יהוה שמר עלינו תחת חרם — חלק ב׳‏

במהלך מלחמת־העולם השנייה,‏ נשא אבזם החגורה של מדי הצבא הנאצי שלבשתי את הסיסמה ”‏אלהים עימנו”‏.‏ הדבר היווה עבורי ראיה נוספת לחלקן של הכנסיות במלחמה ובשפיכוּת־הדמים.‏ הדבר עורר בי שאט־נפש.‏ לכן,‏ כאשר שוחחו עימי שני עדי־יהוה בעיר לימבּך־אובּרפרוהנה,‏ שבגרמניה המזרחית,‏ כבר מאסתי בדת והייתי אתאיסט הדוגל בתורת ההתפתחות.‏

‏”‏אל תחשוב שאהפוך למאמין”‏,‏ אמרתי לעדים שביקרו בביתי.‏ אך,‏ טיעוניהם שיכנעו אותי שאלהים אכן חי וקיים.‏ מתוך סקרנות,‏ רכשתי עותק של כתבי־הקודש,‏ ועדי־יהוה ניהלו עימי שיעור־מקרא ביתי.‏ הדבר התרחש באביב של שנת 1953,‏ כשפעילותם של עדי־יהוה בגרמניה המזרחית היתה מזה שלוש שנים תחת חרם השלטון הקומוניסטי.‏

חוברת המצפה מה־15 באוגוסט 1953,‏ (‏באנגלית)‏ תיארה את מצבם של עדי־יהוה בגרמניה המזרחית,‏ בזה הלשון:‏ ”‏אף־על־פי שהרשויות מרגלות אחריהם ומאיימות עליהם ללא הרף,‏ ואיש מהם אינו יכול לבקר אצל רעהו מבלי שיוודא תחילה שאין עוקבים אחריו,‏ בהיותם מודעים לכך שאם ייתפסו כשברשותם ספרות מחברת המצפה עלולים הם להיאסר לשנתיים או שלוש שנים על אשמת ’‏הפצת חומר הסתה’‏,‏ וחרף העובדה שמאות מהאחים המנוסים יותר האחראים להנהגת הפעילות נמצאים בבתי־כלא,‏ ממשיכים משרתי יהוה בגרמניה המזרחית להפיץ את הבשורה”‏.‏

בשנת 1955,‏ שמחנו אשתי רגינה ואנוכי להיות נוכחים בכינוס בינלאומי של עדי־יהוה שנערך בנירנברג שבגרמניה המערבית,‏ ובשנה שלאחריה נטבלנו שנינו בכינוס שנערך בברלין המערבית.‏ היה זה,‏ כמובן,‏ טרם הקמת חומת־ברלין (‏בשנת 1961)‏,‏ שניתקה את גרמניה המזרחית מברלין המערבית.‏ אולם,‏ עוד קודם לטבילתי,‏ עמדה נאמנותי ליהוה במבחן.‏

נטילת אחריות

הקהילה המקומית של עדי־יהוה אליה השתייכנו בלימבּך־אובּרפרוהנה הזדקקה למישהו שיוכל להעביר לה אספקת ספרות מקראית מברלין המערבית.‏ באותה תקופה,‏ היינו מטופלים בעסק קטן ובשני זאטוטים,‏ אך שירותנו ליהוה היווה תמיד את מוקד חיינו.‏ ערכנו שינויים במיבנה רכבנו הישן כך שניתן היה להסתיר בתוכו 60 ספרים.‏ שירותי כבלדר היה כרוך בסכנה,‏ אך הדבר לימד אותי להישען על יהוה.‏

לעבור ברכב פרטי מברלין המזרחית אל המערבית לא היה דבר קל לביצוע,‏ ולעתים קרובות תמהתי כיצד הצלחנו לעשות כן.‏ משהגענו לצד החופשי,‏ אספנו את הספרות,‏ החבאנו אותה ברכב וחצינו בחזרה את הגבול לגרמניה המזרחית.‏

באחד המקרים,‏ מיד אחרי שסיימנו להסתיר את הספרים,‏ יצא לקראתנו אדם זר מתוך בית־דירות שבקירבת מקום.‏ ”‏הי”‏,‏ צעק.‏ לבי החסיר פעימה.‏ האם הוא צפה במעשינו?‏ ”‏מוטב שבפעם הבאה תבחרו לעצמכם מקום אחר.‏ ניידת משטרה מגרמניה המזרחית חונה שם בפינה,‏ והם עלולים לתפוס אתכם”‏.‏ נאנחתי אנחת־רווחה.‏ חציית הגבול התנהלה למישרין,‏ וארבעתנו שרנו לכל אורך הדרך הביתה.‏

הכנות לניתוק

בשנות ה־1950,‏ האחים בגרמניה המזרחית הסתמכו על האחים במערב שייספקו להם ספרות והדרכות.‏ אך,‏ בשנת 1960 נערכו שינויים אשר עזרו לכל עד בגרמניה המזרחית לשמור על קשר קרוב יותר עם עדים אחרים באזור מגוריו.‏ ביוני 1961 נפתחה בברלין הכיתה הראשונה של בית־הספר לשירות המלכות להכשרת זקני־קהילה.‏ השתתפתי בקורס הראשון שארך ארבעה שבועות.‏ כעבור פחות מששה שבועות,‏ נותקנו לפתע מהמערב עם הקמה חומת־ברלין.‏ כעת פעילותנו היתה לא רק במחתרת,‏ אלא גם מנותקת.‏

היו שחששו שפעילותם של עדי־יהוה בגרמניה המזרחית תלך ותדעך עד שתיפסק לחלוטין.‏ אולם,‏ השינויים האירגוניים שנעשו פחות משנה קודם,‏ עזרו לנו לשמור על אחדותנו ועל איתנותנו הרוחנית.‏ בנוסף לכך,‏ ההכשרה שקיבלו זקני־הקהילה שזכו להשתתף בכיתה הראשונה של בית־הספר לשירות המלכות,‏ ציידה אותם בכלים להכשיר זקני־קהילה אחרים.‏ כך הכין אותנו יהוה לקראת הניתוק,‏ ממש כשם שהכין אותנו לחרם שהוטל על פעילותנו ב־1950,‏ באמצעות הכינוסים המחוזיים שנערכו בשנת 1949.‏

בהיותנו מנותקים מהמערב,‏ היה ברור שעלינו ליטול את היוזמה בידינו כדי להבטיח שהאירגון ימשיך להתקדם.‏ כתבנו לאחינו המשיחיים בברלין המערבית והצענו שניפגש בכביש המהיר בגרמניה המזרחית אשר היה פתוח לנוסעים מהמערב.‏ במקום המיועד,‏ ביימנו תקלה ברכב.‏ כעבור מספר דקות,‏ הגיעו האחים ועימם ספרות מקראית.‏ שמחתי מאוד כשראיתי שהם הביאו עימם גם את העותק האישי שלי של ספר־העזר בו למדנו בבית־הספר לשירות המלכות,‏ את המחברת בה רשמתי את הערותי ואת עותק המקרא שהשארתי בברלין מטעמי בטיחות.‏ כל כך שמחתי לקבלם בחזרה!‏ לא ידעתי עד כמה אזדקק לאותם פריטים במהלך השנים הבאות.‏

בית־ספר מחתרתי

כעבור מספר ימים,‏ קיבלנו הוראות לארגן כיתות של בית־הספר לשירות המלכות בכל רחבי גרמניה המזרחית.‏ נתמנו ארבעה מורים,‏ גם אני ביניהם.‏ אולם,‏ בעיני,‏ זו היתה משימה בלתי־אפשרית להכשיר את כל זקני־הקהילה כאשר פעילותנו עודנה תחת חרם.‏ כדי להסתיר את מגמת תכניתנו,‏ החלטתי לערוך את הכיתות במסווה של מחנה־נופש.‏

כל כיתה מנתה ארבעה זקני־קהילה,‏ אותי כמדריך הקורס,‏ ואח ששי ששימש כטבח.‏ נשותינו וילדינו היו נוכחים אף הם,‏ לכן הקבוצה היתה לרוב בת 15 עד 20 איש.‏ אתר נופש רגיל כלל לא בא בחשבון,‏ לכן פתחנו,‏ משפחתי ואנוכי,‏ בחיפושים אחר מקומות מתאימים.‏

באחת הפעמים,‏ כשעברנו בכפר אחד,‏ הבחנו בשביל המוביל לחורשה קטנה הרחק מהכביש הראשי.‏ המקום נראה לנו אידיאלי,‏ לכן פניתי לראש־הכפר.‏ ”‏אנו מחפשים מקום בו נוכל,‏ משפחתי ומספר משפחות נוספות,‏ להקים מחנה־נופש”‏,‏ הסברתי.‏ ”‏אנו רוצים להיות לבדנו כדי שהילדים יוכלו להשתובב חופשי.‏ האם נוכל להשתמש בחורשה שבקצה הכפר?‏”‏ הוא הסכים,‏ ולכן ערכנו את הסידורים הדרושים.‏

באתר עצמו,‏ הצבנו את האוהלים ואת הקרון הנגרר שלי באופן כזה,‏ שנוצרה מעין חצר מרובעת מרכזית,‏ שלא נראתה מן החוץ.‏ הקרון שימש כחדר־לימוד לכיתה.‏ נפגשנו בו ללימודים מרוכזים כשמונה שעות ביממה,‏ וזאת למשך 14 יום.‏ בחצר המאולתרת ערכנו שולחן וכיסאות למקרה שיהיו אורחים לא־צפויים.‏ ואכן היו כאלה!‏ עד כמה הערכנו,‏ במקרים האלה,‏ את תמיכתן האוהבת של משפחותינו.‏

בעוד אנו לומדים,‏ עמדו משפחותינו על המשמר.‏ פעם אחת,‏ הבחינו בראש־הכפר,‏ אשר שימש גם המזכיר המקומי של המפלגה הקומוניסטית,‏ מתהלך לכיוון החורשה.‏ השומר לחץ על כפתור האזעקה שהיה מחובר בחוט חשמל לפעמון בקרון.‏ מיד זינקנו מהקרון ותפסנו איש את המקום שנקבע לו מראש ליד השולחן,‏ והתחלנו לשחק בקלפים.‏ על השולחן היה אפילו מונח בקבוק ’‏שנפס’‏,‏ כדי לשווֹת אמינות למחזה.‏ ראש־הכפר ערך ביקור נימוסין ושב הביתה ללא כל חשד באשר למה שבאמת התנהל במקום.‏

כיתות בית־הספר לשירות המלכות נערכו בכל רחבי גרמניה המזרחית מאביב 1962 עד לשלהי שנת 1965.‏ ההכשרה הנמרצת לה זכו זקני־הקהילות,‏ לרבות הדרכות בנושא ההתמודדות עם מצבנו המיוחד בגרמניה המזרחית,‏ הכינה את זקני־הקהילה לתפקידם כמשגיחים על פעילות ההטפה.‏ כדי להשתתף באותן כיתות,‏ לא זו בלבד שהזקנים הקריבו את חופשתם השנתית,‏ אלא אף הסתכנו במאסר.‏

התועלת שהופקה מבית־הספר

הרשויות עקבו בקפדנות אחר פעילותנו,‏ ובשלהי שנת 1965,‏ כשרוב הזקנים כבר עברו את הקורס,‏ ניסו להנחית מכה ניצחת על אירגוננו.‏ חמשה־עשר עדים אשר נחשבו כמנהיגי הפעילות,‏ נעצרו.‏ היתה זו פעולה מתוכננת היטב,‏ שהתבצעה בכל רחבי המדינה.‏ שוב,‏ סברו רבים שהעדים ייאלצו להפסיק את פעילותם.‏ אולם,‏ בעזרת יהוה הסתגלנו למצב החדש והמשכנו בפעילותנו כבעבר.‏

הגורם העיקרי בזכותו התאפשר הדבר היה הכשרת זקני־הקהילה בבית־הספר לשירות המלכות ועבותות האֵמון שנרקמו במהלך ימי ההתרועעות מהם נהנו המשתתפים במהלך השיעורים בצוותא.‏ בדרך זו הוכיח האירגון את איתנותו.‏ כמה חשוב היה שצייתנו להדרכות האירגון!‏ — ישעיהו מ״ח:‏17‏.‏

במהלך החודשים הבאים,‏ נוכחנו לדעת שמאמציהם המוגברים של אנשי השלטון לשים קץ לפעילותנו,‏ לא פגעו בה במידה רצינית.‏ כעבור זמן קצר,‏ עלה בידינו לחדש את תכנית בית־הספר לשירות המלכות.‏ כשהרשויות הבחינו בכושרנו להתאושש,‏ נאלצו הן לשנות את מדיניותן.‏ איזה ניצחון מזהיר ליהוה!‏

פעילים בשירות־השדה

באותה תקופה,‏ קבוצות שיעורי־הספר הקהילתיים הורכבו מכ־5 אנשים כל אחת.‏ כל עֵד קיבל את הספרות המקראית שלו במסגרת שיעור־הספר הקהילתי,‏ וכל פעילות ההטפה אוּרגנה אף היא בקבוצות לימוד קטנות אלה.‏ כבר מן ההתחלה,‏ בירך יהוה את רגינה ואותי באנשים רבים אשר היו מעוניינים ללמוד את המקרא.‏

נאלצנו להתאים את פעילות ההטפה מבית־לבית לנסיבות,‏ כדי שהרשויות לא יבחינו בנו ויעצרונו.‏ נהגנו לבקר בבית אחד,‏ לדלג על מספר בתים ואז להקיש בדלת נוספת.‏ באחד הבתים,‏ הזמינה בעלת־הבית את רגינה ואותי להיכנס.‏ בעוד אנו דנים עימה בנושא מקראי נכנס בנה אל החדר.‏ שאלותיו היו תקיפות ביותר.‏

‏”‏האם ראית מעולם את האלהים שלך?‏”‏ שאל.‏ ”‏תדעו שאני מאמין אך ורק במה שאני רואה.‏ כל השאר אינו אלא שטויות.‏”‏

‏”‏חוששני שאין זה כך”‏,‏ השבתי לו.‏ ”‏למשל,‏ האם ראית אי־פעם את המוח שלך?‏ כל מעשיך מעידים על כך שיש לך מוח”‏.‏

רגינה ואני הצבענו על מספר דוגמאות של דברים אותם אנו מקבלים כעובדה מבלי לראותם,‏ כגון חשמל.‏ הבחור הקשיב קשב רב,‏ והתחלנו לערוך שיעור־מקרא עימו ועם אימו.‏ שניהם נעשו לעדים.‏ למעשה,‏ 14 אנשים עימם למדנו אשתי ואני,‏ נעשו עדי־יהוה.‏ את מחציתם פגשנו במהלך ההטפה מבית־לבית,‏ ואת מחציתם השנייה מצאנו בהטפה בהזדמנות.‏

כאשר שיעור־המקרא הביתי הפך קבוע והאדם הלומד אכן רחש את אמוננו,‏ נהגנו להזמינו לאחת האסיפות.‏ בראש מעייננו עמד תמיד השיקול,‏ האם עלול הוא לסכן את בטחונם של משרתי אלהים?‏ לפיכך,‏ לפעמים חלפה שנה או יותר בטרם יכולנו להזמין את הלומד לבקר באסיפה,‏ ובמקרים מסוימים הרבה מעבר לזה.‏ זכור לי מקרה אחד של איש בעל מידה מסוימת של מעמד ופירסום;‏ היו לו יחסים קרובים עם פקידי ממשל במפלגה הקומוניסטית.‏ שיעור־המקרא עימו נמשך תשע שנים בטרם הורשה לנכוח באסיפות!‏ עד היום הוא ממשיך להימנות עם אחינו המשיחיים.‏

הרשויות עדיין לא הירפו מאיתנו

מ־1965 והלאה לא חווינו עוד מעצרים המוניים,‏ אך,‏ עם זאת הם לא הניחו לנו.‏ הרשויות המשיכו לעקוב מקרוב אחרי פעילותנו.‏ באותה עת זכיתי לתפקיד אחראי באירגון הקהילות,‏ ולכן ניתנה לי תשומת־לב מיוחדת מצד נציגי המימשל.‏ פעמים אינספור עצרו אותי,‏ הסיעו אותי לתחנת־המשטרה וחקרו אותי.‏ ”‏תוכל עכשיו לשכוח מחירותך”‏,‏ היו אומרים לי.‏ ”‏הפעם תיאסר”‏.‏ אולם,‏ לבסוף תמיד שיחררו אותי.‏

בשנת 1972,‏ ביקרו אצלי שני נציגי־מימשל ושלא בכוונה החמיאו לאירגוננו.‏ הם האזינו מן הצד לשיעור המצפה הקהילתי.‏ ”‏מצאנו שהמאמר מאוד פוגע”‏,‏ מחו בקול.‏ ברור היה שהם הוטרדו ממה שקוראי המאמר עלולים לחשוב על האידאולוגיה הקומוניסטית.‏ ”‏הרי”‏,‏ אמרו,‏ ”‏יש לחוברת המצפה תפוצה של חמישה או ששה מיליון עותקים,‏ וקוראים אותה בארצות המתפתחות.‏ אין מדובר בעיתון זול”‏.‏ ’‏עד כמה אתם צודקים!‏’‏,‏ חשבתי לעצמי.‏

בשנת 1972,‏ פעילותנו היתה נתונה במחתרת כבר 22 שנים,‏ ויהוה הדריך אותנו באהבה ובחכמה.‏ מילאנו בקפידה אחר הדרכותיו.‏ אך,‏ 18 שנים נוספות אמורות לחלוף בטרם יזכו עדי־יהוה בגרמניה המזרחית להכרה רשמית מצד הרשויות.‏ עד כמה מכירי־תודה אנו על החירות הנפלאה ממנה אנו נהנים עתה בשירותנו לאלהינו,‏ יהוה!‏ — מפי הלמוט מרטין.‏

‏(‏מקור המאמר:‏ 1992/‏5/‏1)‏