שיעור 21
קריאת הפסוקים בהטעמה
כאשר אתה מדבר עם אחרים על מטרותיו של אלוהים, בשיחה אישית או מן הבמה, עליך למקד את תשומת הלב בדבר־אלוהים. לשם כך צריך בדרך כלל לקרוא פסוקים מן המקרא ולעשות זאת היטב.
הטעמה כוללת הבעת רגשות. יש להוסיף רגש לקריאת הפסוקים. תן דעתך למספר דוגמאות. כאשר אתה מקריא את תהלים ל״ז:11, קולך צריך לגלות שאתה מצפה בשמחה לשלום המובטח בפסוק. אם אתה מקריא את ההתגלות כ״א:4 בקשר לקץ הסבל והמוות, קולך צריך לשקף הערכה עמוקה להקלה הנפלאה שמתארת הנבואה. יש לבטא תחושת דחיפות כשמקריאים את הציווי בספר ההתגלות י״ח:2, 4, 5 לצאת מ”בבל הגדולה” רבת החטאים. כמובן, על הרגש לנבוע מעומק הלב ולא לחרוג מגבולות הטעם הטוב. הפסוק עצמו והדרך שבה מסבירים אותו יקבעו אילו רגשות הולמים כדאי להביע.
הטעם את המילים הנכונות. אם הערותיך לגבי פסוק מסוים מבוססות רק על קטע ממנו, הבלט את הקטע הזה במהלך הקריאה. לדוגמה, אם אתה רוצה לבחון מה כרוך ב’לבקש תחילה את המלכות’, ככתוב במתי ו׳:33, לא תדגיש את המילים ”צדקתו” או ”כל אלה”.
במסגרת נאום באסיפת השירות אפשר שתקרא את הכתוב במתי כ״ח:19. אילו מילים עליך להבליט? אם בכוונתך לעודד את המאזינים לייסד בחריצות תוכניות לשיעורי מקרא ביתיים, הדגש את המילה ”תלמידים”. מאידך, אם בדעתך לדון באחריותו של המשיחי לחלוק את האמת המקראית עם מהגרים או שברצונך לעודד מבשרים מסוימים לשרת באיזור שקיים בו צורך רב יותר, תוכל להדגיש את הביטוי ”כל הגויים” [”מאנשי כל העמים”, ע״ח].
לעתים קרובות הפסוק עונה על שאלה מסוימת או שהוא תומך בטיעון שהדעות לגביו חלוקות. אם תדגיש כל רעיון בפסוק במידה שווה, המאזינים לא יבינו כיצד הוא מתקשר לנושא. הנקודה אולי ברורה לך, אך אין זה כך לגביהם.
לדוגמה, נניח שאתה מקריא את הכתוב בתהלים פ״ג:19. אם תשים את מלוא הדגש במילה ”עליון”, בעל־הבית לא יקלוט את העובדה שלכאורה כה ברורה — שלאלוהים יש שם. עליך להטעים את השם ”יהוה”. לעומת זאת, כאשר אתה נעזר באותו פסוק כדי לדון בריבונותו של יהוה, עליך לשים את הדגש בעיקר במילה ”עליון”. כמו כן, כאשר אתה קורא את יעקב ב׳:24 וברצונך להראות שחיוני להוסיף מעשים לאמונה, אם תדגיש במיוחד את ”יצדק” במקום את המילה ”מעשים”, המאזינים יחמיצו את הנקודה.
דוגמה טובה נוספת לכך מופיעה ברומים ט״ו:7–13. הקטע לקוח מתוך איגרת שכתב פאולוס לקהילה שהיו בה נוכרים וגם יהודים. בפסוקים אלה פאולוס מוכיח ששירותו של המשיח אינו מועיל אך ורק ליהודים נימולים אלא גם לאנשי הגויים, וזאת ”כדי שהגויים יהללו את אלוהים על רחמיו”. לאחר מכן הוא מצטט ארבעה פסוקים המראים שהאפשרות לעשות זאת פתוחה בפני הגויים. כיצד תקרא את הפסוקים הללו על מנת להדגיש את הנקודה שפאולוס רצה להבהיר? אם אתה מציין לעצמך אילו ביטויים יש להדגיש, כדאי שתסמן את המילה ”גויים” בפסוקים 9 ו־10, ”כל־גויים” ו”כל־האוּמים” בפסוק 11, ושוב את המילה ”גויים” בפסוק 12. נסה לקרוא את רומים ט״ו:7–13 בהטעמה זו. אם תעשה כן, קו הטיעונים של פאולוס ייעשה ברור וקל יותר להבנה.
שיטות הטעמה. ניתן להשתמש במספר שיטות על מנת להדגיש את המילים הנושאות את הרעיונות החשובים. יש לעשות זאת בהתאם לפסוק ולמתכונת הנאום. להלן מספר הצעות.
גיוון הקול. כרוך בכך שינוי של טון הקול במטרה להבליט את המילים המבטאות את הרעיון העיקרי במשפט. לשם כך ניתן לשנות את עוצמת הקול — להגביר או להנמיך אותו. בשפות רבות אפשר להוסיף דגש באמצעות שינוי בצליל הקול. עם זאת, בשפות מסוימות עלולה שיטה זו לשנות כליל את משמעות המילים. כאשר מבטאים מילים עיקריות בקצב איטי יותר, הן מקבלות משקל רב יותר. בשפות שבהן אין אפשרות לגוון את הקול כדי להדגיש מילים מסוימות, יש להיעזר בשיטות המקובלות בשפה כדי להשיג את התוצאות הרצויות.
הפסקות. ניתן להשתמש בהפסקות לפני או אחרי קריאת הפסוק, או בשתי השיטות גם יחד. הפסקה בדיוק לפני קריאת הרעיון העיקרי יוצרת ציפייה; הפסקה אחרי הקריאה מותירה רושם עמוק יותר. ברם, אם תעשה יותר מדי הפסקות, לא יודגש דבר.
חזרה. תוכל להדגיש נקודה מסוימת אם תעצור ותקרא שנית את המילה או את הביטוי. בדרך כלל עדיף לסיים לקרוא את הפסוק ורק אז לחזור על הביטויים העיקריים.
תנועות. תנועות גוף והבעות פנים יכולות להוסיף רגש למילה או לביטוי.
טון הדיבור. במספר שפות אפשר לשנות את משמעות המילים ולהבליט אותן כאשר משנים את טון הדיבור. גם כאן יש להפעיל שיקול דעת, במיוחד אם משתמשים בנימה סרקסטית.
כשאחרים קוראים את הפסוקים. כאשר בעל־הבית קורא פסוק, הוא עלול להטעים את המילים הלא נכונות או לא להדגיש אף מילה. מה תעשה במקרה כזה? בדרך כלל מוטב להבהיר את המשמעות אחרי הקריאה. לאחר ההסבר תוכל להתמקד במילים המבטאות את הרעיון העיקרי של הפסוק.