ישוע — חייו ושליחותו
רחמים לנזקקים
לאחר שגינה את הפרושים על דבקותם במסורת ששירתה את ענייניהם הם, עזב ישוע את האיזור, יחד עם תלמידיו. כזכור לך, ללא ספק, זמן קצר קודם לכן, נמנע ממנו למצוא הזדמנות לנוח ביחד עם תלמידיו, מאחר שההמונים הצליחו לאתרם. עתה הוא נסע צפונה לאיזורי צור וצידון, במרחק של קילומטרים רבים. זה היה, כנראה, המסע היחיד של ישוע מחוץ לגבולות ישראל.
אחרי שמצא בית בו יכול ללון, הודיע ישוע לתלמידיו שאינו מעוניין שאיש יידע היכן הוא נמצא. אך, אפילו בשטח זר זה, לא יכול היה להתמחק מתשומת־לב האנשים. אשה יווניה אחת, שנולדה שם בפניקיה שבסוריה, מצאה אותו והפצירה בו: ”רחם עלי, אדוני, בן־דוד. בתי מעונה מאוד על־ידי שד”. אולם, ישוע לא השיב לה מלה.
לבסוף, התלמידים ביקשו מישוע: ”שלח אותה, כי היא צועקת אחרינו”.
ישוע הבהיר להם מדוע התעלם ממנה, באמרו: ”לא נשלחתי אלא אל הצאן האובדות אשר לבית־ישראל”.
אך, האשה לא ויתרה. היא ניגשה לישוע, השתחווה לפניו, והתחננה: ”אדוני, עזור לי!”
עד כמה נגעו בלבו של ישוע תחינותיה הכנות! אך, הוא הצביע שוב על אחריותו הראשונה במעלה, כלומר, לשרת את עם־ישראל, עמו של אלהים. בו בזמן, כפי הנראה על־מנת לבחון את אמונתה, הוא התייחס לדיעה הקדומה שרווחה בקרב היהודים ביחס לאנשי הגויים, באמרו: ”לא נאה לקחת את הלחם של הבנים ולזרוק אותו לכלבלבים”.
טון הקול החמים והבעת־הפנים שלו, שיקפו את תחושת הרחמים שחש ישוע כלפי הנוכרים. הוא ריכך את ההשוואה הנפוצה אצל היהודים שדיברו על הנוכרים ככלבים, בכך שהשתמש במלה ”כלבלבים”, שמשמעה גורי כלבים. האשה לא נעלבה מכך, אלא התייחסה לאותן דיעות קדומות מצד היהודים, והשיבה לו תוך ענווה: ”כן, אדוני, אבל אפילו הכלבים אוכלים מן הפירורים הנופלים משולחן אדוניהם”.
”אשה, גדולה אמונתך”, ענה לה ישוע, ”יהי לך כרצונך”. ואכן כן! כשהיא הגיעה הביתה, מצאה את בתה שוכבת במיטה, בריאה לחלוטין.
מאיזור החוף של צידון, עברו ישוע ותלמידיו בדרכם גלילה, בכיוון מקורות נהר־הירדן. הם חצו את הירדן צפונה מהכנרת, ונכנסו לאיזור המכונה ”עשר הערים”, מזרחה מהכנרת. שם הם טיפסו על הר, אך בכל זאת מצאו אותם ההמונים והביאו אל ישוע פסחים, נכים, עיוורים, אילמים, וחולים רבים אחרים. הם השליכו אותם לרגלי ישוע, והוא ריפא אותם. האנשים התמלאו פליאה כשראו שאילמים דיברו, פסחים התהלכו, ועיוורים זכו שוב למאור־עיניהם, והיללו את אלהי ישראל.
אדם אחד, חֵרש ומוגבל מאוד בכושר־הדיבור שלו, זכה לתשומת־לב מיוחדת מצד ישוע. בדרך־כלל, אנשים חרשים נבוכים בנקל, במיוחד לנוכח אנשים רבים. יתכן שישוע שם לב לחששותיו של אותו איש, לכן תוך התחשבות, לקח אותו הצידה במרחק־מה מההמון. כשהם היו ביחידות, ישוע הסביר לו בסימנים את מה שעמד לעשות. הוא שם את אצבעותיו באוזני האיש, ולאחר שירק, נגע גם בלשונו. אזי, בהביטו השמיימה, נאנח ישוע עמוקות ואמר: ”היפתח!” בין רגע, שבו לו כושר השמיעה וכושר הדיבור.
אחרי שחולל ישוע ניסי ריפוי רבים אלה, הגיב ההמון תוך הערכה: ”הכל עשה יפה! את החרשים הוא עושה לשומעים ואת האילמים למדברים!” מתי ט״ו:21–31; מרקוס ז׳:24–37.
(מקור המאמר: 87/11/15)
◆ מדוע לא ריפא ישוע מיד את בתה של האשה היווניה?
◆ לאחר מכן, לאן לקח ישוע את תלמידיו?
◆ כיצד גילה ישוע את רחמיו כלפי האיש החרש שנפגע גם בכושר־הדיבור שלו?
[המאמר המבוסס על החלק הקודם בסידרה, יופיע בחוברת הבאה.]