”לא ייתכן!”
תושב ניו־יורק (ארה״ב) מספר: ”בני, ג׳ונתן, היה אצל חברים מרחק קילומטרים ספורים מהבית. אשתי, ולנטינה, לא התלהבה מהרעיון שהוא נוסע לשם. היא חששה תמיד מהתנועה הסואנת. אבל הוא אהב אלקטרוניקה, ולחברים שלו היה בית־מלאכה, שם צבר ניסיון מעשי. הייתי בבית במערב מנהטן, ניו־יורק. אשתי ביקרה אצל משפחתה בפורטו־ריקו. ’עוד מעט ג׳ונתן יחזור’, חשבתי. פעמון הדלת צלצל. ’זה בטח הוא’. אבל טעיתי. בדלת עמדו שוטר וחובשים. ’האם אתה מזהה את רשיון־הנהיגה הזה?’ שאל השוטר. ’כן, הוא של הבן שלי, של ג׳ונתן’. ’יש לנו חדשות רעות. קרתה תאונה, ו...הבן שלך, ... הבן שלך נהרג’. תגובתי הראשונה היתה, ’לא ייתכן!’ אומנם חלפו שנים, אבל הפצעים שנפערו בלבנו עדיין לא הגלידו”.
’יש לנו חדשות רעות. קרתה תאונה, ו...הבן שלך, ... הבן שלך נהרג’.
אב מברצלונה (ספרד) כותב: ”בספרד בשנות ה־60’ היתה לי משפחה מאושרת — אשתי מרִיה, אני ושלושת ילדינו, דיוויד בן 13, פקיטו בן 11 ואיזַבֶּל בת 9.
”יום אחד בחודש מרס 1963, חזר פקיטו הביתה מבית־הספר והתלונן על כאבי־ראש עזים. היינו אובדי־עצות — אבל לא לאורך זמן. כעבור שלוש שעות הוא מת. שטף־דם מוחי קטע את חייו.
”פקיטו נפטר לפני יותר מ־30 שנה. למרות זאת, אנו כואבים מאוד את אובדנו עד עצם היום הזה. לא ייתכן שהורים יאבדו ילד ולא ירגישו שאיבדו חלק מעצמם — ולא משנה כמה זמן חלף וכמה ילדים נותרו להם”.
שני מקרים אלה של הורים ששכלו את ילדיהם, ממחישים את גודל הכאב שבאובדן ילד. אכן צדק הרופא שכתב: ”מות ילד הוא על־פי־רוב טרגי וטראומתי יותר ממותו של אדם מבוגר, מפני שילד הוא האדם האחרון במשפחה הצפוי למות... מותו של כל ילד פירושו אובדן חלומות לעתיד, אובדן מערכות־יחסים אפשריות [בן, כלה, נכדים], אובדן חוויות... שטרם נחוו”. תחושה עמוקה זו של אובדן עלולה לתקוף גם כל אשה שאיבדה תינוק בהפלה טבעית.
אלמנה אחת מספרת: ”בעלי, ראסל, שירת כחובש קרבי במלחמת־העולם השנייה באוקיינוס השקט, וניצל מקרבות איומים. הוא חזר לארצות־הברית לחיים שלווים יותר. אחרי כן, התחיל לשרת כמבשר של דבר־אלוהים. בתחילת שנות ה־60 לחייו, הופיעו אצלו סימפטומים של מחלת לב. הוא בכל זאת ניסה לחיות חיים פעילים. יום אחד, ביולי 1988, הוא לקה בהתקף־לב חמור ונפטר. מותו שבר אותי. לא היתה לי אפילו הזדמנות להיפרד ממנו. הוא היה עבורי יותר מבעל. בעלי היה חברי הטוב ביותר. עברנו יחד 40 שנה של חיים משותפים. נראה היה שעלי להתמודד עם בדידות קשה”.
אלה הן רק מעט מאלפי הטרגדיות הניחתות מדי יום על משפחות בכל רחבי העולם. כפי שיעידו רוב האָבֵלים, כשהמוות גוזל ממך את ילדך, את בן־זוגך, את הוריך או את חברך, הוא אכן הופך ל”אויב האחרון”, כלשון המחבר המשיחי פאולוס. בדרך־כלל, התגובה הטבעית הראשונה לשמע החדשות האיומות היא הכחשה, ”לא ייתכן! אני לא מאמין”. בעקבותיה באות תגובות אחרות, כשם שנראה בהמשך (קורינתים א׳. ט״ו:25, 26).
אולם, בטרם נדון בתחושת היגון, הבה נשיב על כמה שאלות חשובות. האם המוות סותם את הגולל על חיי האדם? היש תקווה שנשוב ונראה את יקירינו?
יש תקווה אמיתית
פאולוס, אחד מכותבי המקרא, דיבר על תקווה לשחרור מ”האויב האחרון”, המוות. הוא כתב: ”האויב האחרון שימוגר הוא המוות” (קורינתים א׳. ט״ו:26). מדוע היה פאולוס כה משוכנע בדבר? משום שפאולוס למד ממישהו שהוקם לתחייה, מישוע המשיח (מעשי־השליחים ט׳:3–19). לכן פאולוס כתב: ”ומאחר שהמוות בא על־ידי אדם [האדם הראשון], גם תחיית המתים היא על־ידי אדם [ישוע המשיח]; שכן כמו שבאדם הכל מתים, כך גם במשיח הכל יחיו” (קורינתים א׳. ט״ו:21, 22).
ישוע כאב עד עמקי נשמתו כשפגש את האלמנה מנָעים וראה את בנה המת. כתבי־הקודש מספרים: ”[ישוע] התקרב אל שער העיר [נעים] והנה מוציאים מת אשר בן יחיד הוא לאמו האלמנה, וקהל רב מן העיר הולך עימה. כשראה אותה האדון נכמרו רחמיו עליה ואמר: ’אל תבכי’. הוא ניגש, נגע במיטה ונושאי המיטה נעמדו. אז אמר: ’בחור, הריני אומר לך, קום!’ המת ישב והחל לדבר, וישוע נתן אותו לאמו. הכל נתמלאו יראה והיללו את אלוהים באומרם: ’נביא גדול קם בקרבנו, אלוהים פקד את עמו’” (לוקס ז׳:12–16).
לעיני עדים, חולל ישוע נס בלתי נשכח של תחיית־מתים. זה היה סמל לתחיית־המתים שחזה זמן־מה קודם לכן — תקומה לחיים עלי־אדמות תחת ”שמים חדשים”. במקרה ההוא אמר ישוע: ”אל תתמהו על זאת, כי תבוא שעה שכל שוכני קבר ישמעו את קולו, ויֵצאו” (ההתגלות כ״א:1, 3, 4; יוחנן ה׳:28, 29; פטרוס ב׳. ג׳:13).
גם פטרוס וכן כמה מן ה־12 שהתלוו אל ישוע במסעותיו היו עדי־ראייה לתחיית־מתים. הם שמעו במו־אוזניהם את ישוע, לאחר תחייתו, מדבר סמוך לים כינרת. הכתוב אומר: ”אמר להם ישוע: ’בואו, איכלו!’ אף אחד מהתלמידים לא העז לשאול אותו ’מי אתה?’, כי ידעו שהוא האדון. ניגש ישוע, לקח את הלחם ונתן להם וכן גם את הדגים. זאת היתה הפעם השלישית שישוע התגלה לתלמידים אחרי קומו מן המתים” (יוחנן כ״א:12–14).
לכן, פטרוס כתב באמונה שלימה: ”ברוך האלוהים אבי אדוננו ישוע המשיח אשר ברוב רחמיו הוליד אותנו מחדש לתקווה חיה בתחיית ישוע המשיח מן המתים” (פטרוס א׳. א׳:3).
השליח פאולוס ביטא את תקוותו הבטוחה בזה הלשון: ”אני... מאמין בכל הכתוב בתורה ובנביאים; ויש לי תקווה באלוהים שתהיה תחייה הן של הצדיקים והן של הרשעים, דבר שגם הם מחכים לו” (מעשי־השליחים כ״ד:14, 15).
מכאן, שמיליונים יכולים לקוות לראות את יקיריהם שבים לחיות עלי־אדמות, אם כי בנסיבות שונות לגמרי. באילו נסיבות? פרטים נוספים בנושא התקווה המקראית ביחס ליקירינו שמתו יידונו בחלק האחרון של החוברת, ”תקווה בטוחה למתים”.
אולם, הבה נדון תחילה בשאלות שאולי מנקרות במוחך, אם אתה מתאבל על אדם יקר: האם תחושותיי טבעיות? כיצד אוכל לחיות עם יגוני? מה בידי אחרים לעשות כדי לעזור לי להתמודד? כיצד אוכל לסייע לאבלים אחרים? ובראש ובראשונה, מה אומר המקרא על התקווה הבטוחה למתים? האם יום אחד אשוב לראות את יקיריי? היכן?