קיימתי את הבטחתי לשרת את אלוהים

מפי פראנץ גוּדלִיקִיס

רק ארבעה מן הפלוגה שלי,‏ שמנתה יותר ממאה חיילים,‏ נותרו בחיים.‏ כשראיתי את המוות בעיניים,‏ כרעתי על ברכיי והבטחתי לאלוהים,‏ ’‏אם אצא בחיים מן המלחמה,‏ אשרת אותך לנצח’‏.‏

כך הבטחתי לפני 54 שנה,‏ באפריל 1945,‏ כששירתתי כחייל בצבא הגרמני.‏ זה קרה זמן קצר לפני סוף מלחמת העולם השנייה,‏ תחת התקפה כוללת של הצבא הסובייטי על ברלין.‏ חיילינו הוצבו סמוך לעיירה זַיילוֹ על נהר אוֹדֶר,‏ כ־65 קילומטר מברלין.‏ שם ספגנו הפגזות כבדות יומם ולילה,‏ והפלוגה שלי הלכה והידלדלה.‏

לראשונה בחיי פרצתי בבכי והתפללתי לאלוהים.‏ נזכרתי בפסוק מן המקרא שאמי,‏ אשה יראת אלוהים,‏ נהגה לצטט:‏ ”‏קראני ביום צרה.‏ אחלצך ותכבדני”‏ (‏תהלים נ׳:‏15‏)‏.‏ בתוך התְּעלות,‏ חרד לחיי,‏ הבטחתי לאלוהים את ההבטחה המוזכרת לעיל.‏ איך קיימתי את ההבטחה?‏ וכיצד נעשיתי חייל בצבא הגרמני?‏

גדלתי בליטא

ב־1918,‏ בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה,‏ הכריזה ליטא על עצמאותה והקימה ממשלה דמוקרטית.‏ נולדתי ב־1925 במחוז מֶמֶל (‏קְלַייְפֶּדָה)‏ סמוך לים הבלטי.‏ שנה אחת לפני שנולדתי נמסר האיזור לידי ליטא.‏

לחמש אחיותיי ולי היתה ילדות מאושרת.‏ אבי היה לנו כידיד קרוב,‏ ותמיד בילה בחברתנו.‏ הוריי היו חברים בכנסייה האֶווַנגֶלית,‏ אבל לא נכחו בטקסים כי אמי נפגעה מצביעותו של הכומר.‏ למרות זאת,‏ היא אהבה את אלוהים ואת המקרא,‏ וקראה בו בשקיקה.‏

ב־1939 השתלטו הגרמנים על איזור מגורינו בליטא.‏ בתחילת שנת 1943 גייסו אותי לצבא הגרמני.‏ נפצעתי באחד הקרבות,‏ ואחרי שהחלמתי הוחזרתי אל החזית המזרחית.‏ בשלב זה חל מפנה ביחסי הכוחות,‏ והגרמנים נסוגו מפני הצבא הסובייטי.‏ חיי באותה עת היו תלויים לי מנגד,‏ כפי שסיפרתי בהתחלה.‏

קיום הבטחתי

במלחמה עברו הוריי לאוֹשץ שבגרמניה,‏ דרומית מזרחית ללַייפּציג.‏ אחרי המלחמה,‏ קשה היה לאתר אותם.‏ אך לבסוף התאחדנו מחדש וזו היתה שמחה גדולה.‏ לא חלף זמן רב,‏ ובאפריל 1947 הלכתי עם אמי לשמוע הרצאה פומבית מפי עד־יהוה ששמו מקס שוּבָּרט.‏ אמי האמינה שהיא מצאה את דת האמת,‏ ואחרי שנכחתי בכמה אסיפות,‏ הגעתי לאותה מסקנה.‏

זמן קצר אחרי כן נפלה אמי מסולם,‏ וכעבור מספר חודשים מתה מפצעיה.‏ בבית־החולים,‏ לפני מותה,‏ חיזקה את ידיי ואמרה:‏ ”‏לא פעם התפללתי שלפחות אחד מילדיי ימצא את הדרך אל אלוהים.‏ עכשיו אני רואה שתפילותיי נענו,‏ ואני יכולה למות בשלווה”‏.‏ אני מייחל ליום שבו אמי תתעורר משינת המוות ותיווכח שתפילותיה נענו (‏יוחנן ה׳:‏28‏)‏.‏

ב־8 באוגוסט 1947,‏ ארבעה חודשים בלבד אחרי ההרצאה של אח שוּבָּרט,‏ נטבלתי בכינוס בלַייפּצִיג כסמל להקדשת חיי ליהוה אלוהים.‏ סוף סוף התחלתי לנקוט צעדים לקראת מילוי הבטחתי לאלוהים.‏ עד מהרה הצטרפתי לשורות החלוצים,‏ כינוי לעדי־יהוה המבשרים בשירות מלא.‏ בעת ההיא היו קרוב ל־400 חלוצים באיזור,‏ שהפך אחרי כן לרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה או גרמניה המזרחית.‏

מבחני אמונה ראשונים

אחד השכנים שלי באוֹשץ ניסה לעורר את התעניינותי במרקסיזם,‏ והציע לי ללמוד באוניברסיטה במימון הממשלה בתנאי שאצטרף למפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה (‏SED)‏.‏ דחיתי את ההצעה,‏ כשם שישוע דחה את הצעת השטן (‏מתי ד׳:‏8–10‏)‏.‏

יום אחד,‏ באפריל 1949,‏ הגיעו שני שוטרים אל מקום עבודתי ודרשו ממני להתלוות אליהם.‏ הם לקחו אותי למשרד המקומי של שירות הביון הסובייטי,‏ ושם האשימו אותי בשיתוף פעולה עם קפיטליסטים במערב.‏ הם אמרו שאוכל להוכיח את חפותי אם אמשיך ללכת מבית לבית ואדווח להם על כל מי שמדבר נגד ברית המועצות או מפלגת האיחוד הסוציאליסטי,‏ ועל כל מי שמגיע לאסיפות של עדי־יהוה.‏ סירבתי לשתף פעולה,‏ והם כלאו אותי.‏ אחר כך הובאתי לפני בית משפט צבאי,‏ וגזרו עלי 15 שנות מאסר עם עבודת פרך בסיביר!‏

השוטרים התרשמו מכך ששמרתי על קור רוח.‏ הם אמרו לי שגזר הדין תלוי ועומד נגדי,‏ אבל די שאתייצב אצלם אחת לשבוע עד שאהיה מוכן לשתף פעולה.‏ רציתי להתייעץ עם אחים מנוסים יותר,‏ ולכן נסעתי למַגדֶבּוּרג,‏ העיר שבה שכן משרד הסניף של חברת המצפה.‏ הנסיעה לא היתה קלה מפני שהייתי תחת מעקב.‏ ארנסט ואוור,‏ ששירת במחלקה המשפטית במַגדֶבּוּרג,‏ אמר לי:‏ ”‏אם תילחם תנצח.‏ את תתפשר תפסיד.‏ זה מה שלמדנו במחנות הריכוז”‏.‏a עצה זו עזרה לי לעמוד בהבטחתי ולהמשיך לשרת את אלוהים.‏

חרם וחזרה לכלא

ביולי 1950 מוניתי לשרת כמשגיח נודד.‏ אך ב־30 באוגוסט פשטה המשטרה על המבנים שלנו במַגדֶבּוּרג והוטל חרם על פעילות ההטפה.‏ בשל כך קיבלתי תפקיד אחר.‏ פול הירשברגר ואני נדרשנו לטפל בקרוב ל־50 קהילות ולבלות יומיים או שלושה בכל אחת,‏ כדי לעזור לאחים להתארגן להטפת הבשורה תחת חרם.‏ בחודשים האלו הצלחתי לחמוק מידי המשטרה שש פעמים!‏

לאחת הקהילות הסתנן אדם שהסגיר אותנו לידי השטזי,‏ שירותי הביטחון של המדינה.‏ ביולי 1951 עצרו אותי ואת פול חמישה גברים עם אקדחים שלופים.‏ במבט לאחור ברור היה לנו שלא נשענו מספיק על ארגון יהוה.‏ אחינו המבוגרים יעצו לנו לעולם לא לפעול יחד.‏ בגלל ביטחון עצמי מופרז איבדנו את חירותנו!‏ בנוסף לכך,‏ לא סיכמנו מראש מה נאמר במקרה שיעצרו אותנו.‏

בהיותי לבד בתא המעצר,‏ התחננתי ליהוה בדמעות שיעזור לי לא להסגיר את אחיי או להתפשר על אמונתי.‏ התעוררתי משנתי לשמע קולו של ידידי פול.‏ בחדר שמעל התא שלי חקרו אותו אנשי השטזי.‏ מאחר שהיה זה לילה חם ולח,‏ השאירו את דלת המרפסת פתוחה והצלחתי במאמץ רב לשמוע הכל.‏ אחר כך,‏ כשחקרו אותי,‏ מסרתי להפתעת השוטרים את אותן תשובות.‏ שוב נזכרתי בפסוק שהיה אהוב על אמי,‏ ”‏קראני ביום צרה.‏ אחלצך”‏,‏ והרגשתי מחוזק (‏תהלים נ׳:‏15‏)‏.‏

לאחר החקירה הוחזקנו ,‏ פול ואני,‏ חמישה חודשים במעצר קדם־משפטי בבית הכלא של השטזי בעיר הַלֶה ואחרי כן במַגדֶבּוּרג.‏ במַגדֶבּוּרג הצלחתי מדי פעם לראות בחטף את משרדי הסניף שכבר היו סגורים.‏ עד כמה השתוקקתי לעבוד שם במקום להיות בכלא!‏ בפברואר 1952 הוטל עלינו גזר־הדין:‏ ”‏10 שנות מאסר ושלילת זכויותינו האזרחיות ל־20 שנה”‏.‏

שמירה על אמונתי בכלא

עדי־יהוה שנידונו לעשר שנות מאסר לפחות,‏ ענדו סימני זיהוי מיוחדים לזמן מה בתקופת מאסרם.‏ תפרו לנו על המכנסיים ועל הג׳קט סרט אדום.‏ בנוסף לכך,‏ תלו מחוץ לתאים שלנו קרטון אדום עגול,‏ כדי שהסוהרים ידעו שאנחנו פושעים מסוכנים.‏

הרשויות ראו בנו הפושעים המסוכנים ביותר.‏ לא הרשו לנו להחזיק ספר מקרא,‏ מפני שכפי שאמר אחד הסוהרים:‏ ”‏עד־יהוה עם תנ״ך זה כמו פושע עם רובה”‏.‏ כדי לרכז קטעים מן המקרא,‏ קראנו את יצירותיו של הסופר הרוסי לֶב טולסטוי,‏ שהִרבָּה לצטט מן המקרא בספריו.‏ למדנו את הפסוקים האלו בעל פה.‏

לפני שנעצרתי ב־1951,‏ התארסתי עם אלזה רימה.‏ היא ביקרה אותי בכלא ככל שיכלה ושלחה לי כל חודש חבילת מזון.‏ היא גם הסתירה בתוך החבילה מזון רוחני.‏ פעם אחת תחבה מאמרים מן המצפה בתוך נקניקים.‏ הסוהרים נהגו לחתוך את הנקניק כדי לוודא ששום דבר אינו חבוי בו,‏ אבל הפעם הגיעה החבילה לקראת סוף יום העבודה,‏ ולא בדקו אותה.‏

ישבתי בתא קטן עם קרל היינץ קלייבּה ועם שלושה אסירים שלא היו עדי־יהוה.‏ איך קראנו את המצפה בלי שיבחינו בנו?‏ לקחנו ספר והעמדנו פנים שאנו קוראים בו,‏ כשלמעשה הסתרנו את המאמרים בתוכו.‏ את המזון הרוחני היקר הזה העברנו לאחינו לאמונה בכלא.‏

בכלא ניצלנו כל הזדמנות לבשר לאחרים על מלכות אלוהים.‏ עד כמה התרגשתי כשאחד משותפיי לכלא קיבל בסופו של דבר את האמת!‏ (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏.‏

חזרה לשירות מלא

ב־1 באפריל 1957,‏ אחרי קרוב לשש שנים מאחורי סורג ובריח,‏ יצאתי לחופשי.‏ כעבור פחות משבועיים התחתנתי עם אלזה.‏ כשנודע לשוטרי השטזי ששוחררתי,‏ הם חיפשו אמתלה להחזיר אותי לכלא.‏ לסיכול מזימתם חצינו אלזה ואני את הגבול ועברנו לגור במערב ברלין.‏

כשהגענו לשם ביקשה החברה לדעת מה הן תוכניותינו.‏ אמרנו שאחד מאיתנו ישרת כחלוץ והשני יעבוד במשרה חילונית.‏

‏”‏מה דעתכם ששניכם תשרתו כחלוצים?‏”‏ שאלו.‏

‏”‏אם זה אפשרי”‏,‏ אמרנו,‏ ”‏נתחיל מייד”‏.‏

נתנו לנו מענק כספי קטן כל חודש כדי שנוכל להתקיים,‏ וב־1958 התחלנו לשרת כחלוצים מיוחדים.‏ עד כמה שמחנו לראות אנשים שלימדנו אותם את המקרא משנים את חייהם ונעשים משרתי יהוה!‏ בעשר השנים ששירתנו כחלוצים מיוחדים למדנו לעבוד יחד כזוג.‏ אלזה תמיד עמדה לצדי,‏ גם כאשר תיקנתי את המכונית.‏ ביחד קראנו,‏ למדנו והתפללנו.‏

ב־1969 התמניתי למשגיח נודד,‏ וכל שבוע נסענו לקהילה אחרת כדי לטפל בצרכיה.‏ יוזף בּארת,‏ משגיח נודד מנוסה,‏ נתן לי עצה:‏ ”‏אם אתה רוצה למלא את תפקידך בהצלחה,‏ הייה אח לאחיך”‏.‏ השתדלתי ליישם את עצתו.‏ תודות לכך,‏ רקמנו יחסים לבביים עם אחינו לאמונה,‏ וזה הקל עלי לייעץ להם עצות בעת הצורך.‏

ב־1972 חלתה אלזה בסרטן,‏ והיא נותחה.‏ לאחר מכן,‏ חלתה בשיגרון (‏ראומטיזם)‏.‏ למרות הכאבים,‏ התלוותה אלי כל שבוע ושירתה את הקהילות.‏ היא יצאה לשירות עם האחיות ככל יכולתה.‏

שינויים

ב־1984 הזדקקו חותניי לטיפול תמידי.‏ פרשנו מן השירות הנפתי וטיפלנו בהם ארבע שנים עד יום מותם (‏טימותיאוס א׳.‏ ה׳:‏8‏)‏.‏ ב־1989 חלתה אלזה במחלה קשה.‏ לשמחתי,‏ השתפר מצבה אבל עלי לטפל בכל עבודות הבית.‏ אני עדיין לומד לטפל באלזה שסובלת כאבים כרוניים.‏ ואולם,‏ חרף הלחצים והמתחים הרגשיים לא חדלנו לאהוב את הדברים הרוחניים.‏

לשמחתנו,‏ אנו עדיין ברשימת החלוצים.‏ בכל אופן,‏ למדנו שלא התפקיד או כמות השעות בשירות הם החשובים מכל,‏ אלא הנאמנות.‏ אנו רוצים לשרת את יהוה לא רק לשנים ספורות אלא לנצח נצחים.‏ הניסיון שצברנו בחיים הכשיר אותנו לעתיד.‏ ויהוה העניק לנו את הכוח להללו גם במצבים הקשים ביותר (‏פיליפים ד׳:‏13‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

בית הכלא שבו ישבתי במַגדֶבּוּרג

‏[‏שלמי תודה]‏

Gedenkstätte Moritzplatz Magdeburg für die Opfer politischer Gewalt; Foto: Fredi Fröschki, Magdeburg

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

יום כלולותינו ב־1957

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

אלזה ואני היום