יהוה שמר עלינו תחת חרם — חלק ג׳‏

היה זה 14 במרס 1990.‏ ביום רב־חשיבות זה,‏ זכיתי להיות אחד הנוכחים בטקס בו מסר נציג־מימשל רם־דרג מהמשרד לענייני דתות בברלין המזרחית מיסמך המקנה מעמד חוקי לעדי־יהוה במה שכונתה אז ’‏הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית’‏,‏ או גרמניה המזרחית.‏ במהלך התכנית שנערכה אותו יום,‏ נזכרתי בתקופה בה נעשיתי אחד מעדי־יהוה,‏ והירהרתי בעתים הקשות שעברו עלינו.‏

באמצע שנות ה־50,‏ כאשר מרגרטה,‏ חברה לעבודה אשר היתה אחת מעדי־יהוה,‏ שוחחה עימי לראשונה על אמונתה המבוססת על המקרא,‏ היו הרדיפות נגד עדי־יהוה בגרמניה המזרחית בעיצומן.‏ כעבור זמן קצר,‏ היא עזבה את מקום העבודה לטובת מיפעל אחר,‏ ואני התחלתי ללמוד את המקרא עם עד אחר.‏ בשנת 1956 נטבלתי,‏ ובאותה שנה נשאתי את מרגרטה לאשה.‏ התרועענו עם קהילת ליכטנברג שבברלין.‏ הקהילה מנתה כ־60 מבשרים שנטלו חלק בפעילות ההטפה.‏

שנתיים לאחר שנטבלתי,‏ פקידי־מימשל ערכו ביקור בביתו של האח האחראי בקהילתנו.‏ הם התכוונו לאסור אותו,‏ אולם הוא היה במקום עבודתו בברלין המערבית.‏ בני־משפחתו הספיקו להודיע לו להישאר שם,‏ וכעבור מספר חודשים הצטרפו אליו במערב.‏ אף־על־פי שהייתי אז רק בן 24,‏ הוטלה עלי אחריות כבדה בקהילה.‏ אני מוקיר־תודה ליהוה על כך שהוא מספק את החכמה והכוח הדרושים כדי לעמוד בהתחייבויות אלה.‏ — קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏7‏.‏

אספקת מזון רוחני

כאשר הוקמה חומת־ברלין באוגוסט 1961,‏ נותקו לפתע עדי־יהוה במזרח מאחיהם במערב.‏ אזי החלה התקופה בה הֵכנּו במו־ידינו עותקים של ספרות החברה,‏ תחילה במכונת־כתיבה ומאוחר יותר במספר מכונות־שיכפול.‏ החל בשנת 1963 עבדתי שנתיים תמימות בהתקנת מסתור בביתנו להדפסה זו.‏ במשך היום הייתי עובד בחרטות,‏ ואת הלילות מקדיש להכנת עותקים של חוברת המצפה בעזרת מספר אחים.‏ הרשויות היו נחושות בדעתן לגלות את מערכת ההדפסה שלנו,‏ אך יהוה עזר לנו ו’‏מזוננו’‏,‏ כשם שכּינינו אותו,‏ המשיך להופיע בעיתו.‏

הכנת כמות מספקת של עותקים הצריכה נייר רב,‏ ורכישת כמויות אלה לא היתה קלה כלל ועיקר.‏ אילו היינו קונים כל־כך הרבה נייר בקביעות,‏ היה מתעורר חשדן של הרשויות.‏ לפיכך,‏ ביקשנו מאחים שונים לרכוש כמויות קטנות של נייר ולהביאו לקבוצת שיעור־הספר שלנו.‏ משם הנייר נלקח למקום בו הֵכנו את החוברות.‏ או אז אחים אחרים חילקו את החוברות המוכנות.‏

מאחר שהרשויות חשדו שאני מעורב בהדפסת הספרות,‏ הייתי נתון במעקב תמידי.‏ בשלהי שנת 1965,‏ הבחנתי שמעקבם אחרי היה צמוד מהרגיל וחשתי שהם מתכננים משהו.‏ לפתע,‏ מוקדם בבוקר אחד,‏ הם הופיעו.‏

כמעט נתפסתי

באותו בוקר חורפי הייתי בדרכי לעבודה.‏ השחר טרם עלה,‏ והייתי צועד נמרצות כדי להתחמם מפני הקור החודר.‏ בעודני הולך בדרכי,‏ הבחנתי בארבעה ראשים מבצבצים מעל גדר השיחים.‏ הגברים הגיעו לפינת־הרחוב והמשיכו בדרכם בשביל לקראתי.‏ לחרדתי הרבה,‏ זיהיתי אותם כפקידי־מימשל.‏ מה היה עלי לעשות?‏

שלג רב נערם בצידי השביל בהותירו שביל צר למעבר.‏ המשכתי בדרכי.‏ בהשפילי ראש,‏ שמתי פעמי קדימה כאשר עיני ממוקדות באדמה.‏ לחשתי תפילה מהירה.‏ האנשים התקרבו יותר ויותר.‏ האם הם זיהו אותי?‏ כאשר לבסוף חלפו לידי בדרך הצרה,‏ היה לי קשה להאמין במתרחש.‏ המשכתי ללכת בהגבירי את מהירות צעדי יותר ויותר.‏ ”‏היי!‏”‏ צעק אחד מהם.‏ ”‏זה הוא.‏ עצור!‏”‏

רצתי בכל כוחי.‏ בפינת־הרחוב האצתי ודילגתי מעל לגדר של השכנים ואל תוך חצר ביתי.‏ שעטתי אל תוך הבית ונעלתי את הדלת על סוגר ובריח.‏ ”‏צאו כולכם מהמיטות!‏”‏ שאגתי.‏ ”‏הם באו לאסור אותי”‏.‏

תוך רגע,‏ ירדה מרגרטה למטה ותפסה עמדה ליד הדלת.‏ בשבריר של שנייה כבר הייתי במרתף,‏ דוחס וממלא את התנור.‏ במהירות,‏ חטפתי את כל מסמכי הקהילה שהיו ברשותי,‏ והשלכתים לאש.‏

‏”‏פיתחו את הדלת!‏”‏ הרעימו הגברים בקולם.‏ ”‏מטעם התובע הכללי,‏ פיתחו את הדלת!‏”‏

מרגרטה עמדה על המישמר בעודי משמיד את כל העדויות.‏ אזי הצטרפתי למרגרטה בסמני לה בניד ראש לפתוח את הדלת.‏ האנשים התפרצו פנימה.‏

‏”‏מדוע ברחת?‏”‏ הם שאלו.‏

מיד הגיעה תגבורת,‏ ונערך חיפוש בכל הבית.‏ בראש דאגותי עמד החשש שימצאו את מקום־המסתור של מכונת־השיכפול ו־000,‏40 גליונות הנייר.‏ אולם,‏ הם לא גילו את הכניסה למקום המחבוא.‏ אף־על־פי שהחקירות נמשכו שעות,‏ יהוה עזר לי לשמור על קור־רוח.‏ חווייה זאת קירבה אותנו לאבינו השמימי האוהב ונתנה לנו כוח להמשיך ולהחזיק מעמד.‏

במאסר אך חופשי

בשלהי שנות ה־60,‏ קיבלתי הודעה להתייצב לשירות צבאי.‏ מאחר שמצפוני לא הירשה לי להתגייס,‏ נאלצתי לבלות שבעה חודשים במאסר במחנה־עבודה.‏ חמישה־עשר עדים היו עצורים במחנה קוטבוּס דרומית־מזרחית לברלין.‏ הסיבה לשהייתנו שם היתה העמדה הנייטרלית המשיחית שנקטנו.‏ (‏ישעיהו ב׳:‏2–4;‏ יוחנן י״ז:‏16‏)‏ הימים היו ארוכים והעבודה מתישה.‏ קמנו בשעה 15.‏4 בבוקר ונלקחנו מחוץ למחנה לעבוד בהתקנת מסילות־רכבת.‏ אולם,‏ כאשר היינו במאסר,‏ נפלו בחלקנו הזדמנויות רבות לספר לאחרים אודות מלכות יהוה.‏

למשל,‏ שני מגידי־עתידות ישבו עימנו במחנה קוטבוּס.‏ יום אחד שמעתי שהצעיר מביניהם משתוקק מאוד לדבר עימי.‏ מה יכולה להיות הסיבה לכך?‏ הוא שפך את לבו לפני.‏ סבתו היתה מגידת־עתידות,‏ והוא פיתח כוחות דומים לאחר שקרא את ספריה.‏ אף־על־פי שאדם זה חפץ בכל לבו להשתחרר מכוחות הנסתר אשר שלטו בו,‏ הוא מאוד חשש שאלה ינקמו בו.‏ הוא בכה ללא הרף.‏ אולם,‏ מה לזאת ולי?‏

במהלך שיחתנו,‏ הוא הסביר שיכולתו לחזות את העתיד היתה נפגמת כאשר שהה במחיצת עדי־יהוה.‏ הסברתי לו שקיימים הן כוחות רעים,‏ המכונים ”‏שדים”‏,‏ והן כוחות טובים,‏ שהם מלאכי מרום.‏ בהשתמשי בדוגמה של אלה שהפכו משיחיים באפסוס הקדומה,‏ הדגשתי את הצורך להיפטר מכל אותם חפצים הקשורים בהגדת־העתיד או כל עיסוק ספיריטיסטי אחר.‏ (‏מעשי־השליחים י״ט:‏17–20‏)‏ ”‏אזי צור מגע עם העדים”‏,‏ אמרתי לו.‏ ”‏בכל מקום שתהיה תמצא את עדי־יהוה”‏.‏

אותו צעיר שוחרר מהמחנה כעבור מספר ימים,‏ ולא שמעתי עוד אודותיו.‏ אולם,‏ החווייה של האדם המפוחד וחסר־הנחמה אשר כה התאווה לחופש העמיקה את אהבתי ליהוה.‏ אנו,‏ 15 העדים,‏ היינו במחנה עקב אמונתנו,‏ אך היתה לנו חירות רוחנית.‏ אדם צעיר זה השתחרר מהמאסר,‏ אך היה עדיין משועבד ל”‏אל”‏ שכה חרד מפניו.‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏4‏)‏ עד כמה עלינו העדים לנצור את חירותנו הרוחנית!‏

ילדינו עומדים במיבחנים

לא על המבוגרים בלבד היה לעמוד יציבים למען אמונתם המבוססת על המקרא,‏ כן גם על הצעירים.‏ הם עמדו תחת לחץ עז להתפשר הן בבית־הספר והן במקום העבודה.‏ כל ארבעת ילדינו,‏ היה עליהם לנקוט עמדה למען אמונתם.‏

מידי יום שני נערך בבית־הספר בו למדו טקס הצדעה לדגל.‏ הילדים נאספו בחצר בית־הספר,‏ שרו שיר,‏ והצדיעו את הצדעת ’‏טלמן’‏ כאשר הועלה הדגל אל ראש התורן.‏ ארנסט טלמן היה קומוניסט גרמני אשר נרצח בידי קצין ס.‏ס.‏ נאצי בשנת 1944.‏ לאחר מלחמת־העולם השנייה,‏ הפך טלמן לגיבור בגרמניה המזרחית.‏ עקב אמונתנו המבוססת על המקרא שיהוה אלהים הוא היחיד הראוי לשירות מקודש,‏ הדרכנו,‏ אשתי ואנוכי,‏ את ילדינו לעמוד תוך מתן כבוד במהלך טקסים אלה מבלי ליטול בהם חלק.‏

תלמידי בית־הספר למדו גם שירים קומוניסטיים.‏ מרגרטה ואני הסברנו בבית־הספר בו למדו הילדים,‏ שהם לא ישירו שירים פוליטיים מסוג זה.‏ אולם,‏ אמרנו שהם יהיו מוכנים ללמוד שירים אחרים.‏ כך,‏ מגיל צעיר,‏ למדו ילדינו להגן על אמונתם ולהיות שונים מבני־גילם.‏

בסוף שנות ה־70,‏ רצתה בתנו הגדולה לעבוד כמתלמדת במשרד.‏ אך,‏ כל חניך נדרש תחילה לעבור הכשרה טרום־צבאית בת 14 יום.‏ מאחר שמצפונה של רֵנטה לא הניח לה ליטול בכך חלק,‏ היא נקטה עמדה באומץ ולבסוף פטרו אותה מהחובה לעבור הכשרה מסוג זה.‏

במהלך תקופה זו,‏ נדרשה רֵנטה ליטול חלק במטווח־ירי כחלק מאחד השיעורים.‏ ”‏רֵנטה,‏ את תבואי עימנו למטווח”‏,‏ אמר המורה,‏ בהתייחסו באדישות למחאותיה.‏ ”‏אינך צריכה לירות”‏,‏ הבטיח.‏ ”‏די בכך שתדאגי לכיבוד”‏.‏

אותו ערב,‏ שוחחנו על כך כמשפחה.‏ הסקנו שנוכחותה של רֵנטה במטווח תהיה פסולה,‏ גם אם לא תשתתף בתרגיל ישירות.‏ מחוזקת מדיוננו המשפחתי ומתפילתה,‏ היא לא הרשתה לעצמה להיכנע עוד לאיומים.‏ איזה עידוד סיפקה לנו בתנו בגיל צעיר,‏ בנקטה עמדה איתנה למען עקרונות הצדק!‏

הגברת פעילותנו בהטפת הבשורה ברבים

כאשר ההתנגדות לפעילותנו פחתה מעט בשלהי שנות ה־70,‏ החלה לזרום אספקה גדולה יותר של ספרות מהמערב.‏ גם אם היתה טמונה בכך סכנה רבה,‏ התנדבו אחים אמיצים לבצע פעילות זו.‏ אנו הערכנו מאוד את אספקת הספרות הגדלה והולכת ואת מאמציהם של אלה אשר איפשרו את קבלתה.‏ כאשר הרדיפות היו עזות בשנות החרם הראשונות,‏ היוותה פעילות ההטפה מבית־לבית אתגר אמיתי.‏ למעשה,‏ הפחד מפני עונשים גרם למספר אחים להימנע מליטול בה חלק.‏ אך,‏ עם הזמן,‏ פעילות ההטפה ברבים הלכה וגברה במידה ניכרת.‏ בשנות ה־60,‏ רק 25 אחוז ממבשרי המלכות נטלו חלק בשירות ההטפה מבית־לבית באופן קבוע.‏ אך,‏ מספר המשתתפים בקביעות בצד זה של השירות גדל ל־66 אחוז בסוף שנות ה־80!‏ עד אז,‏ הרשויות כבר העלימו את עיניהן יותר ויותר מפעילות ההטפה.‏

באחד המקרים,‏ אח שיצאתי איתו לשירות,‏ הביא גם את בתו הקטנה.‏ שוחחנו עם אשה קשישה,‏ שגילתה יחס חמים עקב נוכחות הילדה,‏ והזמינה אותנו להיכנס לביתה.‏ היא התרשמה מדברינו המבוססים על המקרא,‏ והסכימה לכך שנבקר שנית.‏ מאוחר יותר העברתי ביקור זה לאשתי,‏ אשר פתחה מיד בשיעור־מקרא ביתי עם האשה.‏ חרף גילה המתקדם ובריאותה הלקויה,‏ גברת זו נעשתה לאחותנו,‏ והיא ממשיכה להיות פעילה בשירות יהוה עד עצם היום הזה.‏

שינויים עם התקרב החופש

יהוה הכין אותנו לעת בה יכולנו שוב ליהנות מחופש רב יותר.‏ לדוגמה:‏ זמן מה בטרם הוסר החרם,‏ קיבלנו עצה לשנות את הדרך בה אנו פונים זה לזה באסיפות קהילתיות.‏ מסיבות בטחוניות,‏ קראנו זה לזה אך ורק בשמות הפרטיים.‏ רבים אשר הכירו אלה את אלה משך שנים,‏ לא ידעו את שם המשפחה של אחיהם.‏ אולם,‏ כהכנה לקבלת מעוניינים רבים לאסיפותינו,‏ עודדה אותנו החברה לפנות זה לזה בשם המשפחה.‏ לכמה נראה היה שפנייה זו איבדה קימעה מהצביון האישי,‏ אך אלה אשר יישמו את העצה הסתגלו ביתר קלות,‏ מאוחר יותר,‏ עם הענקת החופש.‏

עצה אחרת היתה לפתוח את האסיפות בשיר.‏ בדרך זו הורגלנו לנהוג בדומה לקהילות בעולם הרחב.‏ שינוי נוסף שערכנו היה בגודל הקבוצות בהן למדנו.‏ באופן הדרגתי הגדלנו את מספר הנוכחים מארבעה אנשים בשנות ה־50 לשמונה.‏ מאוחר יותר,‏ מספר הנוכחים גדל ל־10 ולבסוף אף ל־12.‏ בנוסף לכך,‏ נעשה מחקר כדי לוודא שמקום המיפגשים של כל קהילה ממוקם במרכז איזור מגוריהם של מרבית העדים.‏

תדירות,‏ ניתן היה להבחין בחכמה הטמונה בשינויים המוצעים רק לאחר שנעשו.‏ יהוה הוכיח עצמו לעתים קרובות כאב חכם ומתחשב!‏ הוא הדריך אותנו בהדרגה להתאים את תכניותינו לאלה שבשאר חלקי האירגון הכלל־עולמי שלו,‏ וחשנו יותר ויותר כחלק מאגודת־אחים חובקת־עולם.‏ ללא ספק,‏ יהוה אלהים הגן באהבה על משרתיו במשך קרוב ל־40 השנים בהן שירתו אותו תחת החרם בגרמניה המזרחית.‏ עד כמה עולצים אנו עתה כשהוענקה לנו הכרה חוקית!‏

כיום,‏ ישנם כ־000,‏22,‏ אם לא יותר,‏ עדי־יהוה במדינה שכונתה בעבר גרמניה המזרחית.‏ הם מהווים עדות חיה להדרכה הנבונה ולדאגה האוהבת של יהוה אלהים.‏ תמיכתו במהלך השנים בהן היינו תחת החרם מוכיחה שהוא יכול להתמודד עם כל מצב.‏ כדברי הנביא:‏ ”‏כל כלי יוּצר עלייך לא יצלח”‏.‏ יהוה תמיד תומך בבוטחים בו.‏ (‏ישעיהו נ״ד:‏17;‏ ירמיהו י״ז:‏7,‏ 8‏)‏ ‏— כשם שסופר מפי הורסט שלאוסנר.‏

‏(‏מקור המאמר:‏ 1992/‏5/‏15)‏

‏[‏תמונה בעמוד 30]‏

הורסט ומרגרטה שלאוסנר בבניין החברה שבברלין המזרחית