אלוהים מחסי ועוזי
כפי שסופר מפי שרלוט מוּלר
”את ראויה לשבח על תשע השנים שעברת תחת משטרו של היטלר”, אמר השופט הקומוניסט. ”אז התנגדת נחרצות למלחמה, אבל היום את נגד השלום שלנו!”
הוא התכוון למאסרי הקודם בתקופת השלטון הנאצי ולסוציאליזם ברפובליקה הדמוקרטית של גרמניה. לזמן־מה נעתקו מילים מפי, אך לאחר מכן השבתי: ”המשיחי אינו נאבק למען שלום אמת בדרכם של אנשים אחרים. אני פשוט מנסה לקיים את הצו המקראי לאהוב את אלוהים ואת הרֵע. דבר־אלוהים עוזר לי לשמור על שלום במילים ובמעשים”.
באותו יום, 4 בספטמבר 1951, שפטו אותי הקומוניסטים לשמונה שנות מאסר — שנה פחות ממאסרי בתקופת השלטון הנאצי.
כשנרדפנו, אנו עדי־יהוה, על־ידי הנציונלסוציאליסטים ועל־ידי הקומוניסטים, התנחמתי בדברי תהלים מ״ו:2: ”אלוהים לנו מחסה ועוז, עזרה בצרות נמצא מאוד”. רק יהוה הוא שנתן לי את העוז להחזיק מעמד, וככל שאימצתי את דברו ללבי, כן התחזקתי.
חיזוק לקראת הבאות
נולדתי בשנת 1912 בגוֹטָה־זיבּלַבֵּן שבטוּרינגיה, גרמניה. אומנם, הוריי היו פרוטסטנטים, אך אבי חיפש את אמת המקרא וממשלת צדק. כשראו הוריי את ה”פוטו־דרמה של הבריאה”, התרגשו מאוד.a אבי מצא את מבוקשו — מלכות אלוהים.
אבי ואמי, וכן אנחנו, ששת הילדים, פרשנו מהכנסייה ב־2 במרס 1923. גרנו בכֶמניץ שבסַכְּסוֹניה, ושם התרועענו עם תלמידי־המקרא. (שלושה מאחיי ואחיותיי נעשו לעדים של יהוה.)
באסיפותיהם של תלמידי־המקרא, פסוקים מכתבי־הקודש ואמיתוֹת יקרות הטביעו עלי חותמם, ומילאו את לבי הצעיר באושר. קדמה לַכל ההדרכה שקיבלו יותר מ־50 מאיתנו, המשיחיים הצעירים, בימי ראשון ושגם אחותי קטי ואני זכינו לה במשך תקופה מסוימת. קוֹנרַד פרנק הצעיר, חבר בקבוצתנו, ארגן טיולים רגליים והתאמן איתנו בשירה. לאחר מכן, בין 1955 ל־1969, שירת אח פרנק כמשגיח הסניף של חברת המצפה בגרמניה.
שנות ה־20’ היו שנים סוערות, לעתים גם בקרב משרתי אלוהים. היו שחדלו לקבל את המצפה כ’אוכל בעתו’, והתנגדו לפעילות ההטפה מבית לבית (מתי כ״ד:45). הדבר הוביל לכפירה. אך המצפה היה ה’אוכל’ שנתן לנו את העוז, שהיינו זקוקים לו נואשות אותה עת. היו בו מאמרים כגון ”ברוכים אמיצי הלב” (1919) ו”מי יכבד את יהוה?” (1926) רציתי לכבד את יהוה באמצעות פעילות אמיצה, ולכן הפצתי רבים מהספרים והספרונים שכתב אח רותרפורד.
במרס 1933 נטבלתי כאחת מעדי־יהוה. באותה שנה, פעילות ההטפה בגרמניה היתה נתונה בחרם. בטבילה, צוטט ההתגלות ב׳:10 כעצה לעתיד: ”אל תירא מפני מה שאתה עתיד לסבול. הנה עתיד השטן להשליך אנשים מכם לכלא כדי שתְנוסו, ותהיה לכם צרה עשרת ימים. הייה נאמן עד מוות ואתן לך עטרת החיים”. לקחתי פסוק זה לתשומת־לבי, בהיותי בטוחה שצפויים לי ניסיונות מתישים. וכך היה.
הואיל והיינו ניטרלים מבחינה פוליטית, אחדים משכנינו התייחסו אלינו בחשדנות. בעקבות הבחירות, משלחת של חיילים נאצים במדים עמדה מול ביתנו וקראה, ”בוגדים!” המאמר ”אל תירָאום”, שפורסם במהדורה הגרמנית של המצפה מדצמבר 1933, עודד אותי במיוחד. רציתי להישאר עדה נאמנה של יהוה, גם במצבים הקשים ביותר.
פתרון האויב — הכלא
עד סתיו 1935, יכולנו להדפיס בסתר את המצפה בכֶמניץ. לאחר מכן, היה צריך להעביר את מכונת השכפול לבּיארפֶלְט שבהרי אֶרצגֶבּירגֶה, שם שימשה להוצאת ספרות עד אוגוסט 1936. קטי ואני חילקנו עותקים לאחים שאת כתובתם מסר לנו אבי. זמן־מה, הכל התנהל כשורה. אבל אז החל הגסטפו לעקוב אחרי, ובאוגוסט 1936 לקחו אותי מביתי ועצרו אותי, ובמעצר חיכיתי למשפטי.
בפברואר 1937, 25 אחים ו־2 אחיות — ואני אחת מהן — התייצבו בבית־משפט מיוחד בסכסוניה. נטען שארגון עדי־יהוה הוא חתרני. האחים ששִכפלו את המצפה נידונו לחמש שנות מאסר. אני נשפטתי לשנתיים.
לאחר שריציתי את עונשי, במקום שאשוחרר, לקח אותי הגסטפו. נתבקשתי לחתום על הצהרה שאפסיק להיות עדה פעילה של יהוה. סירבתי בתוקף, תגובה שעוררה את זעמו של הפקיד. הוא זינק ממקומו, והוציא את פקודת המעצר הנראית בתמונה. מייד, מבלי שאורשה לראות את הוריי, נלקחתי למחנה־ריכוז קטן לנשים בליכטנבורג, על גדת נהר האלבֶּה. לאחר זמן קצר, פגשתי את קטי. היא היתה במחנה־ריכוז במורינגֶן מדצמבר 1936, אך כשנסגר המחנה, היא, ואיתה אחיות רבות, הועברו לליכטנבורג. גם אבי היה עצור, ועד שנת 1945 לא ראיתיו.
בליכטנבורג
בתחילה לא הורשיתי להצטרף לשאר העדוֹת, כיוון שנענשו מסיבה כלשהי. באחד האולמות, הבחנתי בשתי קבוצות של אסירות — נשים, שבדרך־כלל ישבו ליד שולחנות, ועדוֹת שנאלצו לשבת כל היום על שרפרפים, מבלי שיבוא מזון לפיהן.b
הסכמתי ברצון לקבל כל עבודה, בתקווה לפגוש את קטי בדרך כלשהי. וכך בדיוק קרה. היא היתה בדרכה לעבודה עם עוד שתי אסירות כשנקרתה בדרכי. ברוב שמחתי, חיבקתי אותה חזק. אבל השומרת דיווחה עלינו מייד. נחקרנו, ומאז ואילך הקפידו שלא ניפגש. היה לנו קשה מאוד.
עוד שני מקרים בליכטנבורג חרותים בזיכרוני. פעם אחת, נצטוו כל האסירות להתאסף בחצר כדי להקשיב לאחד הנאומים הפוליטיים של היטלר ברדיו. אנחנו, עדי־יהוה, סירבנו, מאחר שהנאומים כללו טקסים פטריוטיים. לכן כיוונו אלינו השומרים זרנוקים, וסילון מים מברז כיבוי אש ניתז לעברנו בעוצמה. הם רדפו אחרינו, אחרי נשים חסרות אונים, מהקומה הרביעית עד החצר. שם נעמדנו, רטובות עד לשד עצמותינו.
במקרה אחר, נצטווינו אני, גרטרוד אוֹמֶה וגֶרטל בוּרלין לקשט את המטה הראשי של המפקד במנורות, לרגל יום־הולדתו של היטלר. סירבנו, מאחר שהבחנו בתכסיסי השטן לגרום לנו להפר את נאמנותנו על־ידי התפשרות בעניניים פעוטים. כעונש, כל אחת מאיתנו, האחיות הצעירות, נכלאה לשלושה שבועות בתא קטן, אפל ומבודד. אך יהוה נשאר קרוב אלינו אפילו במקום נורא זה והוא היה מחסנו.
ברַוֶנְסבּריק
במאי 1939 הועברו האסירים מליכטנבורג למחנה הריכוז רוֶנסבריק. שם אני ועוד כמה אחיות עבדנו במכבסה. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, היינו אמורות לאסוף את דגל צלב־הקרס, ואת זאת סירבנו לעשות. לכן, שתיים מאיתנו, מילחֶן אֶרנסט ואני, נשלחנו לקְסרקטין העונשין. זו היתה אחת הצורות הקשות ביותר של ענישה, והיא כללה עבודה מפרכת מדי יום, גם בימי ראשון, ובכל מזג־אוויר. בדרך־כלל, העונש המרבי היה שלושה חודשים, אבל אנחנו נשארנו שם שנה. ללא עזרת יהוה, בשום אופן לא הייתי שורדת.
בשנת 1942, תנאי האסירים השתפרו במקצת, והוטל עלי לעבוד כעוזרת־בית במשפחה של איש אס־אס המתגוררת בקרבת המחנה. המשפחה נתנה לי חופש פעולה במידת־מה. לדוגמה, פעם כשטיילתי עם הילדים, פגשתי את ג׳וזף רייוַלד וגוטפריד מיילהורן, שני אסירים העונדים את המשולש הסגול, ואיתם הזדמן לי להחליף כמה מילות עידוד.c
השנים הקשות שלאחר המלחמה
כשכוחות הצבא של בעלות הברית נעו לקראתנו ב־1945, המשפחה שאצלה עבדתי ברחה, ונאלצתי לברוח איתה. שיירה גדולה של משפחות אנשי אס־אס נעה מערבה.
ימיה האחרונים של המלחמה היו מבולבלים והרי סכנות. לבסוף, פגשנו כמה חיילים אמריקנים, והם איפשרו לי להירשם בעיר הקרובה כאזרחית חופשייה. את מי פגשתי שם? את ג׳וזף רייוַלד וגוטפריד מיילהורן. נודע להם שכל העדים ממחנה הריכוז זקסֶנהַאוזֶן הגיעו לשְווֶרין בעקבות מצעד מוות אפוף סכנה. לכן שלושתנו שמנו פנינו לעיר זו, מרחק 75 קילומטר. עד כמה שמחנו לפגוש בשווֶרין את כל האחים הנאמנים הללו, ניצולי מחנה הריכוז, וביניהם אח קונרד פרנק.
עד דצמבר 1945, המצב במדינה הוטב במידה ניכרת, עד כי יכולתי לנסוע ברכבת. ביתי היה היעד הבא! בדרכי הביתה נאלצתי לשכב על גגו של קרון רכבת וגם לעמוד במדרך הקרון. בכֶמניץ, עשיתי דרכי מתחנת הרכבת למקום שבו גרתי עם משפחתי. אלא שברחוב שבו עמדו חיילים נאצים וקראו, ”בוגדים!”, לא נותר ולוּ בית אחד על עומדו. כל איזור המגורים הופצץ ולא נשאר ממנו זכר. נשמתי לרווחה כשמצאתי את אמי, אבי, קטי, אחיי ואחיותיי, כולם בחיים.
המצב הכלכלי בגרמניה בשנים שלאחר המלחמה היה בכי רע. אולם, הקהילות של משרתי אלוהים החלו לשגשג בכל רחבי גרמניה. חברת המצפה לא חסכה מאמצים בנסותה לצייד אותנו לפעילות ההטפה. העבודה בבית־אל במגדֶבּוּרג, שאותו סגרו הנאצים, חודשה. באביב 1946, הוזמנתי לשרת שם ועבדתי במטבח.
שוב בחרם ובמעצר
מגדבורג שייכת לאיזור בגרמניה שעליו השתלטו הקומוניסטים. הם הטילו חרם על פעילותנו ב־31 באוגוסט 1950, וסגרו את בית־אל במגדבורג. שירותי בבית־אל הסתיים, אך במהלכו רכשתי הכשרה יקרה. חזרתי לכמניץ, ולמרות המשטר הקומוניסטי, הייתי נחושה בדעתי לדבוק בחוזקה בָּאמת ולהכריז על מלכות אלוהים כתקווה היחידה לאנושות הסובלת.
באפריל 1951, נסעתי לברלין עם אחד האחים, כדי להביא עותקים של המצפה. בשובנו, נבהלנו למראה השוטרים הרבים בתחנת הרכבת בכמניץ. היה ברור שציפו לבואנו, ונעצרנו מייד.
כשהושמנו במעצר טרום משפטי, היו עימי מסמכים המוכיחים שהייתי כלואה כמה שנים בתקופת הנאצים. כך זכיתי לכבוד מצד השומרים. אחת השומרות הראשיות אמרה: ”אתם, עדי־יהוה, אינכם פושעים; מקומכם אינו בכלא”.
פעם נכנסה היא לתאי, שבו היו עוד שתי אחיות, ובסתר הניחה דבר־מה מתחת לאחת המיטות. מה זה היה? ספר המקרא שלה, לשימושנו. במקרה אחר, ביקרה אצל הוריי בביתם, לא רחוק מן הכלא. היא קיבלה עותקים של המצפה ומעט מזון, החביאה אותם על גופה, והבריחה הכל לתאי.
אני אוהבת להיזכר בדבר נוסף. מדי פעם, בימי ראשון בבוקר היינו שרות את שירינו התיאוקרטיים בקול כה רם, עד כי שאר האסירות מחאו כפיים בהנאה לכל שיר.
עוז ועזרה מיהוה
במהלך המשפט ב־4 בספטמבר 1951, העיר השופט את ההערה המוזכרת בפתח המאמר. את מאסרי ריציתי בוַלטהַיים, בהַלֶה, ולבסוף בהוֹאנֵק. סיפור קצר אחד או שניים ימחישו כיצד היה יהוה מחסה ועוז לנו, לעדי־יהוה, וכיצד דברו הפיח בנו כוח.
בכלא שבוַלטהיים, כל האחיות התאספו בקביעות באולם, וכך קיימנו אסיפות משיחיות. עיפרון ונייר נאסרו לשימוש, אך כמה אחיות השיגו פיסות בד והצליחו להכין מין יריעה קטנה הנושאת את הפסוק השנתי ל־1953: ”השתחוו ליהוה בהדרת־קודש” (תהלים כ״ט:2).
לפתע, תפסה אותנו אחת השומרות ודיווחה עלינו מייד. מנהל הכלא בא ואמר לשתיים מהאחיות לאחוז ביריעה גבוה. ”מי עשה את זה?” דרש לדעת. ”מה הרעיון?”
אחת האחיות רצתה ליטול את האחריות על המעשה, אך מהר התלחשנו בינינו, והסכמנו שעל כולנו להודות באשמה. לכן ענינו: ”עשינו זאת כדי לחזק את אמונתנו”. היריעה הוחרמה, וכעונש לא קיבלנו ארוחות. אך במשך כל השיחה, החזיקו האחיות את היריעה גבוה, כדי שהפסוק המעודד ייחרת במוחנו.
כשנסגר כלא הנשים בוַלטהיים, הועברנו, אנו האחיות, להַלֶה. שם הורשינו לקבל חבילות, ומה היה תפור בתוך נעלי הבית ששלח לי אבי? מאמרי המצפה! אני עדיין זוכרת את המאמרים ”אהבה אמיתית היא מעשית” ו”שקרים מובילים לאובדן חיים”. מאמרים אלה ואחרים היו משיבי נפש, וכשהעברנו אותם בחשאי זו לזו, כל אחת רשמה לעצמה נקודות מהמאמרים.
במהלך פשיטה, מצאה אחת השומרות את רשימותיי מוחבאות במזרון הקש שלי. לאחר מכן, קראה לי לחקירה ואמרה שהיא מאוד רוצה להבין את משמעות המאמר ”ציפיותיהם של יראי יהוה ל־1955”. היא, שהיתה קומוניסטית, הוטרדה מאוד ממותו של מנהיגהּ, סטאלין, ב־1953, והעתיד נראה קודר בעיניה. לגבינו, צפן העתיד בחובו הטבה בתנאינו בכלא, אך אז לא ידעתי זאת. הסברתי בביטחון שציפיותיהם של עדי־יהוה הן הטובות ביותר. מדוע? ציטטתי את פסוק המפתח של המאמר, תהלים קי״ב:7: ”משמועה רעה לא יירא. נכון לבו, בטוח ביהוה”.
יהוה עודו מחסי ועוזי
בעקבות מחלה קשה, שוחררתי מהכלא במרס 1957, שנתיים לפני המועד הצפוי. פקידי הממשל של גרמניה המזרחית שוב הכבידו ידם עלי בשל פעילותי בשירות יהוה. לפיכך, ב־6 במאי 1957, ניצלתי את ההזדמנות לברוח לברלין המערבית, ומשם עברתי לגרמניה המערבית.
רק כעבור כמה שנים שבתי לאיתני. אך עד עצם היום הזה יש לי תיאבון רוחני בריא, ואני מצפה בקוצר רוח לכל הוצאה חדשה של המצפה. מדי פעם, אני עושה חשבון נפש. האם אני עדיין רוחנית? האם טיפחתי תכונות טובות? האם בחינת אמונתי מסבה תהילה וכבוד ליהוה? שאיפתי היא להשביע את רצון אלוהים בכל דבר, כדי שימשיך להיות מחסי ועוזי לעולמי עולמים.
[הערות שוליים]
a ה”פוטו־דרמה” היתה תוכנית שקופיות ותמונות נעות, שהוצגה מ־1914 במידה נרחבת על־ידי נציגי חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים.
b כתב־העת טרוֹסט (נחמה), שיצא לאור מטעם חברת המצפה בברן, שווייץ, ב־1 במאי 1940, דיווח בעמוד 10 על מקרה שבו נשים מקרב עדי־יהוה בליכטנבורג לא קיבלו ארוחת־צהריים במשך 14 ימים, משום שסירבו להרים את ידן לאות כבוד בהתנגן הימנוני הנאצים. היו שם 300 מעדיו של יהוה.
c סיפורו של ג׳וזף רייוַלד פורסם בחוברת עורו! מ־8 בפברואר 1993, עמודים 20–23 [אנג׳].
[תמונה בעמוד 26]
משרד האס־אס ברוֶנסבריק
[שלמי תודה]
למעלה: Gedenkstätten Brandenburgische Stiftung
[תמונה בעמוד 26]
אישור היציאה שלי לעבודה מחוץ למחנה