מנקודת המבט המקראית
האם נשים צריכות להסתיר את יופיין?
”נשים אוהבות אופנה”, אמר ז׳ורז’ סימונטון, מעצב אופנה ותיק ופרופסור במכון הטכנולוגי לאופנה בניו־יורק. הוא מסביר: ”נשים אוהבות להביע את עצמיותן, להיראות ייצוגיות ולשפר את חזותן. ... אני חושב שהתנהגות כזו מעידה על כבוד עצמי ועל כבוד כלפי הסובבים אותך”. ההתייפות נחשבה מאז ומתמיד כדרכן של הנשים לבטא את נשיותן, לשפר את חזותן ולהשיג מידה מסוימת של ביטחון עצמי.
ואולם, היו אשר בשם הדת הציגו את התייפות הנשים באור שלילי. ”נשים קדושות... אם... יפות הן בדרך הטבע... בל יעצימו את יופיין אלא יטשטשוהו”, כתב טרטוליינוס במאה השלישית לספירה. ובאשר לתכשירים קוסמטיים הוסיף: ”נשים המושחות את פניהן במשחות, צובעות את לחייהן בסומק או מאריכות את גבותיהן, חוטאות לאלוהים”. את ”קישוטי” הזהב והכסף תיאר כ”כלי פיתוי”.
גם היום נשמעות דעות חריפות בגנות התקשטות הנשים. בדתות מסוימות אף נאסר על המאמינות לענוד תכשיטים, להתאפר וללבוש בגדים ססגוניים. האם חובה על האישה המשיחית להסתיר את יופיה, או האם רשאית היא לשפר את חזותה?
עמדת אלוהים בנושא
המקרא אינו דן בהרחבה על שימוש בתכשיטים ובתכשירים קוסמטיים. עם זאת, יש מספיק ראיות לכך שצורות התקשטות אלו או אחרות אינן פסולות בעיני אלוהים.
לדוגמה, לתיאור ברכתו על ירושלים, המשיל אלוהים את העיר לאישה ואמר: ”ואעדך עדי, ... ותִיפִי במאוד מאוד” (יחזקאל ט״ז:11–13). סוגי העדי המוזכרים כאן, על אף היותם סמליים, כוללים צמידים, רָביד [ענק לצוואר] ועגילים. כמו כן, ”מוכיח חכם” שדבריו נופלים על אוזניים קשובות משול בכתבי־הקודש לתכשיטי זהב (משלי כ״ה:1, 12). על סמך השוואות חיוביות אלו המצויות במקרא, אין זה הגיוני שאלוהים כועס על נשים העונדות תכשיטים יפים לשיפור חזותן.
נשים משיחיות מתקשטות
קיימים במקרא פסוקים מסוימים הנוגעים ישירות לנושא התקשטות הנשים. השליח פאולוס כתב: ”תעטינה הנשים תלבושת הולמת”. אם הדבר נעשה ב”צניעות ובאיפוק”, יהיה בכך ביטוי ליראת שמיים (טימותיאוס א׳. ב׳:9, 10). בצניעותן יכולות הנשים המשיחיות להאיר באור חיובי את תורת אלוהים ואת הקהילה.
יש הטוענים מנגד שבאותם פסוקים נאמר כי אל לנשים להתקשט ”בהתגנדרות שיער, לא בזהב ופנינים, ולא במלבושים יקרים, אלא במה שיאה לנשים המצהירות על יראת שמיים — במעשים טובים”. האם יש להבין מכך שאסור לנשים לעצב את שערן או לענוד תכשיטים?
לא, משום שכפי שראינו קודם לכן, המקרא אינו מדבר בגנות ההתקשטות. לכן במקום לאסור קישוטים מסוימים, פאולוס קרא לנשים להתנאות בעיקר בתכונות משיחיות ובמעשים טובים.
תפקידם החשוב של המניעים
השליח פאולוס כתב: ”אל נשפוט עוד איש את רעהו, אלא שזה יהיה שיפוטכם: שלא ייתן איש אבן נגף או מכשול לפני אחיו” (רומים י״ד:13). כיצד מילים אלו חלות על צורות ההתייפות שאנו בוחרים?
ראשית כול, פאולוס מורה לנו שלא ’לשפוט איש את רעהו’. עלינו להישמר לבל ’ניתן אבן נגף לפני אחינו’. אמות המידה המגדירות מה מקובל משתנות ממדינה למדינה ומתרבות לתרבות. דבר המקובל בזמן כלשהו או במקום מסוים אינו יאה בזמן שונה או במקום אחר. כדי שלא להיות למכשול ולא לפגוע באיש, אל לנו להתייפות בצורה המזוהה בתרבות שלנו עם סגנון חיים מפוקפק. מוטב שנשים יראות שמיים ישאלו את עצמן: איך הבגדים שלי נראים בעיני הסביבה? האם חברי הקהילה יהיו נבוכים, ירימו גבה או יתביישו למראה הלבוש שלי? גם אם זכותה של המשיחית להתלבש או להיראות בצורה מסוימת, היא תוותר על זכות זו אם הופעתה החיצונית עלולה לפגוע ברגשות הזולת (קורינתים א׳. י׳:23, 24).
כמו כן, התעסקות מרובה בחזות החיצונית עלולה להוליד גישה לא־בריאה. יש נשים בארצות רבות הנוהגות להתקשט כדי לפלרטט ולמשוך תשומת לב אל עצמן באופן בלתי צנוע. נשים משיחיות, לעומת זאת, נשמרות שלא להתייפות למטרה זו ומשתדלות להיות צנועות וטהורות ”למען לא ינואץ דבר האלוהים” (טיטוס ב׳:4, 5).
נשים יראות אלוהים מבינות שלמרות ההתייפות החיצונית, פארן האמיתי מצוי ב”אדם אשר בסתר הלב”, והוא משתקף בגישתן ובהליכותיהן (פטרוס א׳. ג׳:3, 4). הפעלת שיקול דעת ביחס לסגנון לבוש, לשימוש בתכשירים קוסמטיים ולתכשיטים, מזכה את האישה בכבוד מצד אחרים ומסבה כבוד לבורא.