותרות בשלבים שונים כדי לחשוף את אנטומיית הגוף עלול להיות די דוחה. הסטודנטים נאלצים לפתח כל מיני שיטות כדי להתמודד עם רגשותיהם. לעתים הם מוצאים מפלט בהומור, ונותנים לכל גווייה כינוי מצחיק. מה שנראה לצופה מהצד כבלתי מכובד וחסר רגישות בצורה מחרידה, הוא בבחינת כורח המציאות לסטודנטים שמשתדלים לא לחשוב על מי שהגופה הייתה פעם.
ואז מגיע שלב ההכשרה הרפואית בבית־החולים. רוב האנשים מטריחים עצמם בסוגיית קוצר חיי האדם רק אחרי הגיעם לגיל העמידה. אולם, הסטודנטים לרפואה רואים לנגד עיניהם מחלות חשוכות מרפא ומקרי מוות כבר בגיל צעיר. סטודנט אחד תיאר את החוויה הראשונה בבית־החולים כ”מגעילה עד כדי בחילה”. זה בהחלט יכול לזעזע סטודנטים — הן במדינות עשירות והן במדינות עניות — כשהם מגלים לראשונה כמה פעמים נמנע מן החולים טיפול הכרחי רק בשל היעדר משאבים כספיים.
כיצד מתמודדים הרופאים החדשים עם המתחים הללו? לעתים על חברי הסגל הרפואי להתנתק רגשית מהחולים ולשלול מהם התייחסות אישית. במקום להתייחס לצורך של האדם עצמו בטיפול, הצוות הרפואי אומר לפעמים, ”דוקטור, יש רגל שבורה בחדר שתיים”. זה אולי נשמע מצחיק אם לא מבינים את הסיבה לתיאור כזה.
”תשישות חמלה”
הרופאים עוברים הכשרה כמו זו של מדענים, אך חלק הארי בעבודה של רבים מהם כולל שיחות עם החולים. ישנם רופאים שמרגישים לא מוכנים להתמודד עם הרגשות הכרוכים ביחסי רופא־חולה. כפי שצוין בפתיח, אחד המצבים הקשים ביותר עבור הרופא הוא לבשר בשורות מרות. יש שצריכים לעשות זאת מדי יום ביומו. בדרך כלל, אנשים במשבר חשים צורך לתת ביטוי לכאבם, והם מצפים מן הרופאים שיקשיבו להם. ההתמודדות עם אנשים מודאגים ומפוחדים עלולה להיות כה מתישה עד שיש רופאים הסובלים מסוג של שחיקה המכונה תשישות חמלה (compassion fatigue).
רופא משפחה מקנדה שנזכר בתחילת דרכו כתב: ”הייתי מוצף בעבודה: מטופלים דרשו את זמני; אחרים שהיו במצוקה חיפשו הקלה מצערם ושפכו את לבם לפניי; אנשים חולים נזקקו לטיפולי; אנשים מניפולטיביים הפעילו עליי לחצים ובאו בדרישות; אנשים באו אליי למרפאה; לחצו עליי להגיע לביקורי בית; חדרו לי לחיים — התקשרו אליי הביתה, אפילו כשכבר פרשתי למיטתי. אנשים, אנשים ועוד אנשים. באמת רציתי לעזור, אבל זה היה פשוט טירוף” (דילמה של רופא [s Dilemma’A Doctor], מאת ג׳ון ו. הולנד).
האם המתח שוכך בחלוף השנים? הוותק מביא עימו בדרך כלל אחריות נוספת. לא אחת יש להחליט בו במקום החלטות של חיים או מוות, לפעמים אפילו ללא מספיק מידע. ”כשהייתי צעיר זה לא הדאיג אותי”, מסביר רופא בריטי, ”בדיוק כשם שצעירים לא חוששים לנהוג ברכב בצורה מסוכנת. אך עם הגיל אתה מתחיל להעריך יותר את החיים. כיום, כשעליי לקבל החלטות רפואיות, אני חרד יותר מתמיד”.
כיצד משפיע המתח על הרופאים? ההרגל לשמור על ריחוק רגשי בינם לבין חוליהם עלול לחלחל גם לקשרי המשפחה. ואין זו משימה קלה להימנע מנטייה זו. יש רופאים המגלים חמלה יוצאת מגדר הרגיל כאשר הם עוזרים למטופלים להתמודד עם רגשותיהם. אולם, עד לאיזו מידה יוכלו להמשיך בכך מבלי לחוש תשישות חמלה? זוהי הדילמה של הרופאים.
התמודדות עם חולים בעייתיים
כאשר שואלים רופאים על המתחים ביחסי רופא־חולה, הם בדרך כלל מתחילים בתיאור החולים הבעייתיים. אולי תזהה כמה מהטיפוסים הבאים.
הטיפוס הראשון הוא החולה שמבזבז את זמנו של הרופא בדיבורים על נושאים לא־קשורים מבלי להגיע לנקודה ולהסביר מה באמת הבעיה. אחריו מגיע החולה התובעני שמתקשר לרופא בלילה או בסופי שבוע למרות שלא מדובר במקרה חירום או שהוא דורש בתוקף שיינתן לו טיפול שלעניות דעתו של הרופא אינו מתאים. בנוסף לכך, ישנו החולה החשדן. יש שמחפשים מידע שימושי על מחלתם, אולי באמצעות האינטרנט, ואלו אכן מאמצים מבורכים. אולם, מחקרים כאלה עלולים לגרום להם לאבד אמון ברופא המומחה שאליו הגיעו כדי לשמוע בעצתו. לא תמיד יש לרופא זמן להתייחס לכל הטיעונים בעד ונגד המידע שהעלה החולה בחכתו. רופא עלול לחוש תסכול אם הפציינט אינו נכון להישמע להדרכותיו משום שאינו נותן בו אמון. ואחרון הוא החולה חסר הסבלנות. הוא מפסיק את הטיפול עוד לפני שהוא מתחיל להשפיע, ואולי אפילו פונה לרופא אחר.
עם זאת, במקומות מסוימים בעולם מקור המתחים העיקרי של הרופאים הוא לאו דווקא החולה, אלא העורך־דין.
רפואה במגננה
במדינות רבות חלה עלייה במספר התביעות נגד רופאים בגין רשלנות. יש עורכי־דין שמגישים תביעות מגוחכות רק כדי להרוויח כסף. ”בגללם הפרמיות על ביטוחי האחריות הרפואית מרקיעות לשחקים”, מסביר נשיא האיגוד האמריקני לרפואה. ”אך התביעות הללו מביאות עימן תוצאות עגומות אחרות. תביעה משפטית לא־מוצדקת עלולה לגרום לרופא נזק עצום — מבוכה, אובדן זמן, ... מתח וחרדות”. ויש רופאים שאף שלחו יד בנפשם.
בשל כך, רופאים רבים סבורים שעליהם לפעול בשיטת ה”רפואה המתגוננת” ולכן במקום שהחלטותיהם יתבססו קודם כול על טובת החולה, הן מושפעות מהחשש שמא יצטרכו לגונן עליהן בבית המשפט. ”עיסוק ברפואה מתוך עמדה של שמירה על הגב הוא דבר שבשגרה כיום”, נאמר בירחון פיזישן ניוז דייג׳סט (Physician’s News Digest).
ככל שהלחצים המופעלים על הרופאים הולכים וגוברים, רבים מהם שואלים את עצמם מה טמון בחיק העתיד. כמו כן, לא מעט חולים מעלים את אותה שאלה לאור הסבל ההולך ומתעצם שגורמות חלק מהמחלות חרף הקידמה הרפואית. המאמר הבא בסדרה מציג נקודת מבט מציאותית לעתיד, הן עבור הרופאים והן עבור החולים.
[תיבה/תמונה בעמוד 6]
שתף פעולה עם הרופא
1. הפק את מלוא התועלת מהביקור אצל הרופא בכך שתחשוב מראש איך להסביר לו את הבעיה באופן ברור אך תמציתי, החל מהדבר שמטריד אותך יותר מכול
2. הימנע מלהתקשר לרופא שלך מחוץ לשעות העבודה כאשר לא מדובר במקרה חירום
3. הייה סבלן. אבחון נכון וטיפול הולם בבעיה דורשים זמן
[תיבה/תמונה בעמוד 7]
’ניתן לשאוב סיפוק אפילו מטיפולים שגרתיים’
”התהום הפעורה בין מקצוע הרפואה כאן לבין אזורים מפותחים יותר היא עצומה. מי שלומד כאן מקצוע, עושה זאת כדי להימלט מציפורני העוני, וזו הסיבה שלימודי הרפואה זוכים לפופלאריות רבה. אולם, יש רופאים רבים ומעט משרות. כתוצאה מכך, שכרם של הרופאים מאוד נמוך. רק מעטים יכולים להרשות לעצמם ביקור פרטי אצל רופא. אני עובד בבית־חולים מיושן, עם גג דולף וציוד בסיסי ביותר. הצוות שלנו מורכב משני רופאים וחמש אחיות. אנחנו מטפלים ב־000,14 איש.
”לעתים הפציינטים סבורים שאינני בודק אותם במידה מספקת, אבל כשיש לך עוד 25 חולים בהמתנה, אינך יכול להרשות לעצמך להאריך בדברי ייעוץ. אך למרות הכול, הטיפול בחולים מסב לי סיפוק רב, אפילו כשמדובר במקרים שגרתיים. לדוגמה, לעתים אימהות מביאות לכאן את ילדיהן הסובלים מתת תזונה, התייבשות ושלשולים. עיניהם חסרות ברק וחרדה נסוכה על פניהם. אני רק צריך להסביר לאֵם כיצד להשתמש במלחי רהידרציה (לשם החזרת נוזלים), בתרופות נגד טפילים ובאנטיביוטיקה. ברגע שהטיפול משפיע, הילד שב לאכול. שבוע לאחר מכן, הוא נראה אחרת לגמרי — הברק חוזר לעיניים, החיוך חוזר לפנים ויש להם שמחת חיים. האפשרות ליהנות מחוויות כאלה גרמה לי לרצות להיות רופא.
”עוד בילדותי חלמתי שאני מרפא חולים. אך ההכשרה הרפואית שינתה אותי עד לבלי היכר. ראיתי אנשים מתים רק משום שחסר להם סכום כסף קטן כדי לקבל טיפול מציל חיים. הייתי צריך להקהות את רגשותיי כדי שהעצב לא ישפיע עליי. רק כאשר הראו לי במקרא מהי סיבת הסבל, הבנתי את רחמיו של אלוהים וטיפחתי שוב את היכולת להזדהות עם מה שאחרים מרגישים. שוב הייתי מסוגל לבכות”.
[תמונות]
ד״ר מרקו בייגאס עובד בעיירה מבודדת על גדות האמזונס בבוליביה