שאלות של קוראים

האם עדי־יהוה נמנעים מלחגוג ימי־הולדת כיון שלמנהג זה היתה משמעות דתית בימי־קדם?‏

שורשי המנהג לחוג ימי־הולדת טמונים אמנם באמונות תפלות ובדתות כזב,‏ אולם אין זו הסיבה היחידה או העיקרית לכך שעדי־יהוה נמנעים מליטול בו חלק.‏

קיימים מספר מנהגים אשר נשאו אופי דתי בעבר,‏ אך כיום במקומות רבים אינם נושאים אופי זה.‏ לדוגמה,‏ בעבר,‏ היתה לטבעת־הנישואין משמעות דתית,‏ אך ברוב חלקי העולם כיום,‏ אין כך הדבר.‏ לפיכך,‏ משיחיים רבים מקבלים את המנהג המקומי בו ענידת טבעת־נישואין משמשת סימן גלוי לכך שהאדם נשוי.‏ בעניינים כגון אלה,‏ הגורם המכריע הוא:‏ האם לנוהג כיום יש קשר כלשהו לדת כזב.‏ — ראה ”‏שאלות של קוראים”‏ בחוברת המצפה [‏בלועזית]‏ מה־15 בינואר 1972 (‏בנושא טבעת־הנישואין)‏,‏ ומה־15 באוקטובר 1991 (‏בנושא השימוש בפרחים בלווייה)‏.‏

יחד עם זאת,‏ אין להתכחש לעבודות מחקר רבות המגלות שמקורו הקדום של הנוהג לחוג ימי־הולדת מעוגן באמונות תפלות ובדת.‏ האנציקלופדיה אמריקנה (‏מהדורת 1991)‏ מציינת:‏ ”‏העולם הקדום של מצרים,‏ יוון,‏ רומא ופרס חגג ימי־הולדת של אלים,‏ מלכים ואנשי אצולה”‏.‏ נאמר כי הרומאים חגגו את הולדתה של ארטמיס ואת יומו של אפולו.‏ בניגוד מוחלט לכך,‏ ”‏אף־על־פי שבעם־ישראל הקדום נרשמו גילאיהם של כל הגברים,‏ אין כל עדות לחגיגות כלשהן מדי שנה בתאריך בו נולד האדם”‏.‏

מחקרים אחרים מציינים ביתר פרוטרוט מהו המקור לחגיגות ימי־ההולדת:‏ ’‏באירופה,‏ מסיבות ימי־הולדת החלו לפני שנים רבות.‏ אנשים האמינו ברוחות טובות ורעות,‏ שכונו לעתים פיות טובות ורעות.‏ הכל חרדו מפני אותן רוחות,‏ שעלולות היו לפגוע באדם ביום־הולדתו,‏ ולכן הקיפוהו חברים וקרובי־משפחה כדי שאיחוליהם הטובים ועצם נוכחותם יגנו עליו מפני הסכנות הלא־ידועות אשר טמן בחובו יום־הולדתו.‏ נתינת מתנות היוותה מקור הגנה אף גדול יותר.‏ סעודה משותפת סיפקה תיגבורת נוספת וסייעה לזכות בברכותיהן של הרוחות הטובות.‏ כך,‏ מטרתה של מסיבת יום־ההולדת היתה להגן על האדם מפני כוחות הרע ולהבטיח שנה טובה לעתיד לבוא’‏.‏ — Birthday Parties Around the World (‏מסיבות ימי־הולדת ברחבי העולם)‏,‏ 1967.‏

הספר אף מסביר את מקורם של מנהגים רבים הקשורים בימי־הולדת.‏ למשל,‏ באשר לשימוש בנרות,‏ נאמר:‏ ”‏הסיבה נעוצה בעבר הרחוק,‏ בימי היוונים והרומאים הקדומים,‏ אשר סברו כי לנרות כוחות מאגיים.‏ הם היו מתפללים ושוטחים תחינות שתשאנה להבות הנרות מעלה אל האלים.‏ אזי ירעיפו האלים את ברכותיהם על הארץ וייתכן שייעתרו לתפילות”‏.‏ מידע נוסף בנוגע לרקע של ימי־הולדת מצוי בספר־העזר Reasoning from the Scriptures (‏נימוקים מתוך כתבי־הקודש)‏,‏ עמודים 69,‏ 70,‏ אשר יצא מטעם חברת המצפה.‏

אולם,‏ כשם שנזכר לעיל,‏ כרוך בשאלה זו יותר מאשר רק אופיים הדתי של ימי־הולדת בעבר ובהווה.‏ כתבי־הקודש מזכירים את נושא ימי־ההולדת,‏ ומשיחיים בוגרים מגלים בתבונה ערנות לרמזים שהם מספקים.‏

בימי־קדם,‏ משרתי אלהים ציינו מתי נולדו אנשים מסוימים,‏ מפני שהדבר סייע בחישוב גילם.‏ אנו קוראים:‏ ”‏ויהי נוח בן חמש מאות שנה;‏ ויולד נוח את שם,‏ את חם ואת יפת”‏.‏ ”‏בשנת שש מאות שנה לחיי נוח,‏ .‏.‏.‏ נבקעו כל מעיינות תהום רבה”‏.‏ — בראשית ה׳:‏32;‏ ז׳:‏11;‏ י״א:‏10–26‏.‏

כפי שאף ישוע ציין,‏ הולדת ילד בקרב עמו של אלהים נחשבה למאורע מבורך ומשמח.‏ (‏לוקס א׳:‏57,‏ 58;‏ ב׳:‏9–14;‏ יוחנן ט״ז:‏21‏)‏ אך,‏ בני עמו של יהוה לא הנציחו את תאריך הולדתם;‏ הם חגגו מועדים שנתיים אחרים,‏ אך לא ימי־הולדת.‏ (‏יוחנן י׳:‏22,‏ 23‏)‏ האנציקלופדיה יודאיקה מוסרת:‏ ”‏חגיגת ימי־הולדת הינה זרה לפולחן היהודי המסורתי”‏.‏ הספר Customs and Traditions of Israel (‏מנהגים ומסורות של ישראל)‏ מציין:‏ ”‏חגיגת ימי־הולדת הושאלה ממנהגיהם של עמים אחרים;‏ אין כלל התייחסות למנהג זה במקרא,‏ בתלמוד או בכל כתבי החכמים המאוחרים יותר.‏ למעשה,‏ היה זה מנהג מצרי עתיק־יומין”‏.‏

קשר זה למצרים העתיקה מתברר בחגיגת יום־הולדת המוזכרת במקרא,‏ חגיגה בה לא השתתפו עובדי־אלהים האמיתיים.‏ היתה זו חגיגת יום־הולדתו של פרעה אשר שלט בימי יוסף,‏ בהיותו אסור בכלא מצרי.‏ כמה מאותם עובדי־אלילים שמחו במסיבה זו,‏ אמנם,‏ אך יום־הולדת זה היה כרוך בעריפת־ראשו של שר־האופים של פרעה.‏ — בראשית מ׳:‏1–22‏.‏

אור שלילי דומה נשפך גם על חגיגה אחרת,‏ המתוארת בכתבי־הקודש המשיחיים — יום־הולדתו של הורדוס אנטיפס,‏ בנו של הורדוס הגדול.‏ חגיגת יום־הולדת זו אינה מוצגת בדבר־אלהים כמסיבה תמימה.‏ ליתר דיוק,‏ באותו אירוע נערף ראשו של יוחנן המטביל.‏ אזי,‏ ”‏באו תלמידיו,‏ לקחו את גופתו וקברו אותה,‏ והלכו והודיעו לישוע”‏,‏ אשר,‏ ”‏נסע משם בסירה אל מקום שומם”‏.‏ (‏מתי י״ד:‏6–13‏)‏ האם יכול אתה לתאר לעצמך כי תלמידים אלה או ישוע עצמו נמשכו לחגוג ימי־הולדת?‏

לאור הכרת מקורו של המנהג לחגוג ימי־הולדת,‏ ואף חשוב מכך‏,‏ האור השלילי בו מוצגים ימי־ההולדת בכתבי־הקודש,‏ חשים עדי־יהוה שיש להם סיבה מספקת להימנע ממנהג זה.‏ הם אינם חייבים לנהוג על־פי מנהג אלילי זה,‏ כיון שהם יכולים לערוך סעודות שמחות בכל עת במהלך השנה,‏ והם אכן עושים כן.‏ אין עדי־יהוה נותנים מתנות תוך הכרח או תחת לחץ של מסיבה כלשהי;‏ הם מגלים רוח של נתינה ספונטנית בכל עת,‏ הנובעת מנדיבות ומחיבה אמיתית.‏ — משלי י״ז:‏8;‏ קהלת ב׳:‏24;‏ לוקס ו׳:‏38;‏ מעשי־השליחים ט׳:‏36,‏ 39;‏ קורינתים א׳.‏ ט״ז:‏2,‏ 3‏.‏

‏(‏מקור המאמר:‏ 1992/‏9/‏1)‏