המבול הבלתי נשכח

לפני כ־300,‏4 שנה,‏ שטף מבול הרה־אסון את כדור־הארץ כולו.‏ בסחף ענקי אחד,‏ מחה הוא כליל כמעט כל יצור חי.‏ היה זה בעוצמה כה אדירה עדי כי הותיר רושם בל־ימחה על האנושות כולה,‏ וכל דור העביר את הסיפור לזה שאחריו.‏

כעבור כ־850 שנה,‏ העלה משה על הכתב את הפרטים לגבי אותו מבול כלל־עולמי.‏ הם נשתמרו בספר בראשית שבמקרא,‏ שם אנו יכולים לקרוא את תיאורו החי והמרגש,‏ בפרקים ו׳ עד ח׳‏‏.‏

התיאור המקראי של המבול

ספר בראשית מוסר את הפרטים הבאים,‏ וברור שהם פרי עטו של עד־ראייה:‏ ”‏בשנת שש מאות שנה לחיי נוח,‏ בחודש השני,‏ בשבעה־עשר יום לחודש,‏ ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה,‏ וארובות השמים נפתחו.‏ ויהי המבול ארבעים יום על הארץ,‏ וירבו המים וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ.‏ והמים גברו מאוד מאוד על הארץ,‏ ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים”‏.‏ — בראשית ז׳:‏11,‏ 17,‏ 19‏.‏

באשר להשפעת המבול על עולם החי,‏ מציין המקרא:‏ ”‏ויגווע כל בשר הרומש על הארץ,‏ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכל האדם”‏.‏ ברם,‏ נוח ושבעה מבני־משפחתו ניצלו,‏ יחד עם מידגם מכל סוגי החיות,‏ העופות והרמשים.‏ (‏בראשית ז׳:‏21,‏ 23‏)‏ הם נושעו בתיבה ענקית שצפה על פני־המים,‏ שאורכה היה 300 אמה (‏133 מטר)‏,‏ רוחבה 50 אמה (‏22 מטר)‏,‏ וגובהה 30 אמה (‏13 מטר)‏.‏ מאחר שלא נבנתה על־מנת להפליג ליעד כלשהו,‏ אלא לצוף על־פני המים,‏ ולהיות אטומה מפני מים,‏ לא היו לה תחתית מעוגלת,‏ חרטום מחודד,‏ אמצעי הנעה וכל ציוד לניווט.‏ תיבת נוח היוותה מעין קופסה בצורת מלבן.‏

חמישה חודשים לאחר פרוץ המבול,‏ נחתה התיבה בהררי־אררט,‏ הממוקמים במזרח תורכיה כיום.‏ נוח ובני־משפחתו יצאו את התיבה ודרכו שוב על ארץ יבשה כעבור שנה מתחילת המבול,‏ והחלו מחדש את שיגרת חייהם.‏ (‏בראשית ח׳:‏14–19‏)‏ עם חלוף הזמן,‏ התרבו בני־האנושות והתחילו לבנות את העיר בבל על גדות נהר־הפרת ואת המגדל הידוע בה.‏ משם נפוצו בהדרגה בני־האדם לכל רחבי כדור־הארץ,‏ אחרי שאלהים בילבל את שפת האנושות.‏ (‏בראשית י״א:‏1–9‏)‏ אך,‏ מה אירע לתיבה?‏

חיפושים אחר התיבה

מאז המאה ה־19,‏ נערכו מספר נסיונות לאתר את התיבה על הררי־אררט.‏ להרים אלה יש שתי פיסגות בולטות,‏ גובהה של האחת 165,‏5 מטר מעל פני־הים,‏ ושל השנייה 914,‏3 מטר.‏ הגבוהה מביניהן תמיד מכוסה בשלג.‏ בשל השינויים שחלו במזג־האוויר בעקבות המבול,‏ במהרה נקברה התיבה בשלג.‏ מספר חוקרים מאמינים בכל תוקף שהתיבה עדיין נמצאת שם,‏ קבורה עמוק בתוך קרחון.‏ הם טוענים שהיו תקופות בהן הקרח נמס במידה מספקת שאיפשרה חשיפה זמנית של חלק מהתיבה.‏

הספר In Search of Noah’s Ark (‏בחיפוש אחר תיבת נוח)‏ מצטט את החוקר הארמני,‏ ג׳ורג׳ הגופיאן,‏ אשר טען שבשנת 1902 טיפס על הר־אררט וראה את התיבה,‏ וששוב עשה כן ב־1904.‏ בביקורו הראשון,‏ לדבריו,‏ טיפס על גג התיבה.‏ ”‏עמדתי זקוף ויכולתי לראות את כל הספינה.‏ היא היתה ארוכה,‏ וגובהה היה בערך 12 מטר”‏.‏ בנוגע לביקורו השני,‏ אמר:‏ ”‏לא ראיתי עיקולים כלשהם במיבנה.‏ היא היתה שונה מכל ספינה אחרת שראיתי מעודי.‏ היא נראית דומה לדוברה שטוחת־תחתית”‏.‏

משנת 1952 עד 1969,‏ ערך פרננד נאוורה ארבעה מסעות בחיפוש אחרי הוכחות לקיומה של התיבה.‏ במסעו השלישי להרי־אררט,‏ פילס הוא את דרכו אל תחתית בקיע בקרחון,‏ שם מצא גוש עץ שחור שקוע בקרח.‏ ”‏הוא היה ארוך מאוד”‏,‏ ציין,‏ ”‏וייתכן שהוא עדיין מחובר לחלקים אחרים של שלד הספינה.‏ הצלחתי לחתוך רק לאורך הקורה,‏ עד שיכולתי לחטוב ממנה חתיכה באורך של כ־5.‏1 מטר”‏.‏

פרופסור ריצ׳ארד בליס,‏ אחד המומחים שבדק את העץ,‏ אמר:‏ ”‏מידגם העץ שהביא לנו נאוורה הוא קורה תומכת במיבנה,‏ חדורת זפת.‏ יש בו חיבורים בצורת גרז־ושגם.‏ אין ספק שהוא נחתך בזווית ישרה בידי אדם”‏.‏ גילו של העץ נאמד בכ־000,‏4 עד 000,‏5 שנה.‏

על־אף המאמצים שנערכו בהררי־אררט לאתר את התיבה,‏ ההוכחה החותכת לכך שתיבה שימשה אמצעי־הצלה במבול כלל־עולמי קיימת בתיאור המאורע בספר בראשית.‏ אימוּת אותו תיאור ניתן למצוא במספר גדול של אגדות המתייחסות למבול בקרב עמים ושבטים פרימיטיביים ברחבי תבל.‏ הבה נעיין בעדויותיהם במאמר הבא.‏

‏[‏תמונה בעמודים 4,‏ 5]‏

כיבולת התיבה היתה שווה לזו של 10 רכבות־משא,‏ שכל אחת מהן מורכבת מ־25 קרונות אמריקניים!‏