בחרתי בקריירה הנכונה

סיפורה של סוניה אַקונייה קוודו

קיבלתי הצעת קידום בבנק.‏ דיברו איתי על משרה יוקרתית ושכר גבוה יותר.‏ אולם בדיוק באותו זמן הוזמנתי לשרת כחלוצה מיוחדת בקהילה מרוחקת.‏ במבט לאחור אחרי 32 שנה אני יודעת שעשיתי את הבחירה הנכונה.‏

אמי קיבלה חינוך קתולי,‏ אבל היו לה ספקות בנוגע לתורות הכנסייה.‏ היא תהתה מדוע יש לסגוד לצלמים מעשה ידי אדם.‏ האמת בענייני דת הייתה חשובה לה,‏ והיא עברה מכנסייה לכנסייה כדי למצוא תשובות,‏ אך ללא הצלחה.‏

יום אחד כאשר ישבה מחוץ לביתנו בטוּסְטְלָה שבמקסיקו,‏ ונהנתה מהרוח הקלילה,‏ הגיע אחד מעדי־יהוה.‏ תשובותיו המקראיות לשאלותיה הרשימו אותה,‏ והיא הסכימה להיפגש איתו שוב.‏ בשובו חיכתה לו אמי ביחד עם כומר אַדוֶנטִיסְטי,‏ כומר קתולי וכומר פרוטסטנטי.‏ היא העלתה שאלה בנוגע לשבת ורק תשובתו המקראית של העד סיפקה אותה.‏ למעשה,‏ הוא היה היחיד שבא עם ספר מקרא!‏ בשנת 1956,‏ לאחר ששה חודשים בלבד של לימוד המקרא,‏ היא נטבלה כאחת מעדי־יהוה.‏ הייתי אז בת שמונה.‏

חששותיו הכנים של אבי

אבי לא מנע מאמי ללמוד את המקרא.‏ אבל כשהחלה ללמד אותנו,‏ ארבעת ילדיה — שני בנים ושתי בנות — והחלה לנכוח באסיפות,‏ השמיד את כל הספרות שלה.‏ אבי היה משוכנע שמוליכים אותנו שולל,‏ וניסה בעזרת תרגום מקרא קתולי להוכיח שהעדים שָתלו במרמה בתרגום שלהם את שם אלוהים,‏ יהוה.‏ כאשר אמי הראתה לו ששם זה מופיע במקרא שלו,‏ הוא היה מאוד מופתע וגישתו כלפי העדים השתנתה (‏תהלים פ״ג:‏19‏)‏.‏

במקסיקו,‏ יום הולדתה ה־15 של נערה הוא מאורע מיוחד.‏ מאחר שחגיגת ימי הולדת עומדת בסתירה לעקרונות המקרא,‏ הפסקתי לחגוג את ימי ההולדת שלי.‏a אבל אבי התעקש לעשות משהו מיוחד בשבילי.‏ חשבתי על כך ואמרתי,‏ ”‏אני רוצה שאתה תהיה המתנה שלי בכך שתתלווה אליי לכינוס הבא של עדי־יהוה”‏.‏ הוא הסכים והתעניינותו במקרא גברה.‏

לילה אחד נפצע אבי קשה מכבל מתח גבוה שנקרע בעקבות סערה עזה.‏ בתקופת ההחלמה בבית־החולים,‏ טיפלו בו העדים המקומיים מסביב לשעון — גילוי של אהבה משיחית שהוא מעולם לא שכח.‏ מאוחר יותר החל לקחת חלק בפעילות הבישור והקדיש את חייו ליהוה.‏ למרבה הצער,‏ ב־30 בספטמבר 1975,‏ חודש לפני שאמור היה להיטבל,‏ הוא נפטר.‏ עד כמה נכספים אנו ליום שנחבק אותו בתחיית המתים!‏ (‏מעשי השליחים כ״ד:‏15‏)‏.‏

השפעה חיובית מצד המשפחה

אחותי הגדולה,‏ כרמן,‏ תמיד גילתה הערכה רבה לשירות המורחב.‏ זמן קצר לאחר טבילתה ב־1967,‏ החלה לשרת כחלוצה רגילה והקדישה כ־100 שעות בחודש לפעילות הבישור.‏ ברבות הימים עברה לעיר טוֹלוּקָה שבמרכז מקסיקו.‏ בינתיים סיימתי את לימודיי והתחלתי לעבוד בבנק.‏ נטבלתי ב־18 ביולי 1970.‏

השירות המורחב הסב לכרמן אושר רב,‏ והיא עודדה אותי להצטרף אליה בטולוקה.‏ יום אחד האזנתי לנאום שהדגיש שתלמידי ישוע חייבים לנצל את נכסיהם הרוחניים היקרים לתהילת אלוהים,‏ וזה גרם לי לחשוב על מה שאחותי הציעה לי (‏מתי כ״ה:‏14–30‏)‏.‏ שאלתי את עצמי,‏ ’‏האם אני מנצלת כמיטב יכולתי את המתנות הרוחניות שקיבלתי?‏’‏ מחשבות כאלה הציתו בי את הרצון לעשות יותר למען יהוה.‏

בחירה בין שתי קריירות

בשנת 1974 הגשתי בקשה לשרת כחלוצה בשטח אחר.‏ זמן קצר לאחר מכן קיבלתי בעבודה שיחת טלפון מזקן־קהילה בטולוקה.‏ ”‏אנחנו מחכים לך.‏ למה את לא כאן?‏”‏ שאל.‏ להפתעתי,‏ קיבלתי מינוי לשרת בטולוקה כחלוצה מיוחדת,‏ אבל מכתב המינוי כנראה הלך לאיבוד בדואר!‏ (‏חלוצים מיוחדים מוכנים לשרת בשירות המורחב בכל מקום שאליו ארגון יהוה רואה לנכון לשלוח אותם.‏)‏

מייד הודעתי לבנק על התפטרותי.‏ ”‏חכי רגע סוניה”‏,‏ אמר המנהל שלי ונפנף בדף נייר.‏ ”‏כרגע הודיעו לנו שאת אחת משבע נשים שנבחרו לשמש כסגניות מנהל.‏ החברה שלנו מעולם לא מינתה נשים לתפקיד כזה.‏ את לא מעוניינת במשרה?‏”‏ כפי שסיפרתי בהתחלה,‏ בזכות הקידום הזה הייתי נהנית ממידה מסוימת של יוקרה וממשכורת גבוהה יותר.‏ הודיתי למנהל ואמרתי לו שהחלטתי להקדיש זמן רב יותר לעבודת אלוהים.‏ ”‏אם כך,‏ דרך צלחה”‏,‏ אמר.‏ ”‏אבל זכרי,‏ דלתות הבנק תמיד יהיו פתוחות בפנייך אם תהיי מעוניינת בעבודה”‏.‏ כעבור יומיים הייתי בטולוקה.‏

חלוציות מיוחדת במקסיקו

כרמן כבר שירתה שנתיים כחלוצה מיוחדת בטולוקה כאשר הצטרפתי אליה.‏ כל כך שמחנו להיות שוב ביחד!‏ אבל השותפות שלנו לא האריכה ימים.‏ שלושה חודשים לאחר מכן,‏ עברה אמי תאונה ונזקקה לטיפול קבוע בבית.‏ לאחר התייעצות עם משרד הסניף של עדי־יהוה,‏ הסכמנו כרמן ואני שהיא תחזור הביתה כדי לטפל באמא,‏ וכך עשתה במשך 17 שנה.‏ לאורך כל התקופה הזאת שירתה כרמן כחלוצה רגילה.‏ היא הזמינה את תלמידי המקרא שלה הביתה,‏ מה שאיפשר לה לעמוד לרשותה של אמי.‏

בשנת 1976 נשלחתי לטקמצ׳אלקו,‏ עיר של ניגודים — בצידה האחד עניים ובצידה האחר עשירים.‏ התחלתי לתת שיעורי מקרא לגברת קשישה שמעולם לא נישאה והתגוררה עם אחיה העשיר.‏ כאשר סיפרה לו על רצונה להיות אחת מעדי־יהוה,‏ הוא איים לגרשה.‏ למרות זאת,‏ אישה ענווה זו לא נכנעה לאיומים ונטבלה.‏ אחיה,‏ בעקבות זאת,‏ מימש את איומו.‏ על אף היותה אז בת 86,‏ שמה את מלוא מבטחה ביהוה.‏ הקהילה דאגה לה,‏ והיא נשארה נאמנה עד יום מותה.‏

בית־ספר גלעד ואחר כך בוליביה

חמש שנים נפלאות עברו עליי בטקמצ׳אלקו.‏ ואז קיבלתי הזמנה ללמוד בבית־ספר גלעד,‏ בכיתה שנפתחה לראשונה במקסיקו.‏ הייתה זו שלוחה של בית־הספר שמושבו בניו־יורק.‏ אמי וכרמן עמדו על כך שאענה להזמנה.‏ נסעתי ללמוד בקורס בן עשרה שבועות שהתקיים במשרד הסניף במקסיקו סיטי.‏ הייתה זו נקודת שיא בחיי הרוחניים.‏ הלימודים הסתיימו ב־1 בפברואר 1981 ונשלחתי ללַה פַּס שבבוליביה,‏ יחד עם אנריקטה אַיאָלָה (‏כיום פרננדז)‏.‏

כאשר הגענו ללה פס,‏ האחים שהיו אמורים לקבל את פנינו התעכבו.‏ ”‏למה לבזבז זמן?‏”‏ אמרנו והתחלנו לבשר לאנשים בנמל התעופה.‏ כעבור שלוש שעות מהנות,‏ פגשנו את האחים מהסניף.‏ לאחר שהתנצלו,‏ הסבירו לנו שהרחובות היו פקוקים בשל הקרנבל שהתקיים אז.‏

לבשר מעל העננים

לה פס שוכנת כ־600,‏3 מטר מעל פני הים,‏ כך שברוב הימים היינו מעל העננים.‏ האוויר הדליל מקשה על הנשימה ולאחר זמן קצר בשירות הרגשתי תשושה.‏ רק אחרי שנה התרגלתי לגובה הרב,‏ אך הברכות של יהוה עלו בהרבה על הקשיים הפיזיים.‏ למשל,‏ בוקר אחד ב־1984,‏ טיפסתי במעלה הר טרשי אל בית שניצב בפסגתו.‏ מותשת,‏ דפקתי על הדלת ופתחה לי אישה.‏ ניהלנו שיחה מהנה ואמרתי שאחזור בעוד מספר ימים.‏

‏”‏אני בספק”‏,‏ אמרה.‏ בכל זאת חזרתי והאישה ביקשה ממני לתת לבתה שיעורי מקרא.‏ ”‏זו אחריות ההורים”‏,‏ אמרתי.‏ ”‏אבל אני מוכנה לעזור לך אם את רוצה”‏.‏ היא הסכימה ואף הייתה מוכנה לקבל בעצמה שיעורי מקרא.‏ מכיוון שלא ידעה קרוא וכתוב,‏ התחלנו עם הספרון למד קרוא וכתוב (‏לועזית)‏,‏ שיצא לאור מטעם עדי־יהוה.‏

עם הזמן התרחבה המשפחה והיו בה שמונה ילדים.‏ כאשר הייתי מגיעה אליהם,‏ חלק מהילדים היו יוצרים שרשרת אנושית כדי לעזור לי לטפס.‏ בסופו של דבר המשפחה כולה — האבא,‏ האמא ושמונת ילדיהם — שירתה ועודנה משרתת את יהוה.‏ שלוש בנות משרתות כחלוצות ואחד הבנים משמש כזקן־קהילה.‏ עד למותו בשנת 2000,‏ שירת האב כמשרת עוזר בקהילה.‏ לבי מתחמם כשאני חושבת על המשפחה הנפלאה הזאת ועל נאמנותה!‏ אני מודה ליהוה על שאיפשר לי לעזור להם.‏

שוב ביחד עם כרמן

לאחר מותה של אמי ב־1997,‏ שוב הוזמנה כרמן לשרת כחלוצה מיוחדת.‏ בשנת 1998 נשלחה לקוצ׳בַּמְבָּה שבבוליביה,‏ היכן ששירתתי.‏ כן,‏ לאחר 18 שנה שוב היינו ביחד וכרמן קיבלה סטטוס של שליחה.‏ הייתה לנו תקופה נפלאה בקוצ׳במבה,‏ מקום שבו האקלים כל כך נעים שהסנוניות,‏ כך אומרים,‏ אף פעם לא עוזבות!‏ נכון לעכשיו אנחנו בסוּקְרֶה שבבוליביה,‏ עיר יפהפיה בת 000,‏220 תושבים השוכנת בעמק גבוה.‏ עיר זו כונתה בעבר הוותיקן הקטן מכיוון שהיו בה כל כך הרבה כנסיות קתוליות.‏ כיום יש בעיר חמש קהילות של עדי־יהוה.‏

אם נחבר את מניין השנים שלנו ביחד,‏ כרמן ואני משרתות כחלוצות למעלה מ־60 שנה,‏ שבמהלכן נפלה בחלקנו הזכות המיוחדת לעזור ליותר ממאה איש להיטבל.‏ כן,‏ אין דרך חיים טובה יותר מאשר לשרת את יהוה בלב ונפש (‏מרקוס י״ב:‏30‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

טיפסתי במעלה הר טרשי כדי ללמד את המשפחה הזו

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

בשירות ביחד עם אחותי כרמן (‏מימין)‏