כאשר דג גורם לך לחלות
מאת כתב עורו! בפיג׳י
לאכול או לא לאכול, התחבט ארבונטו. הוא היה מודע לסכנה, אבל הרעב גבר עליו וריחו של הדג הצלוי היה נהדר. תיאבונו הכריע. אלא שמאוחר יותר נתקף בחילות והתכווצויות בבטן מלוות בהקאות ושלשולים שגרמו לו להצטער על כך שאכל את הדג.
חבריו החישו אותו לבית־החולים שבאי מגוריו הקטן באוקיינוס השקט. בהגיעו לשם הוא כבר היה בהכרה חלקית ובמצב של התייבשות וסבל מכאבים בחזה, מלחץ דם נמוך עד כדי סכנה ומדופק איטי. בתוך מספר ימים, נוסף על כאבי הראש, הסחרחורות והתשישות, סבל מתחושת קהות ברגליים, כאבים בהשתנה ובלבול חושי (כשקר הרגיש חם וכשחם הרגיש קר). כעבור שמונה ימים התייצב הדופק, אולם תחושת הקהות והתשישות נמשכו עוד שבועות.
ארבונטו נפל קורבן לרעלנים טבעיים חזקים המזהמים דגי שוניות טרופיים שבימים כתיקונם אכילים. ההרעלה הידועה כצ׳יגואטרה, מתרחשת באיים הקריביים ובאזורים טרופיים וסוּבּ־טרופיים באוקיינוס ההודי ובאוקיינוס השקט. באזורים אלה נחשבים הדגים לאחד ממקורות המזון העיקריים.
הצ׳יגואטרה אינה מחלה חדשה. היא למעשה מיררה את חייהם של חוקרי ארצות אירופאים. גם כיום נופשים רבים סובלים מהשפעותיה המתישות. מטבע הדברים, מחלה זו מגבילה את הדיג ואת תעשיית התיירות במדינות איים רבות. יתר על כן, סחר בינלאומי בדגי שוניות חיים או קפואים מרחיב את הטווח הגיאוגרפי של הצ׳יגואטרה מעבר לאזורים הטרופיים, ומביא אותה למקומות שבהם המחלה אינה מזוהה בקלות.a
מה גורם לדגי השוניות להפוך לרעילים? האם ניתן לזהות דגים רעילים? הבה נראה מה העלו בחכתם החוקרים אחרי עשרות שנות מחקר.
זיהוי האשם
מיקרואורגניזם בשם דִינוֹפְלָגֶלָט נחשב על־פי־רוב למקור הרעלנים הגורמים להרעלת צ׳יגואטרה.b הוא חי לו על אלמוגים מתים ונצמד לאצות. דגים קטנים הניזונים מהאצות אוכלים את הרעלנים (ciguatoxins), שאותם מפיקים הדִינוֹפְלָגֶלָטים. דגים אלה נאכלים על־ידי דגים גדולים יותר, ואלה נאכלים בעצמם על־ידי דגים אחרים, וכך הרעלנים מוצאים עצמם גבוה יותר בשרשרת המזון. אולם נראה כי אין להם כל השפעה על הדגים עצמם.
רעלנים אלה נמנים עם החומרים הביולוגיים הקטלניים ביותר המוכרים. למרבה השמחה, ”רק מיני דגים אחדים גורמים להרעלת צ׳יגואטרה”, נכתב בעיתון אוסטרלי ממשלתי. הרעלנים אינם משנים את מראם, ריחם או טעמם של הדגים ואינם נהרסים בבישול, בייבוש, בהמלחה, בעישון או בהשריה. במקרה של ארבונטו, שום דבר בדג שאכל לא הדליק אצלו נורה אדומה עד הופעת התסמינים החמורים בקיבה ובמעיים, במערכת הלב וכלי הדם ובמערכת העצבים.
אבחון וטיפול
אין כיום בדיקות מעבדה לגילוי צ׳יגואטרה בבני אדם. האבחון מתבסס על הופעתם של מספר תסמינים המתגלים לרוב מספר שעות לאחר האכילה, ושניתן לאמתם על־ידי בדיקת שאריות הדג למציאת רעלנים (ראה המסגרת בעמוד הנגדי). אם אתה חושד שלקית בצ׳יגואטרה, פנה לטיפול רפואי. למרות שלא ידוע על תרופה סותרת רעלים, הטיפול יכול להקל על התסמינים שבדרך כלל שוככים כעבור מספר ימים. עם זאת, מדובר בהרעלה מתישה וטיפול מוקדם עשוי להבטיח שהשפעותיה לא יהיו כרוניות.
חוּמרת הסימפטומים משתנה ותלויה במספר גורמים כגון רעילות הדג, כמות הדג וחלקי הדג שנאכלו, רמות הרעלנים המצויים כבר בגוף החולה, ומוצאו הגיאוגרפי של הדג, מכיוון שנראה כי הרעלנים משתנים במקצת מאזור לאזור. במקום לפתח חסינות לרעלנים אלה, בני אדם נעשים רגישים יותר, מה שמחמיר את ההתקפות החוזרות! גם צריכת אלכוהול מגבירה את התסמינים. כדי למנוע את הישנות המחלה, על החולה להימנע מאכילת דגים במשך שלושה עד שישה חודשים לאחר ההרעלה, מסביר כתב עת העוסק במחלה שכיחה זאת.
מקרים חמורים עשויים להימשך שבועות או חודשים ולפעמים אפילו שנים וליצור סימפטומים דומים לאלה של תסמונת התשישות הכרונית. במקרים נדירים, המחלה מובילה למוות מהלם או מאי־ספיקת לב ומערכת הנשימה או מהתייבשות. אולם מקרים אלה קשורים בדרך כלל לאכילת חלקים של הדג שבהם ריכוז הרעלנים גבוה יותר, כגון ראשו או איבריו הפנימיים.
תעלומה מתמשכת
למעשה כל הדגים השוכנים בשוניות האלמוגים וטורפיהם, הם נשאים פוטנציאליים של הרעלן. אבל כאן טמונה התעלומה. דגים משונית אחת עשויים להיות מאוד רעילים, ואילו דגים מאותו מין הניצודים בקרבת מקום אינם מסוכנים. מינים שלרוב גורמים לצ׳יגואטרה בחלק אחד של העולם עשויים להיות ראויים למאכל בחלק אחר של העולם. מאחר ששחרור הרעלנים על־ידי הדִינוֹפְלָגֶלָטים אינו קבוע, לא ניתן לחזות מראש היכן יהיו דגים רעילים.
מה שתורם להחמרת הבעיה הוא שקשה למצוא בדיקות מהימנות לזיהוי דגים רעילים שיהיו יעילות כלכלית. כעת רשויות הבריאות יכולות לכל היותר ליידע את הציבור מאילו דגים יש להימנע והיכן הם ניצודים — מידע המבוסס על דיווחים של מקרי הרעלה. מבין המינים החשודים מאוד נמנים ברקודה, דקר, סְקוֹמְבְּרַן, לוטיין נחושתי, דג הסלע, לוטיין וכן צלופח המורנה. דגים גדולים וזקנים הם בדרך כלל מסוכנים יותר. במספר ארצות אסור למכור דגים החשודים כלא־בטוחים לאכילה. אולם דגי אוקיינוסים שאינם ניזונים מדגי שונית ומדגים הגדלים במים בטמפרטורה ממוזגת נחשבים לרוב בטוחים.
שכיחות הצ׳יגואטרה צפויה לעלות. אחת הסיבות לכך היא שאלמוגים מתים יוצרים סביבה נוחה להתרבות מהירה של דִינוֹפְלָגֶלָטים רעילים, ומדיווחים עולה כי קיים מספר הולך וגדל של שוניות אלמוגים חולות או גוססות.
למרות טבעו הלא־צפוי של הצ׳יגואטרה, תוכל לצמצם את הסיכונים אם תשים לב למספר עקרונות בסיסיים (ראה המסגרת למעלה). ארבונטו כמעט ונפח את נשמתו מכיוון שלא נהג על־פי הנחיות אלו. הוא אכל את ראשו ובשרו של דג סלע מקומי הידוע כמסוכן מאוד. הוא אכל ממין זה בעבר מבלי שחלה וכמו תושבי איים רבים נעשה שאנן.
האם כוונת האמור לעיל היא שעליך להימנע ממאכלי ים, אולי באיזו חופשה טרופית? לא ולא. הגישה השקולה היא לשעות לאזהרות ולבחור את הדג שלך בקפידה.
[הערות שוליים]
a אין נתונים לגבי היקף המחלה בעולם כולו בשל אבחונים מוטעים ומחסור בדיווחים. רשויות שונות מעריכות כי מדי שנה ישנם כ־000,50 מקרי הרעלה בעולם כולו.
b מין הדִינוֹפְלָגֶלָטים הוא Gambierdiscus toxicus.
[תיבה/תמונה בעמוד 21]
תסמינים שכיחים
◼ שלשולים, בחילות, הקאות, התכווצויות בבטן
◼ צמרמורות, הזעה, סחרחורות, כאבי ראש, גירודים
◼ תחושת קהות או עקצוץ מסביב לפה, בידיים או ברגליים
◼ בלבול חושי — כשקר מרגישים חם, וכשחם מרגישים קר
◼ כאבי שרירים, כאבי מפרקים וכאבים בהשתנה
◼ דופק חלש, לחץ דם נמוך, תשישות
[תיבה/תמונה בעמוד 21]
הקטן את הסיכון
◼ ברר באגף הדיג המקומי או אצל דייגים מנוסים מאילו דגים יש להימנע ובאילו אזורים ניצודים דגים רעילים.
◼ אל תאכל דגים מאזורים שבהם דווח לאחרונה על מקרי צ׳יגואטרה.
◼ אל תאכל דגי שונית זקנים וגדולים.
◼ אל תאכל את הראש או הכבד או חלקים פנימיים אחרים.
◼ מיד לאחר שאתה תופס דג שונית רוקן היטב את בטנו.
[תמונות בעמודים 20, 21]
מינים חשודים שכיחים
(השמות הנפוצים משתנים ממקום למקום)
לוטיין
דקר
ברקודה
דג הסלע
סקומברן
צלופח המורנה
[תמונה בעמוד 20]
דִינוֹפְלָגֶלָט, מקור הרעלנים
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 20]
כל הדגים מלבד צלופח המורנה: Illustrated by Diane Rome Peebles - Provided by the Florida Fish and Wildlife Conservation Commission, Division of Marine Fisheries Management; צלופח המורנה: Photo by John E. Randall; דִינוֹפְלָגֶלָט: (http://microscope.mbl.edu) Image by D. Patterson and R. Andersen, provided courtesy of micro*scope
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 21]
הדגים ברקע: Illustrated by Diane Rome Peebles - Provided by the Florida Fish and Wildlife Conservation Commission, Division of Marine Fisheries Management