ההתפתחות והגידול שחלו אצלם בעת החדשה
תולדות עדי־יהוה בעת החדשה החלו לפני כמאה שנה. בערך בשנת 1870 קמה קבוצה קטנה ולא בולטת במיוחד ללימוד המקרא באלֶגֶני שבפנסילבניה, ארה״ב, מקום הנכלל כיום בפיטסברג. צ׳ארלס טייז ראסל יזם את הקמת הקבוצה. ביולי 1879 יצאה לאור החוברת הראשונה של כתב העת המצפה של ציון המכריז על נוכחות המשיח (אנג׳). מה שהחל כקבוצה קטנה ללימוד המקרא גדל והתפשט, ועד שנות ה־80 של אותה מאה כבר קמו קהילות רבות במדינות השכנות. ב־1881 נוסדה חברת המצפה של ציון, וב־1884 היא נרשמה כחוק. נשיא החברה היה ראסל. כעבור שנים שינתה החברה את שמה לחברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים. רבים בישרו מבית לבית והציעו ספרות מקראית. בשנת 1888 חמישים איש הקדישו את מלוא זמנם לפעילות זו, ואילו כיום עושים כן בממוצע כ־000,700 איש בכל רחבי העולם.
עד שנת 1909 כבר הפכה הפעילות לבינלאומית, והמשרדים הראשיים של החברה עקרו למקום בו הם נמצאים כיום — ברוקלין, ניו־יורק. הרצאות ראו אור בעיתונות, ועד שנת 1913 כבר הופיעו בארבע שפות באלפי עיתונים בארצות־הברית, בקנדה ובאירופה. הופצו מאות מיליוני ספרים, ספרונים ועלונים.
ב־1912 החלו להפיק את ה”פוטו־דרמה של הבריאה”. היה זה סרט קולנוע ושקופיות שהציגו את ההתרחשויות מבריאת העולם ועד סוף שלטון אלף השנים של המשיח. מ־1914 הוחל בהקרנת הפוטו־דרמה ומדי יום צפו בה 000,35 איש. הפוטו־דרמה היתה מסרטי הקולנוע הראשונים.
שנת 1914
עת מכרעת התקרבה. ב־1876 תרם תלמיד המקרא צ׳ארלס טייז ראסל תרומת עט להוצאת אוקטובר של כתב העת חוקר המקרא (Bible Examiner), שהתפרסם בברוקלין ניו־יורק. שם המאמר שפרסם ראסל היה ”עתות הגויים — מתי תסתיימנה?”, ובעמוד 27 של אותה הוצאה כתב: ”שבעת העידנים יסתיימו ב־1914”. ”עתות הגויים” הן תקופה שהזכיר ישוע (לוקס כ״א:24). אומנם לא כל הציפיות התממשו ב־1914, אך זו השנה בה הסתיימו עתות הגויים, וחשיבותה מכרעת. היסטוריונים ופרשני מקרא רבים תמימי דעים כי שנת 1914 היתה נקודת מפנה בתולדות האדם. הציטטות שלהלן ממחישות זאת:
”השנה ’הנורמלית’ האחרונה בהיסטוריה היתה 1913, השנה שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה” (מאמר מערכת בטיימס הרלד, ושינגטון דִי־סִי, 13 במרס 1949).
”ההיסטוריונים משוכנעים יותר ויותר כי 75 השנים מ־1914 עד 1989 — שנים שבמרוצתן התחוללו שתי מלחמות עולם והמלחמה הקרה — הן יחידה אחת, תקופה היסטורית נפרדת, שבה רוב העולם היה שרוי במלחמה, מתאושש ממלחמה או מתכונן לקראת מלחמה” (הניו־יורק טיימס, 7 במאי 1995).
”העולם כולו הזדעזע בגלל מלחמת העולם הראשונה, ועדיין לא ברור מדוע. לפני כן האמינו כי האוטופיה באופק. היו שלום ושגשוג. לפתע הכל הזדעזע. מאז אנחנו במן ’חוסר הכרה’ זמני... במאה הזו נהרגו יותר אנשים מבכל תולדות האדם” (ד״ר וולקר פֶּרסי, אמריקן מדיקל ניוז, 21 בנובמבר 1977).
יותר מחמישים שנה לאחר 1914, כתב קונרד אדנאואר, מדינאי גרמני: ”מאז 1914, נעלמו הביטחון והשלווה מחייהם של בני האדם” (דה וסט פרקר, קליבלנד, אוהיו, 20 בינואר 1966).
צ׳. ט. ראסל, נשיאה הראשון של החברה, נפטר בשנת 1916, וב־1917 נתמנה לתפקיד זה ג׳וזף פ. רתרפורד. שינויים רבים התחוללו. החל לצאת לאור כתב עת נלווה לחוברת המצפה, ושמו תור הזהב. (כתב עת זה נקרא כיום עורו! ותפוצתו עולה על 000,000,20 עותקים ביותר מ־80 שפות.) הטפת הבשורה מבית לבית זכתה לדגש רב יותר. משיחיים אלה, שרצו להיבדל מדתות הנצרות, אימצו לעצמם ב־1931 את השם עדי־יהוה, שם המבוסס על הכתוב בישעיהו מ״ג:10–12.
בשנות ה־20 וה־30 של המאה העשרים נעשה שימוש נרחב ברדיו. בשנת 1933 כבר שידרה החברה הרצאות מקראיות ב־403 תחנות רדיו. עם הזמן פחתו שידורי החברה ברדיו והעדים יצאו יותר ויותר לבשר מבית לבית, כשבידיהם פונוגרף נייד והרצאות מקראיות מוקלטות. נוסדו שיעורי מקרא ביתיים עם המתעניינים באמת המקראית.
ניצחונות משפטיים
בין השנים 1930 ו־1950 נאסרו עדים רבים בעוון הטפת הבשורה, והתנהלו מאבקים משפטיים כדי להגן על חופש הדיבור, חופש העיתונות, החופש להתאסף וחופש הפולחן. בארצות־הברית זכו עדי־יהוה ב־43 ערעורים שהוגשו לבית־המשפט העליון של ארצות־הברית. גם בארצות אחרות זכו עדי־יהוה בערעורים דומים בפני הערכאות העליונות. פרופסור צ׳. ס. ברדן כתב על ניצחונותיהם המשפטיים של העדים בספרו גם הם מאמינים (These Also Believe): ”הם עשו שירות ראוי לציון לדמוקרטיה במאבקם להגן על זכויות האזרח, שכן בכך תרמו רבות להגנה על זכויותיהם של כל המיעוטים באמריקה”.
תוכניות הכשרה מיוחדות
ב־1942 נפטר ג׳. פ. רתרפורד, ובמקומו נתמנה נ. ה. נור לנשיא החברה. אז נפתחה תוכנית הכשרה מוגברת. ב־1943 ייסדה חברת המצפה בית־ספר מיוחד להכשרת שליחים, שנקרא בית־ספר גלעד למקרא. מאז ואילך נשלחים בוגרי גלעד לארצות בכל רחבי העולם. בארצות שבהן לא היו קהילות צמחו קהילות חדשות, ונוסדו בעולם יותר ממאה סניפים. מדי פעם נערכים קורסים מיוחדים להכשרת זקני־קהילה משיחיים, להכשרת מתנדבים בסניפים ולהכשרת מי שמקדישים את מלוא זמנם לפעילות ההטפה (החלוצים). מוקמות גם כיתות מיוחדות להכשרת משרתים במרכז החינוכי שבפטרסון, ניו־יורק.
נ. ה. נור נפטר ב־1977. אחד השינויים הארגוניים האחרונים שחולל לפני מותו היה הרחבת הגוף המנהל שנמצא במרכז החברה בברוקלין. ב־1976 חולקו תפקידי הניהול לוועדות שונות המורכבות מחברי הגוף המנהל, שלכל אחד מהם ותק רב בהטפת הבשורה.
התרחבות בתי־הדפוס
תולדות עדי־יהוה בעת החדשה היו רצופות מאורעות דרמתיים. מקבוצה קטנה שלמדה את המקרא בפנסילבניה ב־1870, גדל מספר העדים ובשנת 2000 כבר היו להם יותר מ־000,90 קהילות ברחבי העולם. בתחילה הודפסה כל הספרות בבתי־דפוס מסחריים. לאחר מכן, ב־1920 שכרו העדים בתי־דפוס והחלו להדפיס חלק מן הספרות בעצמם. אך משנת 1927 שימש בניין בן שמונה קומות שבבעלות חברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים, בניין השוכן בברוקלין, ניו־יורק, כבית־דפוס שהדפיס ספרות רבה. מאז נרכשו בתי־דפוס נוספים ובניין משרדים. בניינים סמוכים משמשים כבתי מגורים למתנדבים שעובדים בהפעלת בתי־הדפוס וההוצאה לאור. בנוסף לכך, בקרבת וולקיל שבמדינת ניו־יורק פועלים בכפיפה אחת חווה ובית־דפוס. שם מודפסות חוברות המצפה ועורו! ושם מיוצר חלק ממזונם של המתנדבים העובדים במרכזים השונים. כל מתנדב מקבל קצבה קטנה לכיסוי הוצאות נילוות.
כינוסים בינלאומיים
ב־1893 נערך בשיקגו שבאילינוי, ארה״ב, הכינוס הגדול הראשון. נכחו בו 360 איש ו־70 נטבלו. הכינוס הבינלאומי הגדול האחרון נערך ב־1958 בעיר ניו־יורק באיצטדיון ינקי ובמגרשי־הפולו, שהיו קיימים באותם ימים. נוכחות השיא בכינוס זה היתה 922,253 איש ונטבלו בו 136,7 איש. מאז נערכים בארצות רבות כינוסים בינלאומיים בזה אחר זה. כל סדרת כינוסים כזו עשויה לכלול כאלף כינוסים בכל רחבי העולם.
[קטע מוגדל בעמוד 8]
שירות ראוי לציון לחופש הפרט
[תמונה בעמוד 6]
”המצפה” — מ־000,6 עותקים בשפה אחת ליותר מ־000,000,22 ביותר מ־132 שפות
[תמונה בעמוד 7]
נקודת מפנה בתולדות האדם
[תמונה על כל העמוד בעמוד 10]