האם חיה הנפש לאחר המוות?‏

על־פי המושג הנוצרי,‏ הבא לידי ביטוי במילון אוקספורד אנגלי‏–‏אנגלי‏–‏עברי‏,‏ ”‏נפש”‏ ו”‏נשמה”‏ מוגדרות כך:‏ ”‏החלק הרוחני של האדם,‏ הנחשב כמתקיים לנצח.‏”‏ ובהקשר זה,‏ המילון מתייחס ל”‏אלמותיותה של נפש האדם.‏”‏ מרבית הדתות דוגלות בהגדרות מעין אלה.‏ האנציקלופדיה הקתולית החדשה‏,‏ למשל,‏ מציינת:‏ ”‏האמונה שנפש האדם היא בת־אלמוות וממשיכה להתקיים לאחר מות האדם.‏.‏.‏ היא אחת מאבני־היסוד של הפילוסופיה והתאולוגיה של הנצרות.‏”‏ בדומה לכך,‏ דוגלת היהדות בת־זמננו באמונה ב”‏עולם הבא”‏,‏ התחום בו חיות נישמות המתים.‏

יתכן שתופתע לדעת שעיקר־אמונה יסודי זה שאוּב מפילוסופיות אליליות מובהקות.‏ זמן רב לפני הספירה הנוכחית,‏ היו שהאמינו שהנפש היא דבר מופשט,‏ היכולה להתקיים בנפרד מן הגוף,‏ ולכן שורדת לאחר מות הגוף וממשיכה להתקיים בצורת רוח־רפאים,‏ או דמות רוחנית.‏

היוונים הגדירו אמונה זו במונחים פילוסופיים.‏ סוקרטס,‏ הפילוסוף היווני הנודע,‏ צוטט במלים הבאות:‏ ”‏הנפש,‏ .‏.‏.‏ אם בשעת עזיבתה היא טהורה,‏ נטולת כל השפעה מן הגוף,‏ .‏.‏.‏ עוברת לצורה שהיא דומה לה,‏ היינו,‏ סמויה,‏ אלוהית,‏ אלמותית וחכמה,‏ ובהגיעה לשם היא מאושרת,‏ ומשוחררת מכל מישגה,‏ איוולת ופחד.‏.‏.‏ ומכל מחדל אנושי אחר.‏ .‏.‏.‏ היא חיה לנצח־נצחים באמת לאמיתה,‏ במחיצת האלים.‏”‏ — פֵידוֹ,‏ 80,‏ ד׳,‏ ה׳;‏ 81,‏ א׳.‏

אין היא אמת מקראית

כיצד,‏ אם כן,‏ אימצו לעצמן היהדות והנצרות אמונה אלילית זאת בנצחיות הנשמה?‏

האנציקלופדיה הקתולית החדשה נוקטת בלשון המעטה כשהיא מציינת:‏ ”‏לא בקלות ניתן למצוא בכתבי־הקודש תמיכה ברעיון שהנפש שורדת לאחר המוות.‏”‏ מדויק יותר היה לומר שהאמונה בנצחיות נפש האדם אינה מופיעה כלל וכלל בכתבי־הקודש!‏ האנציקלופדיה מודה:‏ ”‏המושג של נפש האדם כשם שהוא מופיע בתנ״ך [‏”‏הברית הישנה”‏]‏,‏ שונה בתכלית מזה הידוע בפילוסופיה היוונית ובזו בת־זמננו.‏”‏

בתנ״ך,‏ מופיעה המלה ”‏נפש”‏ 754 פעם,‏ ואילו בכתבי־הקודש המשיחיים,‏ מופיעה המלה המקבילה ביוונית,‏ פסיכי,‏ 102 פעם.‏ כשאנו עוקבים אחרי הופעת המלים האלה בכתבי־הקודש,‏ מתגלית לעינינו תמונה מפתיעה.‏

בבראשית ב׳:‏7‏,‏ למשל,‏ אנו קוראים:‏ ”‏ויפח [‏אלהים]‏ באפיו [‏של האדם]‏ נישמת־חיים,‏”‏ וכתוצאה מכך,‏ ”‏ויהי האדם לנפש חיה.‏”‏ שים לב:‏ האדם לא קיבל נפש חיה,‏ אלא נהיה נפש חיה.‏ במלים אחרות,‏ האדם שזה עתה נברא היה עצמו נפש!‏ אין פלא,‏ איפוא,‏ שהאנציקלופדיה הקתולית החדשה מסכמת:‏ ”‏בתנ״ך הנפש אינה חלק מהאדם,‏ אלא האדם עצמו.‏ — האדם כיצור חי.‏”‏

פסוקים אחרים מאשרים מסקנה זו.‏ לדוגמה,‏ ויקרא ז׳:‏20 מתייחס ל”‏נפש אשר תאכל בשר מזֶבח־השלמים.‏”‏ ויקרא כ״ג:‏30 מדבר על ”‏הנפש אשר תעשה כל מלאכה.‏”‏ משלי כ״ה:‏25 מציין:‏ ‏”‏מים קרים על נפש עייפה,‏ ושמועה טובה מארץ מרחק.‏”‏ ובתהלים ק״ה:‏18 נאמר:‏ ”‏עינוּ בכבל רגליו,‏ ברזל באה נפשו.‏”‏ ובכן,‏ מה יכול לאכול בשר,‏ לבצע מלאכה,‏ להתרענן על־ידי מים קרים ולהיכבל בברזל?‏ האם זהו חלק רוחני ונפרד מגופו של האדם,‏ או שמא מדובר באדם עצמו?‏ התשובה ברורה מאליה.‏

מעניין לציין,‏ כמו־כן,‏ שאין המקרא משתמש במונח ”‏נפש”‏ בקשר לבני־אדם בלבד.‏ בראשית א׳:‏20 מוסר שבאחד מעידני הבריאה,‏ אמר אלהים:‏ ”‏ישרצו המים שרץ נפש חיה.‏”‏ מכאן שאפילו הדגים הם נפשות!‏ ב”‏יום”‏ בריאה אחר,‏ ציין אלהים שכל ”‏בהמה ורמש וחייתו ארץ”‏ גם הם נפשות!‏ — בראשית א׳:‏24‏;‏ השווה ויקרא י״א:‏10,‏ 46;‏ כ״ד:‏18;‏ במדבר ל״א:‏28;‏ איוב מ״א:‏13;‏ יחזקאל מ״ז:‏9‏.‏

אך,‏ מה באשר למונח ”‏נשמה”‏ במקרא?‏ האם הוא מתייחס לצד רוחני ואלמותי של האדם?‏ לא ולא!‏ המלה ”‏נשמה”‏ אינה אלא זהה ל”‏נשימה”‏ בעברית בת־זמננו.‏ בראשית ז׳:‏21,‏ 22 מציין ש’‏נישמת רוחם’‏ של בני־האדם ושל כל היצורים החיים עלי־אדמות,‏ נמצאת באפם.‏ כמו־כן,‏ ישעיהו ב׳:‏22 מתייחס ל”‏נשמה באפו”‏ של האדם.‏ בדומה לנפש,‏ חדלה הנשמה להתקיים במות האדם.‏

על־כן,‏ המונחים ”‏נפש”‏ ו”‏נשמה”‏ בכתבי־הקודש אינם מתייחסים לישות רוחנית מעורפלת,‏ העוזבת את הגוף לאחר המוות.‏ הם מתייחסים לאדם או חיה,‏ או עצם חייהם של האדם או הבהמה.‏

מה קורה לאחר המוות?‏

ברור,‏ איפוא,‏ שהמקרא סותר את הרעיון האלילי הסובר שלאדם יש נפש נצחית.‏ מי,‏ לדעתך,‏ החזיק באמת בנושא זה?‏ הפילוסופים היוונים עובדי־האלילים או עַם בריתו של אלהים?‏ אין ספק שהיה זה עמו של אלהים,‏ אשר לו נתן את דברו הכתוב.‏

בכל זאת,‏ השאלה בעינה עומדת,‏ מה קורה ל”‏נפש”‏ או ל”‏נשמה”‏ לאחר המוות?‏ מאחר שה”‏נפש”‏ היא האדם עצמו,‏ וה”‏נשמה”‏ היא הנשימה שבאפו,‏ ברור שה”‏נפש”‏ מתה וה”‏נשמה”‏ חדלה גם היא עם מות האדם.‏ במלים אחרות,‏ אדם מת הינו נפש מתה.‏ פסוקים רבים מאשרים אמת זאת.‏ ”‏הנפש החוטאת — היא תמות,‏”‏ נאמר ביחזקאל י״ח:‏4‏.‏ בשופטים ט״ז:‏30 אנו קוראים:‏ ”‏ויאמר שמשון:‏ ’‏תמות נפשי עם פלשתים.‏’‏”‏ פסוקים אחרים מראים שניתן לכרות נפש (‏בראשית י״ז:‏14‏)‏,‏ להכותה בחרב (‏יהושע י׳:‏37‏)‏,‏ לחנקה (‏איוב ז׳:‏15‏)‏,‏ ולהַטביעה (‏יונה ב׳:‏6‏)‏.‏ קטעים מקבילים במקרא מצביעים על אותה מסקנה ביחס לנשמה:‏ ”‏לא תחיה כל נשמה.‏”‏ (‏דברים כ׳:‏16‏)‏ מעניין לציין שביהושע י״א:‏11 מופיעות שתי המלים,‏ ”‏נפש”‏ ו”‏נשמה”‏:‏ ”‏ויכו את כל הנפש אשר בה [‏בחצור]‏ לפי חרב,‏ החרֵם.‏ לא נותר כל נשמה‏.‏”‏ נפש מתה אינה אלא אדם מת.‏ — ויקרא י״ט:‏28;‏ כ״א:‏1,‏ 11‏.‏

מהו,‏ אם כן,‏ מצבה של ”‏נפש מתה”‏?‏ במונחים פשוטים,‏ מוות הוא היפוכו של חיים.‏ כל חושינו קשורים לגופנו הפיסי.‏ כושר הראייה והשמיעה וכושר החשיבה שלנו תלויים בתיפקודם הבריא של עינינו,‏ אוזנינו ומוחנו.‏ ללא עיניים,‏ איננו יכולים לראות.‏ ללא אוזניים,‏ איננו מסוגלים לשמוע.‏ ללא מוח,‏ איננו יכולים לעשות מאום.‏ במות האדם,‏ כל איבריו הפיסיים חדלים לתפקד.‏ הוא עצמו חדל להתקיים.‏

בתואם עם כך,‏ קהלת ט׳:‏5,‏ 10 מצהיר:‏ ”‏המתים אינם יודעים מאומה.‏.‏.‏ כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול [‏קבר האנושות]‏ אשר אתה הולך שמה.‏”‏ בדומה לכך,‏ תהלים קמ״ו:‏3,‏ 4 מזהירנו:‏ ”‏אל תבטחו בנדיבים,‏ בבן־אדם שאין לו תשועה.‏ תצא רוחו [‏כוח החיים]‏,‏ ישוב לאדמתו;‏ ביום ההוא אבדו עשתונותיו.‏”‏ מכאן שכשבני־אדם (‏נפשות)‏ מתים,‏ הם פשוט חדלים להתקיים.‏

תורות אליליות חודרות ליהדות ולנצרות

האנציקלופדיה יודאיקה מודה בפירוש שדעותיהם וכתביהם של מנהיגי היהדות ”‏הושפעו במידה ניכרת מחשיבה אפלטונית.‏”‏ בין המושגים היווניים שהתקבלו כחלק של היהדות,‏ היתה האמונה בנצחיותה של נפש האדם,‏ האמונה ב”‏עולם הבא”‏.‏ תורה זו,‏ שאינה ממקור מקראי,‏ מוזכרת לעתים קרובות בתלמוד ובספרות ימי־הביניים.‏

ומה באשר לנצרות?‏ האין ”‏הברית החדשה”‏ מלמדת על נצחיות הנפש?‏ כלל וכלל לא.‏ האנציקלופדיה הקתולית החדשה מודה:‏ ”‏הברית החדשה נאמנה להבנה [‏מקראית]‏ זו בנוגע למהות המוות.‏”‏ במלים אחרות,‏ גם ”‏הברית החדשה”‏ מלמדת שהנפש מתה.‏ ישוע המשיח הוכיח שלא האמין בנצחיות הנפש.‏ הוא שאל:‏ ”‏הכי כדת להיטיב בשבת או לעשות להרע,‏ להציל נפש או לשחתָהּ?‏”‏ (‏מרקוס ג׳:‏4,‏ ג‏”‏צ‏)‏ בדומה לכך,‏ דברי השליח המשיחי פאולוס עולים בקנה אחד עם נקודת־המבט המקראית בנוגע לנפש בצטטו מבראשית ב׳:‏7‏:‏ ”‏וכן כתוב על אדם הראשון:‏ ’‏ויהי האדם לנפש חיה.‏’‏”‏ — קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏45‏.‏

כיצד,‏ אם כן,‏ הפכה התפיסה האפלטונית לאמונת הכנסיה?‏ האנציקלופדיה לדת ולאתיקה,‏ מאת ג׳יימס הייסטינגס,‏ מסבירה:‏ ”‏כאשר יצאה הבשורה המשיחית משערי בית־הכנסת היהודי אל זירת האימפריה הרומית,‏ המושג העברי על הנפש הושפע במידה ניכרת מהאווירה של חשיבה יוונית ששררה שם.‏”‏ מנהיגי הכנסיה ניסו להפוך את המסר שלהם ל”‏מקובל על עולם בו השתלטה החשיבה היוונית,‏”‏ בכך שהשתמשו ב”‏מונחים ומושגים שהיו מקובלים על הפסיכולוגיה היוונית.‏”‏

עיקר־האמונה המקראי בנוגע לנפש הושלך לקרן־זווית,‏ והוחלף בְתורה שמקורה אלילי מובהק.‏ אין להצדיק זאת בטענה שבדרך זו נעשתה המשיחיות למושכת יותר בעיני ההמונים.‏ כשהשליח פאולוס בישר באתונה,‏ לב לבה של התרבות היוונית,‏ לא לימד את הרעיון האפלטוני בנוגע לנפש האדם.‏ נהפוך הוא,‏ הוא בישר על האמונה המשיחית בתחיית־המתים,‏ גם אם רבים ממאזיניו היווניים התקשו לקבל את דבריו.‏ — מעשי־השליחים י״ז:‏22–32‏.‏

בעצם,‏ השליח פאולוס הזהיר מפני כל מאמץ לערבב את האמת המבוססת על המקרא עם רעיונות אליליים,‏ באמרו:‏ ”‏מה רֵעוּת יש לאור עם חושך?‏ מה הסכמה יש למשיח עם בליעל?‏”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏14,‏ 15‏)‏ אין ספק שבכך שהתירה למושג אלילי להפוך לאחד מאבני־היסוד של הפילוסופיה והתיאולוגיה שלה,‏ המיטה הנצרות חרפה על שם אלהים!‏

תקווה למתים

כל אדם חופשי להאמין כרצונו.‏ אף־על־פי־כן,‏ אין להכחיש שהאמונה בנצחיות הנפש אינה מקראית.‏ האם משמע הדבר שאין לבני־האנוש תקווה כלשהי לחיים לאחר המוות?‏

כשאיוב שאל את השאלה:‏ ”‏אם ימות גבר,‏ היחיה?‏”‏ המשיך והשיב עליה בהשראת אלהים.‏ הוא אמר:‏ ”‏תקרא [‏יהוה]‏ ואנכי אענך.‏ למעשה ידך תכסוף.‏”‏ (‏איוב י״ד:‏14,‏ 15‏)‏ כן,‏ כתבי־הקודש מצביעים על תקווה ברורה של תחייה למתים הנמצאים בזכרונו של אלהים.‏ הוא ’‏נכסף’‏ להשיב לחיים את משרתיו הנאמנים,‏ כמו איוב!‏ ישוע המשיח אישר את ממשותה של תקווה זו,‏ באמרו:‏ ”‏אל תתמהו על זאת,‏ כי תבוא שעה שכל שוכני קבר ישמעו את קולו,‏ ויצאו עושי הטוב לתקומה של חיים ועושי הרע לתקומה של משפט.‏”‏ — יוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏.‏

כאשר תגיע העת להגשמת נבואה זו,‏ ישעיהו כ״ה:‏8 מבטיח:‏ ”‏בילע המוות לנצח.‏”‏ משמע הדבר עולם בו ”‏המוות לא יהיה עוד.‏”‏ (‏ההתגלות כ״א:‏4‏)‏ האם היית רוצה לחיות בעולם ללא לוויות,‏ ללא מצבות או בתי־עלמין,‏ ללא דמעות צער,‏ אלא דמעות אושר בלבד?‏

אמת,‏ יתכן שחונכת להאמין בנצחיותה של נפש האדם.‏ אך,‏ על־ידי לימוד המקרא,‏ תוכל לפתח אמונה בהבטחות המקראיות המשחררות מכל שקר וכזב.‏a תוכל ללמוד גם את שעליך לעשות אם ברצונך לזכות בהגשמת ההבטחה המקראית — לא להישרד כנפש בת־אלמוות,‏ אלא לזכות ב”‏חיי עולם”‏ בגן־עדן עלי־אדמות!‏ — יוחנן י״ז:‏3;‏ לוקס כ״ג:‏43‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏