הצורך להשלים עם המוות
”כשנודע לי על מותו של אבי הייתי בהלם ונכנסתי לדיכאון. הייתי מוצפת רגשי אשמה כיוון שלא הייתי לצידו כשהוא נפטר. שום דבר לא משתווה לכאב העמוק שחשים בעקבות מותו של אדם יקר. אני כל כך מתגעגעת לאבא שלי” (שרה).
רוב האנשים אינם חשים בנוח לדבר על המוות, ואין זה משנה מאיזה רקע תרבותי או דתי הם באים. במספר שפות ניתן למצוא מונחים מעודנים יותר המקלים על תחושת חוסר הנוחות המתלווה לנושא. בעברית, במקום לומר שמישהו ”מת”, אנשים אומרים שהוא ”הלך לעולמו”, ”נפטר”, או ש”הוא כבר לא איתנו”.
אולם גם המונחים המעודנים ביותר אינם מקלים בהרבה את הכאב התהומי שחשים בדרך כלל מי שאיבדו אדם אהוב. יש שכאבם כה עמוק עד כי הם אינם מסוגלים להשלים עם מה שקרה.
אם אחד מיקיריך נפטר אולי גם אתה מתקשה להשלים עם האובדן. אתה אולי אף מעמיד פנים שהכול בסדר בעוד שבתוך תוכך אתה יודע שזה לא באמת כך. כמובן, כל אחד מתאבל בדרך שונה, אז גם אם אינך מראה כלפי חוץ את יגונך, אין משמע הדבר שאתה מדחיק את רגשותיך.a אולם בעיות עלולות לצוץ אם אתה מרגיש שעליך להעמיד פנים למען אחרים — אולי למען קרובי משפחה אחרים השרויים באבל.
”לא היה לי זמן להתאבל”
קח לדוגמה את נתניאל, צעיר שאיבד את אימו כשהיה בן 24. ”בהתחלה הייתי אובד עצות”, הוא אומר. ”הרגשתי שאני צריך לתמוך באבא שלי ובחבריה הרבים של אימי שהיו נסערים. לא היה לי זמן להתאבל”.
לאחר למעלה משנה, נתניאל שם לב שהוא עדיין לא הצליח להשלים עם מות אימו. ”אבא עדיין מתקשר אליי מדי פעם כדי לשתף אותי בכאבו”, הוא מספר, ”וזה דבר טוב. הוא צריך לדבר על זה, ואני שמח לעזור. הבעיה היא שכשאני זקוק לתמיכה, אני מרגיש שאין לי עם מי לדבר”.
מטפלים — לרבות אנשי רפואה הנתקלים במקרי מוות רבים — חשים לעיתים שהם חייבים להדחיק את רגשותיהם. לדוגמה, הֵלואיזה, העובדת כרופאה זה למעלה מ־20 שנה, עבדה באזור שבו כולם הכירו זה את זה והיה לה קשר קרוב עם מטופליה. ”הייתי לצידם של רבים מהם בשעת מותם”, היא אומרת, ”וחלקם היו חברים מאוד קרובים שלי”.
הלואיזה ידעה שבכי הוא דרך טבעית להקל את הכאב. ”אבל היה לי קשה לבכות”, היא אומרת. ”היה לי כל כך חשוב להיות חזקה בשביל אחרים שהרגשתי שאני חייבת להסתיר את רגשותיי. חשבתי שזה מה שאחרים מצפים ממני לעשות”.
”הרגשתי שהבית ריק בלעדיה”
תחושת הבדידות היא אולי אחד הקשיים הגדולים ביותר שעימם מתמודדים מי שאיבדו אדם יקר. אשלי, למשל, הייתה בת 19 כאשר אמהּ נפטרה מסרטן. ”אחרי כן, הרגשתי ממש אבודה ובודדה”, היא מספרת. ”אמא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי. בילינו המון זמן ביחד”.
מטבע הדברים, לאשלי היה קשה לבוא כל יום הביתה ולראות שאמא שלה לא נמצאת שם. ”הרגשתי שהבית ריק בלעדיה”, היא אומרת. ”פעמים רבות פשוט הלכתי לחדר שלי ובכיתי כשהסתכלתי בתמונות שלה וכשנזכרתי בדברים שהיינו עושות ביחד”.
אם איבדת בן משפחה או חבר יקר, הייה בטוח שאינך צריך להתמודד לבד עם כאבך. רבים מצאו דרכים יעילות להתמודד עם המצב, כפי שנראה בהמשך.
[הערת שוליים]
a כיוון שכל אחד מתאבל בדרך שונה, לא יהיה זה הוגן מצד אחרים לשפוט את מי שאינם מפגינים כלפי חוץ את רגשותיהם לאחר מותו של אדם אהוב.
[קטע מוגדל בעמוד 5]
”הרגשתי ממש אבודה ובודדה. אמא שלי הייתה החברה הכי טובה שלי” (אשלי)