אלוהים מחסי ועוזי

כפי שסופר מפי שרלוט מוּלר

‏”‏את ראויה לשבח על תשע השנים שעברת תחת משטרו של היטלר”‏,‏ אמר השופט הקומוניסט.‏ ”‏אז התנגדת נחרצות למלחמה,‏ אבל היום את נגד השלום שלנו!‏”‏

הוא התכוון למאסרי הקודם בתקופת השלטון הנאצי ולסוציאליזם ברפובליקה הדמוקרטית של גרמניה.‏ לזמן־מה נעתקו מילים מפי,‏ אך לאחר מכן השבתי:‏ ”‏המשיחי אינו נאבק למען שלום אמת בדרכם של אנשים אחרים.‏ אני פשוט מנסה לקיים את הצו המקראי לאהוב את אלוהים ואת הרֵע.‏ דבר־אלוהים עוזר לי לשמור על שלום במילים ובמעשים”‏.‏

באותו יום,‏ 4 בספטמבר 1951,‏ שפטו אותי הקומוניסטים לשמונה שנות מאסר — שנה פחות ממאסרי בתקופת השלטון הנאצי.‏

כשנרדפנו,‏ אנו עדי־יהוה,‏ על־ידי הנציונלסוציאליסטים ועל־ידי הקומוניסטים,‏ התנחמתי בדברי תהלים מ״ו:‏2‏:‏ ”‏אלוהים לנו מחסה ועוז,‏ עזרה בצרות נמצא מאוד”‏.‏ רק יהוה הוא שנתן לי את העוז להחזיק מעמד,‏ וככל שאימצתי את דברו ללבי,‏ כן התחזקתי.‏

חיזוק לקראת הבאות

נולדתי בשנת 1912 בגוֹטָה־זיבּלַבֵּן שבטוּרינגיה,‏ גרמניה.‏ אומנם,‏ הוריי היו פרוטסטנטים,‏ אך אבי חיפש את אמת המקרא וממשלת צדק.‏ כשראו הוריי את ה”‏פוטו־דרמה של הבריאה”‏,‏ התרגשו מאוד.‏a אבי מצא את מבוקשו — מלכות אלוהים.‏

אבי ואמי,‏ וכן אנחנו,‏ ששת הילדים,‏ פרשנו מהכנסייה ב־2 במרס 1923.‏ גרנו בכֶמניץ שבסַכְּסוֹניה,‏ ושם התרועענו עם תלמידי־המקרא.‏ (‏שלושה מאחיי ואחיותיי נעשו לעדים של יהוה.‏)‏

באסיפותיהם של תלמידי־המקרא,‏ פסוקים מכתבי־הקודש ואמיתוֹת יקרות הטביעו עלי חותמם,‏ ומילאו את לבי הצעיר באושר.‏ קדמה לַכל ההדרכה שקיבלו יותר מ־50 מאיתנו,‏ המשיחיים הצעירים,‏ בימי ראשון ושגם אחותי קטי ואני זכינו לה במשך תקופה מסוימת.‏ קוֹנרַד פרנק הצעיר,‏ חבר בקבוצתנו,‏ ארגן טיולים רגליים והתאמן איתנו בשירה.‏ לאחר מכן,‏ בין 1955 ל־1969,‏ שירת אח פרנק כמשגיח הסניף של חברת המצפה בגרמניה.‏

שנות ה־20’‏ היו שנים סוערות,‏ לעתים גם בקרב משרתי אלוהים.‏ היו שחדלו לקבל את המצפה כ’‏אוכל בעתו’‏,‏ והתנגדו לפעילות ההטפה מבית לבית (‏מתי כ״ד:‏45‏)‏.‏ הדבר הוביל לכפירה.‏ אך המצפה היה ה’‏אוכל’‏ שנתן לנו את העוז,‏ שהיינו זקוקים לו נואשות אותה עת.‏ היו בו מאמרים כגון ”‏ברוכים אמיצי הלב”‏ (‏1919)‏ ו”‏מי יכבד את יהוה?‏”‏ (‏1926)‏ רציתי לכבד את יהוה באמצעות פעילות אמיצה,‏ ולכן הפצתי רבים מהספרים והספרונים שכתב אח רותרפורד.‏

במרס 1933 נטבלתי כאחת מעדי־יהוה.‏ באותה שנה,‏ פעילות ההטפה בגרמניה היתה נתונה בחרם.‏ בטבילה,‏ צוטט ההתגלות ב׳:‏10 כעצה לעתיד:‏ ”‏אל תירא מפני מה שאתה עתיד לסבול.‏ הנה עתיד השטן להשליך אנשים מכם לכלא כדי שתְנוסו,‏ ותהיה לכם צרה עשרת ימים.‏ הייה נאמן עד מוות ואתן לך עטרת החיים”‏.‏ לקחתי פסוק זה לתשומת־לבי,‏ בהיותי בטוחה שצפויים לי ניסיונות מתישים.‏ וכך היה.‏

הואיל והיינו ניטרלים מבחינה פוליטית,‏ אחדים משכנינו התייחסו אלינו בחשדנות.‏ בעקבות הבחירות,‏ משלחת של חיילים נאצים במדים עמדה מול ביתנו וקראה,‏ ”‏בוגדים!‏”‏ המאמר ”‏אל תירָאום”‏,‏ שפורסם במהדורה הגרמנית של המצפה מדצמבר 1933,‏ עודד אותי במיוחד.‏ רציתי להישאר עדה נאמנה של יהוה,‏ גם במצבים הקשים ביותר.‏

פתרון האויב — הכלא

עד סתיו 1935,‏ יכולנו להדפיס בסתר את המצפה בכֶמניץ.‏ לאחר מכן,‏ היה צריך להעביר את מכונת השכפול לבּיארפֶלְט שבהרי אֶרצגֶבּירגֶה,‏ שם שימשה להוצאת ספרות עד אוגוסט 1936.‏ קטי ואני חילקנו עותקים לאחים שאת כתובתם מסר לנו אבי.‏ זמן־מה,‏ הכל התנהל כשורה.‏ אבל אז החל הגסטפו לעקוב אחרי,‏ ובאוגוסט 1936 לקחו אותי מביתי ועצרו אותי,‏ ובמעצר חיכיתי למשפטי.‏

בפברואר 1937,‏ 25 אחים ו־2 אחיות — ואני אחת מהן — התייצבו בבית־משפט מיוחד בסכסוניה.‏ נטען שארגון עדי־יהוה הוא חתרני.‏ האחים ששִכפלו את המצפה נידונו לחמש שנות מאסר.‏ אני נשפטתי לשנתיים.‏

לאחר שריציתי את עונשי,‏ במקום שאשוחרר,‏ לקח אותי הגסטפו.‏ נתבקשתי לחתום על הצהרה שאפסיק להיות עדה פעילה של יהוה.‏ סירבתי בתוקף,‏ תגובה שעוררה את זעמו של הפקיד.‏ הוא זינק ממקומו,‏ והוציא את פקודת המעצר הנראית בתמונה.‏ מייד,‏ מבלי שאורשה לראות את הוריי,‏ נלקחתי למחנה־ריכוז קטן לנשים בליכטנבורג,‏ על גדת נהר האלבֶּה.‏ לאחר זמן קצר,‏ פגשתי את קטי.‏ היא היתה במחנה־ריכוז במורינגֶן מדצמבר 1936,‏ אך כשנסגר המחנה,‏ היא,‏ ואיתה אחיות רבות,‏ הועברו לליכטנבורג.‏ גם אבי היה עצור,‏ ועד שנת 1945 לא ראיתיו.‏

בליכטנבורג

בתחילה לא הורשיתי להצטרף לשאר העדוֹת,‏ כיוון שנענשו מסיבה כלשהי.‏ באחד האולמות,‏ הבחנתי בשתי קבוצות של אסירות — נשים,‏ שבדרך־כלל ישבו ליד שולחנות,‏ ועדוֹת שנאלצו לשבת כל היום על שרפרפים,‏ מבלי שיבוא מזון לפיהן.‏b

הסכמתי ברצון לקבל כל עבודה,‏ בתקווה לפגוש את קטי בדרך כלשהי.‏ וכך בדיוק קרה.‏ היא היתה בדרכה לעבודה עם עוד שתי אסירות כשנקרתה בדרכי.‏ ברוב שמחתי,‏ חיבקתי אותה חזק.‏ אבל השומרת דיווחה עלינו מייד.‏ נחקרנו,‏ ומאז ואילך הקפידו שלא ניפגש.‏ היה לנו קשה מאוד.‏

עוד שני מקרים בליכטנבורג חרותים בזיכרוני.‏ פעם אחת,‏ נצטוו כל האסירות להתאסף בחצר כדי להקשיב לאחד הנאומים הפוליטיים של היטלר ברדיו.‏ אנחנו,‏ עדי־יהוה,‏ סירבנו,‏ מאחר שהנאומים כללו טקסים פטריוטיים.‏ לכן כיוונו אלינו השומרים זרנוקים,‏ וסילון מים מברז כיבוי אש ניתז לעברנו בעוצמה.‏ הם רדפו אחרינו,‏ אחרי נשים חסרות אונים,‏ מהקומה הרביעית עד החצר.‏ שם נעמדנו,‏ רטובות עד לשד עצמותינו.‏

במקרה אחר,‏ נצטווינו אני,‏ גרטרוד אוֹמֶה וגֶרטל בוּרלין לקשט את המטה הראשי של המפקד במנורות,‏ לרגל יום־הולדתו של היטלר.‏ סירבנו,‏ מאחר שהבחנו בתכסיסי השטן לגרום לנו להפר את נאמנותנו על־ידי התפשרות בעניניים פעוטים.‏ כעונש,‏ כל אחת מאיתנו,‏ האחיות הצעירות,‏ נכלאה לשלושה שבועות בתא קטן,‏ אפל ומבודד.‏ אך יהוה נשאר קרוב אלינו אפילו במקום נורא זה והוא היה מחסנו.‏

ברַוֶנְסבּריק

במאי 1939 הועברו האסירים מליכטנבורג למחנה הריכוז רוֶנסבריק.‏ שם אני ועוד כמה אחיות עבדנו במכבסה.‏ זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה,‏ היינו אמורות לאסוף את דגל צלב־הקרס,‏ ואת זאת סירבנו לעשות.‏ לכן,‏ שתיים מאיתנו,‏ מילחֶן אֶרנסט ואני,‏ נשלחנו לקְסרקטין העונשין.‏ זו היתה אחת הצורות הקשות ביותר של ענישה,‏ והיא כללה עבודה מפרכת מדי יום,‏ גם בימי ראשון,‏ ובכל מזג־אוויר.‏ בדרך־כלל,‏ העונש המרבי היה שלושה חודשים,‏ אבל אנחנו נשארנו שם שנה.‏ ללא עזרת יהוה,‏ בשום אופן לא הייתי שורדת.‏

בשנת 1942,‏ תנאי האסירים השתפרו במקצת,‏ והוטל עלי לעבוד כעוזרת־בית במשפחה של איש אס־אס המתגוררת בקרבת המחנה.‏ המשפחה נתנה לי חופש פעולה במידת־מה.‏ לדוגמה,‏ פעם כשטיילתי עם הילדים,‏ פגשתי את ג׳וזף רייוַלד וגוטפריד מיילהורן,‏ שני אסירים העונדים את המשולש הסגול,‏ ואיתם הזדמן לי להחליף כמה מילות עידוד.‏c

השנים הקשות שלאחר המלחמה

כשכוחות הצבא של בעלות הברית נעו לקראתנו ב־1945,‏ המשפחה שאצלה עבדתי ברחה,‏ ונאלצתי לברוח איתה.‏ שיירה גדולה של משפחות אנשי אס־אס נעה מערבה.‏

ימיה האחרונים של המלחמה היו מבולבלים והרי סכנות.‏ לבסוף,‏ פגשנו כמה חיילים אמריקנים,‏ והם איפשרו לי להירשם בעיר הקרובה כאזרחית חופשייה.‏ את מי פגשתי שם?‏ את ג׳וזף רייוַלד וגוטפריד מיילהורן.‏ נודע להם שכל העדים ממחנה הריכוז זקסֶנהַאוזֶן הגיעו לשְווֶרין בעקבות מצעד מוות אפוף סכנה.‏ לכן שלושתנו שמנו פנינו לעיר זו,‏ מרחק 75 קילומטר.‏ עד כמה שמחנו לפגוש בשווֶרין את כל האחים הנאמנים הללו,‏ ניצולי מחנה הריכוז,‏ וביניהם אח קונרד פרנק.‏

עד דצמבר 1945,‏ המצב במדינה הוטב במידה ניכרת,‏ עד כי יכולתי לנסוע ברכבת.‏ ביתי היה היעד הבא!‏ בדרכי הביתה נאלצתי לשכב על גגו של קרון רכבת וגם לעמוד במדרך הקרון.‏ בכֶמניץ,‏ עשיתי דרכי מתחנת הרכבת למקום שבו גרתי עם משפחתי.‏ אלא שברחוב שבו עמדו חיילים נאצים וקראו,‏ ”‏בוגדים!‏”‏,‏ לא נותר ולוּ בית אחד על עומדו.‏ כל איזור המגורים הופצץ ולא נשאר ממנו זכר.‏ נשמתי לרווחה כשמצאתי את אמי,‏ אבי,‏ קטי,‏ אחיי ואחיותיי,‏ כולם בחיים.‏

המצב הכלכלי בגרמניה בשנים שלאחר המלחמה היה בכי רע.‏ אולם,‏ הקהילות של משרתי אלוהים החלו לשגשג בכל רחבי גרמניה.‏ חברת המצפה לא חסכה מאמצים בנסותה לצייד אותנו לפעילות ההטפה.‏ העבודה בבית־אל במגדֶבּוּרג,‏ שאותו סגרו הנאצים,‏ חודשה.‏ באביב 1946,‏ הוזמנתי לשרת שם ועבדתי במטבח.‏

שוב בחרם ובמעצר

מגדבורג שייכת לאיזור בגרמניה שעליו השתלטו הקומוניסטים.‏ הם הטילו חרם על פעילותנו ב־31 באוגוסט 1950,‏ וסגרו את בית־אל במגדבורג.‏ שירותי בבית־אל הסתיים,‏ אך במהלכו רכשתי הכשרה יקרה.‏ חזרתי לכמניץ,‏ ולמרות המשטר הקומוניסטי,‏ הייתי נחושה בדעתי לדבוק בחוזקה בָּאמת ולהכריז על מלכות אלוהים כתקווה היחידה לאנושות הסובלת.‏

באפריל 1951,‏ נסעתי לברלין עם אחד האחים,‏ כדי להביא עותקים של המצפה.‏ בשובנו,‏ נבהלנו למראה השוטרים הרבים בתחנת הרכבת בכמניץ.‏ היה ברור שציפו לבואנו,‏ ונעצרנו מייד.‏

כשהושמנו במעצר טרום משפטי,‏ היו עימי מסמכים המוכיחים שהייתי כלואה כמה שנים בתקופת הנאצים.‏ כך זכיתי לכבוד מצד השומרים.‏ אחת השומרות הראשיות אמרה:‏ ”‏אתם,‏ עדי־יהוה,‏ אינכם פושעים;‏ מקומכם אינו בכלא”‏.‏

פעם נכנסה היא לתאי,‏ שבו היו עוד שתי אחיות,‏ ובסתר הניחה דבר־מה מתחת לאחת המיטות.‏ מה זה היה?‏ ספר המקרא שלה,‏ לשימושנו.‏ במקרה אחר,‏ ביקרה אצל הוריי בביתם,‏ לא רחוק מן הכלא.‏ היא קיבלה עותקים של המצפה ומעט מזון,‏ החביאה אותם על גופה,‏ והבריחה הכל לתאי.‏

אני אוהבת להיזכר בדבר נוסף.‏ מדי פעם,‏ בימי ראשון בבוקר היינו שרות את שירינו התיאוקרטיים בקול כה רם,‏ עד כי שאר האסירות מחאו כפיים בהנאה לכל שיר.‏

עוז ועזרה מיהוה

במהלך המשפט ב־4 בספטמבר 1951,‏ העיר השופט את ההערה המוזכרת בפתח המאמר.‏ את מאסרי ריציתי בוַלטהַיים,‏ בהַלֶה,‏ ולבסוף בהוֹאנֵק.‏ סיפור קצר אחד או שניים ימחישו כיצד היה יהוה מחסה ועוז לנו,‏ לעדי־יהוה,‏ וכיצד דברו הפיח בנו כוח.‏

בכלא שבוַלטהיים,‏ כל האחיות התאספו בקביעות באולם,‏ וכך קיימנו אסיפות משיחיות.‏ עיפרון ונייר נאסרו לשימוש,‏ אך כמה אחיות השיגו פיסות בד והצליחו להכין מין יריעה קטנה הנושאת את הפסוק השנתי ל־1953:‏ ”‏השתחוו ליהוה בהדרת־קודש”‏ (‏תהלים כ״ט:‏2‏)‏.‏

לפתע,‏ תפסה אותנו אחת השומרות ודיווחה עלינו מייד.‏ מנהל הכלא בא ואמר לשתיים מהאחיות לאחוז ביריעה גבוה.‏ ”‏מי עשה את זה?‏”‏ דרש לדעת.‏ ”‏מה הרעיון?‏”‏

אחת האחיות רצתה ליטול את האחריות על המעשה,‏ אך מהר התלחשנו בינינו,‏ והסכמנו שעל כולנו להודות באשמה.‏ לכן ענינו:‏ ”‏עשינו זאת כדי לחזק את אמונתנו”‏.‏ היריעה הוחרמה,‏ וכעונש לא קיבלנו ארוחות.‏ אך במשך כל השיחה,‏ החזיקו האחיות את היריעה גבוה,‏ כדי שהפסוק המעודד ייחרת במוחנו.‏

כשנסגר כלא הנשים בוַלטהיים,‏ הועברנו,‏ אנו האחיות,‏ להַלֶה.‏ שם הורשינו לקבל חבילות,‏ ומה היה תפור בתוך נעלי הבית ששלח לי אבי?‏ מאמרי המצפה!‏ אני עדיין זוכרת את המאמרים ”‏אהבה אמיתית היא מעשית”‏ ו”‏שקרים מובילים לאובדן חיים”‏.‏ מאמרים אלה ואחרים היו משיבי נפש,‏ וכשהעברנו אותם בחשאי זו לזו,‏ כל אחת רשמה לעצמה נקודות מהמאמרים.‏

במהלך פשיטה,‏ מצאה אחת השומרות את רשימותיי מוחבאות במזרון הקש שלי.‏ לאחר מכן,‏ קראה לי לחקירה ואמרה שהיא מאוד רוצה להבין את משמעות המאמר ”‏ציפיותיהם של יראי יהוה ל־1955”‏.‏ היא,‏ שהיתה קומוניסטית,‏ הוטרדה מאוד ממותו של מנהיגהּ,‏ סטאלין,‏ ב־1953,‏ והעתיד נראה קודר בעיניה.‏ לגבינו,‏ צפן העתיד בחובו הטבה בתנאינו בכלא,‏ אך אז לא ידעתי זאת.‏ הסברתי בביטחון שציפיותיהם של עדי־יהוה הן הטובות ביותר.‏ מדוע?‏ ציטטתי את פסוק המפתח של המאמר,‏ תהלים קי״ב:‏7‏:‏ ”‏משמועה רעה לא יירא.‏ נכון לבו,‏ בטוח ביהוה”‏.‏

יהוה עודו מחסי ועוזי

בעקבות מחלה קשה,‏ שוחררתי מהכלא במרס 1957,‏ שנתיים לפני המועד הצפוי.‏ פקידי הממשל של גרמניה המזרחית שוב הכבידו ידם עלי בשל פעילותי בשירות יהוה.‏ לפיכך,‏ ב־6 במאי 1957,‏ ניצלתי את ההזדמנות לברוח לברלין המערבית,‏ ומשם עברתי לגרמניה המערבית.‏

רק כעבור כמה שנים שבתי לאיתני.‏ אך עד עצם היום הזה יש לי תיאבון רוחני בריא,‏ ואני מצפה בקוצר רוח לכל הוצאה חדשה של המצפה.‏ מדי פעם,‏ אני עושה חשבון נפש.‏ האם אני עדיין רוחנית?‏ האם טיפחתי תכונות טובות?‏ האם בחינת אמונתי מסבה תהילה וכבוד ליהוה?‏ שאיפתי היא להשביע את רצון אלוהים בכל דבר,‏ כדי שימשיך להיות מחסי ועוזי לעולמי עולמים.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

משרד האס־אס ברוֶנסבריק

‏[‏שלמי תודה]‏

למעלה:‏ Gedenkstätten Brandenburgische Stiftung

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

אישור היציאה שלי לעבודה מחוץ למחנה