יהוה שמר עלינו תחת חרם — חלק א׳
במשך עשרות שנים תהו עדי־יהוה על אחיהם במדינות שבהן הוטל חרם על פעילותם המשיחית. אנו שמחים להציג כאן את הראשון מבין שלושה מאמרים החושפים חלק ממה שאירע. הם מכילים דיווחים אישיים מפי משיחיים נאמנים מהאיזור שהיה מכונה אז כמזרח־גרמניה
בשנת 1944, בהיותי שבוי־מלחמה גרמני עבדתי בתור סניטר בבית־חולים במחנה קוּמנוֹק, קרוב לעיר אֵייר, שבסקוטלנד. הורשתי לצאת אל מחוץ למחנה, אולם המגעים עם התושבים המקומיים היו מוגבלים ביותר. בעת טיול שערכתי באחד מימי ראשון, פגשתי אדם שניסה בכל לבו להסביר לי דברים מתוך כתבי־הקודש. בעקבות אותו מיפגש, נהגנו לטייל יחד מפעם לפעם.
בבוא הזמן, הזמין אותי לאסיפה שנערכה בבית פרטי. הוא הסתכן בכך, בהיותי גרמני, בן לעם אויב. באותה עת לא הבנתי שהוא היה אחד מעדי־יהוה — האסיפה היתה, ככל הנראה, שיעור־ספר קהילתי. אף־על־פי שלא הבנתי רבות, זכורה לי בבירור תמונה אשר היתה תלויה על הקיר בה ילד עוטה גלימה לבנה עומד ליד אריה וכבש. ציור זה שתיאר את העולם החדש, לפי ספר ישעיהו, הותיר בי רושם עמוק.
בדצמבר 1947, שוחררתי ממחנה השבויים. בשוּבי הביתה לגרמניה, נשאתי לאשה את מרגיט, אותה הכרתי עוד לפני המלחמה. קבענו את ביתנו בעיר זיטַאוּ, קרוב לגבולות פולין וצ׳כוסלובקיה. כעבור מספר ימים, נקש אחד מעדי־יהוה על דלת ביתנו. ”אם זוהי הקבוצה שפגשתי בסקוטלנד”, אמרתי לאשתי, ”אזי עלינו להצטרף אליה”. אותו שבוע, נכחנו לראשונה באסיפה של עדי־יהוה.
מתוך כתבי־הקודש, הבנּו מיד עד כמה חיוני לפקוד בקביעות את האסיפות המשיחיות, וכמו־כן, ליטול חלק בפעילות ההטפה. למעשה, מה שלימדונו העדים מתוך המקרא, תוך זמן קצר הפך לדבר החשוב ביותר בחיינו. כעבור זמן־מה, התחלתי לנהל את אחת הקבוצות ללימוד המקרא. אזי, בפברואר 1950, שני משגיחים נודדים שאלו אותי: ”האם אינך רוצה להיטבל אי־פעם?” עוד באותו יום, אחר־הצהריים, מרגיט ואני סימלנו את הקדשתנו לאלהים באמצעות טבילה.
הבעיות פורצות
זיטאו נמצאה באיזור הסובייטי של גרמניה, וכבר בשנת 1949 החלו המאמצים להפריע לעדי־יהוה. רק לאחר מאמצים מרובים מצאנו מקום בו ניתן היה לערוך כינוס מקומי קטן בעיר באוטזן. אזי, במרוצת אותו קיץ, לפתע ביטלו הרשויות את הזמנת הרכבות המיוחדות שנועדו להסיע נציגים לכינוס המחוזי הגדול יותר שנערך בברלין. למרות זאת, נכחו אלפים באותו כינוס.
אסיפות הקהילה הופרעו גם הן. פורעים היו מבקרים באסיפות במגמה לצעוק ולשרוק. באחד המקרים כמעט שנאלצנו לבטל את נאומו של משגיח־הנפה. העיתונות כינתה אותנו ’רואי שחורות’. מאמרים אפילו סיפרו שנאספנו על ראשי גבעות בציפייה להילקח אל העננים. העיתונים אף ציטטו מספר נערות שטענו שעדי־יהוה ניסו לבצע בהן מעשים מגונים. ההצהרה ש’אלה המקדישים עצמם ליהוה ייזכו לחיי־נצח’, סוּלפה לאמירה ש’אלה שיקיימו יחסי־מין עם העדים ייזכו לחיי־נצח’!
מאוחר יותר, הואשמנו כ’מחרחרי־מלחמה’. דברינו בנוגע למלחמת הר־מגידון שמאת אלהים, פורשו שלא כהלכה כאילו אנו עודדנו את מירוץ־החימוש והלוחמה. כמה מגוחך! למרות זאת, בחודש אוגוסט 1950, בהגיעי למשמרת הלילה בעיתון המקומי בו עבדתי כדפס, מנע ממני השומר להיכנס. ”פוטרתָ!” הודיע לי השומר, כשהוא מלווה בשוטר. ”אתם אנשים המצדדים במלחמות”.
בבית, כשסיפרתי על כך למרגיט, היא נשמה לרווחה. ”לא תצטרך לעבוד יותר עד שעות מאוחרות”, אמרה. לא היינו מוטרדים. עד מהרה מצאתי עבודה אחרת. בטחנו ביהוה שידאג לצרכינו, והוא אכן עשה זאת.
חרם מוטל על פעילותנו
ב־31 באוגוסט 1950, הוטל חרם על כל פעילויותיהם של עדי־יהוה ברפובליקה הדמוקרטית של גרמניה. בעקבותיו החל גל של מעצרים. עדים רבים הועמדו לדין, חלקם נידונו למאסר־עולם. שני עדים מזיטאו, שכבר סבלו במחנות־ריכוז תחת השלטון הנאצי, נכלאו שוב, הפעם על־ידי הקומוניסטים.
האח ששימש כמשגיח בקהילתנו נעצר, יחד עם אשתו. אלה שבאו לעצרם הותירו את שתי בנותיהם הקטנות לבדן בבית לדאוג לעצמן. הסב והסבתא אספו את הילדות, וכיום שתיהן מבשרות־מלכות נלהבות.
שליחים מרחבי מזרח־גרמניה נסעו הלוך ושוב לברלין, על־מנת להעביר לנו ספרות מנקודות־האיסוף שברובע המערבי החופשי. רבים משליחים אמיצים אלה נעצרו, הובאו לדין ונאסרו כעונש על כך.
השכם בבוקר אחד, הופיעו בביתנו נציגי הרשויות כדי לערוך חיפוש. בואם היה צפוי, לכן הצפנתי את כל מסמכי הקהילה שהיו ברשותי באסם שלנו, ליד קן־צרעות. חרקים אלה מעולם לא הטרידו אותי, אך כאשר החלו אנשים אלה לחטט במקום, אפף אותם לפתע ’ענן’ צרעות. כל שיכלו לעשות היה לנוס על נפשם!
יהוה דאג להכין אותנו לקראת החרם באמצעות הכינוסים שנערכו בשנת 1949. התכנית עודדה אותנו להגביר את הלימוד האישי, את נוכחותנו באסיפות, את השתתפותנו בפעילות ההטפה, וכן לשמור על קשרים הדוקים זה עם זה כמקור תמיכה ועידוד. הדבר אכן עזר לנו להישאר נאמנים. לכן, גם כשלעתים קרובות אנשים מתחו עלינו ביקורת וקיללו אותנו, למדנו להתעלם מכך.
קיום אסיפות תחת חרם
בעקבות ההודעה על החרם, נפגשתי עם שני עדים עמיתים כדי להחליט על דרך להמשיך לקיים את אסיפות הקהילה. הנוכחות באסיפה טמנה בחובה סכנה, משום שמעצר בזמן האסיפה עלול היה להסתיים בעונש מאסר. ביקרנו אצל כל העדים באיזור. אחדים חששו, אולם היה מעודד לראות שכל אחד מהם הבין את החשיבות שבנוכחות באסיפות.
אדם מעוניין אחד שהיה לו אסם, הציע אותו כמקום מפגש לאסיפות. אף־על־פי שניצב בשדה פתוח, גלוי לעיני כל, היתה לו דלת אחורית שהובילה לשביל אשר היה חבוי בשיחים. בדרך זו יכולנו להגיע ולעזוב מבלי שניראה. במשך החורף כולו שימש אותנו אסם זה כמקום מפגש לאסיפותינו שנערכו לאור נרות, בנוכחות של כ־20 אנשים. מדי שבוע נפגשנו לשיעור המצפה ולאסיפת־השירות. התכנית הותאמה לנסיבותינו, בהדגישה שעלינו להיות פעילים מבחינה רוחנית. לשמחתנו הרבה, תוך זמן קצר, הפך אותו אדם מעוניין לאחינו לאמונה.
באמצע שנות ה־50, הפכו גזרי־הדין למתונים יותר, ואחים אחדים שוחררו מבתי־הסוהר. רבים מהם גורשו למערב־גרמניה. באשר לי, חלה תפנית חדה בעקבות ביקורו של אח ממערב־גרמניה.
משימתי החשובה הראשונה
אח זה כינה עצמו ’הנס’. בעקבות שיחתנו, בקשני להגיע לכתובת מסוימת בברלין. לאחר שאיתרתי את שם הצופן על פעמון הדלת, הוזמנתי פנימה. הצטרפתי אל שני גברים אשר שוחחו עימי שיחה נעימה אך כללית ביותר. ואז, הגיעו לעצם העניין: ”אילו הוצעה לך משימה מיוחדת, האם היית מוכן לקבלה?”
”כמובן”, השבתי.
”מצוין”, אמרו, ”זה כל מה שרצינו לדעת. אנו מאחלים לך נסיעה בטוחה הביתה”.
כעבור שלושה שבועות נתבקשתי לשוב אל ברלין, ושוב מצאתי עצמי שם באותו החדר. במסרם לי מפה של האיזור מסביב לעיר זיטאו, ניגשו האחים לעניין. ”אין לנו קשר עם העדים בכל האיזור הזה. האם תוכל לחדש קשר זה עבורנו?”
”ברצון רב”, היתה תשובתי המיידית. השטח היה ענק, יותר מ־100 ק״מ אורכו, מריֵיסַה ועד זיטאו, ועד 50 ק״מ רוחבו. וברשותי רק זוג אופניים. כאשר נוצר הקשר עם העדים, שוּבץ באופן אישי, כל אחד מהם במסגרת קהילתו, ונציג מכל קהילה נשלח בקביעות לברלין כדי לקבל אספקת ספרות והוראות. שיטה זו מנעה סיכון קהילות אחרות, בזמן שהרשויות רדפו אחת מהן.
ביטחון ביהוה
חרף הרדיפות, תוך ציות להוראות כתבי־הקודש, מעולם לא חדלנו לבשר על מלכות אלהים מבית־לבית. (מתי כ״ד:14; כ״ח:19, 20; מעשי־השליחים כ׳:20) ביקרנו בכתובות על־פי המלצתם של אנשים שהכרנו זה מכבר, ונהננו מחוויות נפלאות. לעתים אפילו טעויותינו הפכו למקורות ברכה, כשם שמגלה החווייה הבאה.
באחת הפעמים, נמסרה לאשתי ולי כתובת לביקור־חוזר, אולם הקשנו בדלת הבית הלא־הנכון. כאשר נפתחה הדלת, הבחנּו במדֵי שוטר תלויים על מתלה־המעילים. פניה של מרגיט החווירו. לבי הלם בחוזקה. פירוש הדבר עלול היה להיות מאסר. נותר זמן רק לתפילה קצרה.
”מי אתם?” שאל האיש בקשיחות. שמרנו על שלוות־רוחנו.
”אני בטוחה שאני מכירה אותך ממקום כלשהו”, אמרה מרגיט, ”אך פשוט אינני זוכרת מאין. כן, אתה שוטר. כנראה שראיתי אותך בתפקיד”.
דברי נועם אלה הרגיעו את המצב, והוא שאל בנימה ידידותית: ”האם אתם עדי־יהוה?”
”כן”, השבתי, ”ואתה חייב להודות שנדרש מאיתנו אומץ רב לנקוש על דלתך. אנו מעוניינים בך אישית”.
הוא הזמין אותנו להיכנס. ביקרנו אצלו מספר פעמים והתחלנו לנהל עימו שיעור־מקרא. במשך הזמן הפך אדם זה לאחינו המשיחי. עד כמה חיזקה חווייה זו את בטחוננו ביהוה!
לעתים קרובות, שימשו אחיות כבלדריות, דבר שדרש מהן לשים את בטחונן המלא ביהוה. כך אירע כשבאחת הפעמים נסעה מרגיט לברלין במטרה לאסוף ספרות. הכמות היתה רבה מעבר למצופה. חבל־כביסה שימש לקשירת המזוודה הכבדה והעמוסה. הכל התנהל כשורה עד שמרגיט עלתה על הרכבת. אז הופיע שוטר גבול.
”של מי המזוודה, ומה יש בתוכה?” דרש לדעת.
”זו הכביסה שלי”, השיבה מרגיט.
בחשדנות, הורה לה לפתוח אותה. באיטיות מירבית, החלה מרגיט לפרום קשר אחר קשר בחבל־הכביסה שכרך את המזוודה. מאחר שתפקידו של השוטר דרש ממנו לרדת מהרכבת לאחר מספר תחנות, ולקחת רכבת אחרת בדרך חזרה, החל הוא לגלות חוסר־סבלנות גדל והולך. לבסוף, כשנותרו שלושה קשרים בלבד לפרום, ויתר. ”הסתלקי מכאן, וקחי עימך את הכביסה שלך!” צעק.
דאגתו האישית של יהוה
לעתים קרובות הצלחתי לישון רק ארבע שעות בלילה, מאחר שטיפלתי בענייני הקהילה בחסות החשֵכה. היה זה לאחר לילה כזה שנציגי־הרשויות התדפקו בחוזקה על דלתי השכם בבוקר. הם באו לערוך חיפוש־בית. היה זה מאוחר מכדי להסתיר משהו.
הם בילו את כל הבוקר בהפיכת הבית על פיו, ואפילו בדקו את האסלה בחדר־השירותים כדי לוודא שמאומה לא הוסתר בה. אך, איש מהם לא העלה על דעתו לבדוק את כיסי המקטורן שלי אשר היה תלוי על מתלה־המעילים. במהירות טמנתי מסמכים בכיסיו הרבים. הכיסים היו תפוחים, מלאים באותם מסמכים שהם חיפשו, אך בעוזבם ידיהם היו ריקות.
במקרה אחר, באוגוסט 1961, הייתי בברלין. היתה זו הנסיעה האחרונה שלי לאיסוף ספרות בטרם הוקמה חומת ברלין. תחנת הרכבת בברלין המתה אדם כשהגעתי לשם בדרכי חזרה לזיטאו. הרכבת הגיעה, והכל מיהרו לרציף כדי להספיק ולעלות עליה. כשאני נסחף עם ההמון, מצאתי עצמי לפתע בקרון ריק. מיד לאחר שנכנסתי אליו, נעל השומר את הדלתות מבחוץ. עמדתי לבד בקרון, כאשר נוסעים אחרים הצטופפו בשאר חלקי הרכבת.
יצאנו לדרך לעבר זיטאו. בהתחלה, ישבתי לבד בקרון, אך כשהרכבת הגיעה לתחנה נפתחו דלתות הקרון, ועשרות חיילים סובייטים נכנסו פנימה. אז הבנתי שנסעתי בקרון שהיה שמור לצבא הסובייטי. קיוויתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי. אך, נראה היה שהחיילים לא הבחינו בדבר־מה שאינו כשורה.
המשכנו בנסיעתנו לזיטאו, שם נפתחו דלתות הקרון, וכל החיילים קפצו לרציף, והחלו בחיפושים אצל הנוסעים שעמדו בתחנה. הייתי הנוסע היחיד שלא הטרידוהו. רבים מהחיילים אפילו הצדיעו לי, בחשבם שאני קצין בכיר.
רק לאחר־מכן הבנּו עד כמה יקר־ערך היה המישלוח הזה, מפני שהקמתה של חומת ברלין הפריעה באופן ארעי את האספקה השוטפת של הספרות. אך, ספרות זו סיפקה את צרכינו במשך מספר חודשים. בינתיים, נערכו הסידורים הדרושים כדי לחדש עימנו את הקשר.
הקמת חומת ברלין בשנת 1961 הביאה לידי שינויים בחיי עדי־יהוה במזרח־גרמניה. אך, כתמיד, הקדים יהוה את המאורעות. הוא המשיך לשמור עלינו תחת החרם. — מפי הֶרמַן לַאוֹבה.
(מקור המאמר: 1992/4/15)
[תמונה בעמוד 30]
נהננו מכינוס מקומי בעיר באוטזן