לקחים מכתבי־הקודש:‏ מיכה א׳:‏1 עד ז׳:‏20

שמו וצדקו של אלהים מוּעלים על נס

הנביא מיכה חי במאה השמינית לפה״ס,‏ תקופה בה נפוצו ביהודה אי־צדק ועבודת־אלילים.‏ מאחר שהתנאים ששררו באותה תקופה כה דומים למצב הקיים בימינו,‏ אזי הודעותיו ואזהרותיו של מיכה נוגעות לנו כיום.‏ יחד עם זאת,‏ הבשורה החיובית שהוא מסר מעניקה לקוראיו תקוות אמת בעולם בו שולט השטן.‏ — יוחנן א׳.‏ ה׳:‏19‏.‏

ניתן לסכם את המסר שבספר מיכה בשלושת המשפטים הבאים:‏ ”‏הוי.‏.‏.‏ פועלי רע.‏”‏ ”‏מה יהוה דורש ממך,‏ כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.‏”‏ ”‏ואנחנו נלך בשם יהוה אלהינו לעולם ועד.‏”‏ — מיכה ב׳:‏1;‏ ו׳:‏8;‏ ד׳:‏5‏.‏

גינוי עבודת־אלילים

יהוה לא יסבול לעולמי־עד את החוטאים.‏ עבודת־האלילים ורוח מרדנית נפוצו ביהודה.‏ לכן,‏ יהוה ציין שישמש כעד נגדם.‏ פסליהם ייכתשו.‏ עובדי־האלילים ייעשו ’‏קרחים כנשר’‏ ויוּגלו מעל אדמתם.‏ — א׳:‏1–16‏.‏

לנאמנים יהוה יתגלה כאלהי תקווה.‏ העריצים חושבי־האוון גוּנוּ כגנבים ושודדים.‏ שואה נועדה לפקוד אותם.‏ עם זאת,‏ הנביא הבטיח שִיקום ל”‏שארית ישראל”‏.‏ ”‏יחד אשימנו כצאן בצרה [‏במכלאה]‏,‏”‏ אמר יהוה.‏ — ב׳:‏1–13‏.‏

יהוה מצפה מן הממונים על עמו שיפעלו בצדק.‏ למנהיגי עם־ישראל שניצלו את סמכותם לרעה,‏ נאמר:‏ ”‏הלוא לכם לדעת את המשפט?‏ שונאי טוב ואוהבי רע,‏ גוזלי עורם מעליהם ושאֵרָם [‏בשרם]‏ מעל עצמותם.‏”‏ ב”‏רוח יהוה,‏ ומשפט וגבורה”‏,‏ השמיע מיכה את משפטי אלהים נגדם.‏ המנהיגים המושחתים שפטו בשוחד,‏ הכהנים לימדו למען שכר בלבד,‏ והנביאים חזו תמורת בצע־כסף,‏ לכן הוזהרה ירושלים ש”‏עִיִין תהיה”‏,‏ כלומר,‏ תיהפך לגל־חורבות.‏ — ג׳:‏1–12‏.‏

מסר של תקווה

עבודת־אלהים האמיתית תמלא את העולם כולו.‏ מיכה התנבא ש”‏באחרית הימים”‏ יוּדרכו רבים מקרב העמים באורחותיו של יהוה.‏ אלהים ישכין משפט,‏ ולא ילמדו עוד מלחמה.‏ החלטתם של עובדי־אלהים האמיתיים תהיה:‏ ”‏נלך בשם יהוה אלהינו לעולם ועד.‏”‏ חרף תקופת הגלות והמכאוב שנועדה לפקוד את עמו,‏ הובטח שישתחרר מידי האויב.‏ — מיכה ד׳:‏1–14‏.‏

ניתן לסמוך על המושיע שהבטיח יהוה.‏ מושל שייצא מבית־לחם נועד לרעות ב”‏עוז יהוה”‏;‏ הובטח שיציל את העם מאשור.‏ שארית המשרתים הנאמנים לאלהים תהיה כ”‏טל”‏ מרענן וכ”‏רביבים”‏,‏ או ממטרים שופעים,‏ בו בזמן שכל צורה של דת כזב ופולחן השדים ייעקרו כליל.‏ — ה׳:‏1–14‏.‏

צדקו של יהוה ינצח

יהוה דורש ממשרתיו שידבקו בנאמנות בעקרונות הצדק והמשפט שלו.‏ במה אשם אלהים שהוא נחשב לראוי לשירות כה ירוד?‏ הוא פעל תמיד לטובת עמו.‏ ”‏מה יהוה דורש.‏.‏.‏ כי אם עשות משפט,‏ ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך?‏”‏ אם יתמידו באלימות ובגזל מרושעים,‏ ייגזר עליהם פסק־דין מרשיע.‏ — ו׳:‏1–16‏.‏

עלינו לבטוח בצידקו ורחמיו של יהוה.‏ אפילו קרובי־משפחה יגלו עוינות זה לזה.‏ אך,‏ מיכה ציין את תקוותו:‏ ”‏אוחילה לאלוהֵי ישעי.‏ ישמעני אלוהָי.‏”‏ הנביא בטח בצדקו של יהוה,‏ בידעו שאלהים ’‏לא יחזיק לעד אפו,‏ כי חפץ חסד הוא.‏’‏ — ז׳:‏1–20‏.‏

לקחים לימינו:‏ יהוה מצפה ממשרתיו שיפעלו בצדק.‏ בנוגע לעסקים,‏ המשיחי צריך לשאול את עצמו:‏ ”‏האזכה [‏האם אהיה זך מבחינה מוסרית]‏ במאזני רשע ובכיס אבני מירמה?‏”‏ (‏ו׳:‏11‏)‏ בתקופה זו של ”‏אחרית הימים”‏,‏ שומה על כל אחד ממשרתי יהוה לתרום את חלקו לאחדות אירגונו הארצי וללכת בדרכי השלום שלו.‏ ככל האפשר,‏ עלינו להרים על הנס את שמו של יהוה ולקדם את עבודת־אלהים הטהורה.‏ — ב׳:‏12‏;‏ ד׳:‏1–4‏.‏

‏[‏תיבה בעמוד 31]‏

בחינת פסוקים מקראיים

○ א׳:‏16 — בישראל הקדומה,‏ קרחת נחשבה לסימן של חרפה,‏ אבל ומצוקה.‏ (‏ישעיהו ג׳:‏24–26;‏ ט״ו:‏2,‏ 3;‏ ירמיהו נ״ז:‏5‏)‏ היו עמים אליליים שנהגו לגלח את שער ראשם בתקופת אבל על מות קרוב־משפחה.‏ התורה לא התייחסה לקרחת טבעית כדבר טמא,‏ אך נאסר על בני־ישראל לגלח את ראשם לאות אבל,‏ מפני שהיו ”‏עם קדוש.‏.‏.‏ ליהוה.‏”‏ (‏דברים י״ד:‏1,‏ 2‏)‏ ברם,‏ מיכה קרא לבני־ישראל לגלח את שער ראשם עקב התנהגותם החוטאת והאלילית,‏ דבר שפסל אותם כעם קדוש ועשה אותם ואת בניהם לראויים לגלות.‏ אפשר שהמלה ”‏נשר”‏ בפסוק זה מתייחסת לסוג של פרס שראשו מכוסה רק בפלומה לבנה דקה.‏ עוף זה שייך למשפחת הנשרים.‏

○ ב׳:‏12 — למלים אלה יש התגשמות בימינו בקרב ”‏ישראל”‏ הרוחני.‏ (‏גלטיים ו׳:‏16‏)‏ במיוחד מאז 1919 ואילך,‏ נפתחה הדרך לפני השארית המשוחה להימלט משִבְיָם ב”‏בבל הגדולה”‏.‏ (‏ההתגלות י״ח:‏2‏)‏ כשם שמיכה ניבא עליהם,‏ הם נאספו ”‏כצאן בצרה”‏,‏ כלומר במכלאה,‏ ו”‏כעדר בתוך הידברו”‏,‏ בשדות המירעה שלו.‏ עם הצטרפות ’‏ההמון הרב’‏ של ”‏צאן אחרות”‏ מאז 1935,‏ הם אכן ’‏הומים מאדם.‏’‏ — ההתגלות ז׳:‏9;‏ יוחנן י׳:‏16‏.‏

○ ג׳:‏1–3 — פסוקים אלה מצביעים על הניגוד המוחלט שבין יהוה,‏ הרועה האוהב,‏ לבין המנהיגים האכזריים של עמו הקדום בימי מיכה.‏ הללו לא מילאו את תפקידם כמגינים על העדר בהענקת צדק לכל.‏ נהפוך הוא:‏ הם ניצלו באכזריות את הכבשים הסמליים,‏ לא רק בגזיזת הצמר שלהם,‏ אלא בהפשטת עורם מעליהם — בדומה לזאבים.‏ הרועים המרושעים מנעו מבני־עמם את הצדק והפכו אותם לקרבנות של שפיכות דמים.‏ (‏ג׳:‏10‏)‏ עקב עיוותי משפט,‏ נגזלו מאנשים חסרי־הגנה אלה בתיהם ומחייתם.‏ — ב׳:‏2‏;‏ השווה יחזקאל ל״ד:‏1–5‏.‏

○ ד׳:‏3 — אותם ”‏עמים רבים”‏ ו”‏גויים עצומים”‏ אינם אומות וממשלות פוליטיות,‏ אלא אנשים מתוך כל העמים,‏ הנוטשים כל גישה לאומנית והפונים אל ”‏הר יהוה”‏,‏ המסמל את עבודת־האלהים האמיתית.‏ (‏ישעיהו ב׳:‏2–4‏)‏ יהוה ’‏שופט ומוכיח’‏ באופן רוחני,‏ למען אותם מאמינים המצדדים במלכות אלהים.‏ חברי אותו ”‏המון רב”‏ חיים את חייהם על־פי ערכי־הצדק של אלהים,‏ ו’‏מכתתים את חרבותיהם לאיתים’‏,‏ לכן חיים בשלום עם עמיתיהם המשיחיים.‏

○ ה׳:‏1 — בשם ”‏בית־לחם אפרתה”‏ הבדיל מיכה עיר זו שביהודה,‏ דרומית לירושלים,‏ מעיר אחרת בשם ”‏בית־לחם”‏ שנמצאה בגליל,‏ בנחלת השבט זבולון.‏ (‏יהושע י״ט:‏10,‏ 15‏)‏ ”‏אפרתה”‏ או ”‏אפרת”‏ היה השם הקודם של העיר בית־לחם שביהודה,‏ או של האיזור סביבה.‏ (‏בראשית מ״ח:‏7;‏ רות ד׳:‏11‏)‏ זיהוי כה מדויק כגון זה ממחיש לנו את דייקנותן של הנבואות המקראיות על המשיח.‏

○ ו׳:‏8 — מיכה לא המעיט מערכם המכפר של זבחים וקרבנות,‏ אלא הצביע על מה שהיה יקר באמת בעיני יהוה.‏ (‏השווה דברים י׳:‏12‏.‏)‏ על־מנת שקרבנותיו יתקבלו על אלהים,‏ על החוטא היה לגלות את תכונות המשפט,‏ החסד והצניעות.‏ יהוה דורש מאיתנו כיום לגלות אותן תכונות בשירותנו.‏ — קורינתים א׳.‏ י״ג:‏4–8‏.‏

○ ז׳:‏4 — ה”‏חֵדֶק”‏,‏ שהוא קוץ העצבונית,‏ וה”‏מסוּכָה”‏,‏ גדר קוצים,‏ הם צמחים שיכולים לקרוע בגדים ולפצוע בשר.‏ מיכה תיאר כאן את ניוונו המוסרי של האומה בימיו.‏ כנראה,‏ התכוון שאפילו הטובים ביותר בקרב בני־ישראל הסוררים,‏ גרמו כאבים ונזקים,‏ בדומה ל”‏חדק”‏ או ”‏מסוכה”‏,‏ לכל מי שהתקרב אליהם.‏

‏[‏תמונה בעמוד 30]‏

מיכה ציין מראש את עיר הולדתו של ישוע