מנקודת המבט המקראית
האם המקרא מפלה את הנשים לרעה?
טרטוליינוס, תיאולוג בן המאה השלישית לספירה, תיאר פעם את הנשים כ”שער השטן”. יש המשתמשים במקרא כדי להציג את הנשים כנחותות מן הגברים. כתוצאה מכך, רבים סבורים שהמקרא מפלה את הנשים לרעה.
אליזבט קיידי סטנטון, שחיה במאה ה־19 והייתה מראשוני הפעילים למען זכויות הנשים בארצות־הברית, טענה כי ”המקרא והכנסייה הם אבני הנגף הגדולות ביותר בדרכן של הנשים לשוויון זכויות”. על חמשת ספרי המקרא הראשונים אמרה סטנטון: ”אינני מכירה ספרים אחרים המלמדים בצורה כל כך מובהקת להכניע ולהשפיל את האישה”.
אף־על־פי שיש כיום המחזיקים בהשקפות מרחיקות לכת, רבים סבורים שקטעים מסוימים במקרא תומכים בקיפוח נשים. האם מסקנה זו נכונה?
הנשים בראי התנ״ך
”אל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך” (בראשית ג׳:16). מבקרים רואים במילים אלו עונש שגזר אלוהים על חוה, ומתן היתר משמיים לשעבוד הנשים. אולם, אין זו הצהרה בדבר מטרתו של אלוהים, אלא אמירה מדויקת הנוגעת להשלכות העצובות של החטא ושל דחיית ריבונות אלוהים. התעללות בנשים הינה תולדה ישירה של טבע האדם הלא־מושלם ולא רצון אלוהים. בעלים בתרבויות רבות אכן מושלים בנשיהם ולעתים אף ביד רמה ובאכזריות. אך לא זו הייתה מטרת אלוהים.
אדם וחוה נבראו שניהם בצלם אלוהים. יתר על כן, הם קיבלו את אותן הנחיות מאלוהים לפרות ולרבות, למלא את הארץ ולכבוש אותה. היה עליהם לעבוד יחד כצוות (בראשית א׳:27, 28). אין ספק שבשלב זה איש לא שלט על רעהו באכזריות. בבראשית א׳:31 נאמר: ”וירא אלוהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד”.
במקרים מסוימים הסיפורים במקרא אינם מביאים את עמדתו של אלוהים. אלה הם רק תיאורים היסטוריים. המקרה של לוט המציע את בנותיו לאנשי סדום מסופר ללא פרשנות מוסרית וללא התייחסות לעמדת אלוהיםa (בראשית י״ט:6–8).
למעשה, אלוהים מתעב ניצול והתעללות על כל צורותיהם (שמות כ״ב:21; דברים כ״ז:19; ישעיהו י׳:1, 2). תורת משה גינתה מעשי אונס וזנות (ויקרא י״ט:29; דברים כ״ב:23–29). הניאוף היה אסור, ועונש מוות הוטל על שני הצדדים (ויקרא כ׳:10). התורה לא רק שלא הפלתה את הנשים לרעה, היא אף רוממה אותן והגנה עליהן מפני הניצול שרווח בקרב העמים השכנים. אשת חיל בעם היהודי זכתה לכבוד רב ולהערכה (משלי ל״א:10, 28–30). בניגוד לרצון אלוהים הפרו בני ישראל באשמתם את חוקיו בנוגע לגילוי כבוד כלפי נשים (דברים ל״ב:5). בסופו של דבר, שפט אלוהים את העם כולו והעניש אותו על אי־ציותו המחפיר.
האם כניעה היא אפליה?
כל חברה יכולה לתפקד ביעילות רק כאשר קיים סדר. לשם כך, דרושה הפעלת סמכות. האלטרנטיבה היא תוהו ובוהו. ”אלוהים אינו אלוהי מהומה אלא אלוהי השלום” (קורינתים א׳. י״ד:33).
השליח פאולוס מתאר את עקרון הראשות במשפחה: ”ראש כל איש הוא המשיח, וראש האישה הוא האיש, וראש המשיח הוא אלוהים” (קורינתים א׳. י״א:3). כל אחד מלבד אלוהים, נכנע לסמכות גבוהה יותר. האם העובדה שישוע כפוף למישהו משמעה שהוא מופלה לרעה? מובן שלא! העובדה שהגברים קיבלו על בסיס המקרא את הסמכות להנהיג את הקהילה ואת המשפחה אינה מלמדת שהנשים מופלות לרעה. כדי להצליח, הן המשפחה והן הקהילה זקוקות לנשים ולגברים שימלאו כל אחד את התפקידים שיועדו להם, באהבה ובכבוד (אפסים ה׳:21–25, 28, 29, 33).
ישוע תמיד נהג בנשים בכבוד. הוא סירב לפעול על־פי המסורות והכללים המפלים שלימדו הפרושים. הוא שוחח עם נשים נוכריות (מתי ט״ו:22–28; יוחנן ד׳:7–9). הוא לימד נשים (לוקס י׳:38–42). הוא הגן עליהן לבל יינטשו (מרקוס י׳:11, 12). ייתכן שהצעד המהפכני ביותר בימיו היה לקבל נשים לחוג מכריו (לוקס ח׳:1–3). כמי שגילם באופן מושלם את כל תכונות אלוהים, הראה ישוע שבני שני המינים שווים בעיני אלוהים. למעשה, הן גברים והן נשים מקרב המשיחיים הקדומים זכו למתנות רוח הקודש (מעשי השליחים ב׳:1–4, 17, 18). ברגע שמשוחים אלה, בעלי התקווה לשרת כמלכים וכוהנים עם המשיח, מוקמים לתחייה שמימית, ההבחנה המינית ביניהם מתבטלת (גלטים ג׳:28). יהוה, מחבר המקרא, אינו מפלה את הנשים לרעה.
[הערת שוליים]
[תמונה בעמוד 14]
בשונה מרבים מבני דורו, נהג ישוע בנשים בכבוד