שאלות של קוראים
מאיזו סיבה אין עדי־יהוה חוגגים ימי־הולדת?
הסיבה היסודית לכך היא, שהם מכבדים את המקרא ומעוניינים בכל לבם לנהוג כמצוותו.
בעולם כולו מקובל לחגוג ימי־הולדת, ומינהג זה ידוע מזה אלפי שנים. בדרך־כלל, נהוג לערוך מסיבה לכבוד המאורע ולתת מתנות. אך, האם נאמר במקרא משהו על ימי־הולדת?
מן הראוי לפתוח ולומר, שהמקרא מתייחס בחיוב לנתינת מתנות ביד רחבה לאדם יקר. (בראשית ל״ג:10, 11; לוקס ט״ו:22) כמו־כן, אין הוא שולל את האפשרות ליהנות ממשתה או ממסיבה, והוא אף ממליץ על אכילה ושתייה, במידה מתונה, כדרך ליהנות מן החיים. (קהלת ג׳:12, 13) למשל, ילדיו של איוב ערכו משתה, כנראה לכבוד הקציר, והדבר זימן את בני־המשפחה יחדיו. אברהם ערך משתה לרגל גמילת יצחק. – איוב א׳:4, 5, 13; בראשית כ״א:8.
עם זאת, המקרא מלמד על הצורך בזהירות מסוימת בנדון, משום שאי אפשר להשתתף בכל חגיגה שהיא, בלא להתחשב במשמעותה ובמהותה. (שמות ל״ב:1–6; פטרוס א׳. ד׳:3) אך, מה באשר לציון ימי־הולדת ולנוהג לחגוג אותם?
נראה בבירור, שרבים מעובדי אלהים רשמו לזיכרון את תאריך הולדתם. הכהנים, וגם אחרים, ידעו את גילם. עניין זה לא נותר לניחושים. (במדבר א׳:2, 3; ד׳:3; ח׳:23–25) אך, אין במקרא כל רמז לכך שעובדי אלהים חגגו את יום־הולדתם מדי שנה.
כתבי־הקודש מתייחסים רק לשתי חגיגות ימי־הולדת, ושתיהן נחגגו על־ידי אנשים שלא היו יראי אלהים. הראשון היה פרעה. יום־הולדתו צוין על־ידי תליית שר־האופים שלו, ששהה עם יוסף בבית־הכלא. (בראשית מ׳:18–22) אומר ד״ר אדם קלארק, בפרשנותו על בראשית מ׳:20: ”נראה מכאן, שציון יום־ההולדת על־ידי חגיגה הוא מינהג עתיק־יומין. יתכן שמקורו באמונה בנצחיות הנפש, שכן התחלת החיים הייתה בעלת חשיבות מכרעת לאדם שהאמין שיחיה לנצח.”
המקרה השני, שאירע כ־800,1 שנה מאוחר יותר, היה יום־הולדתו של הורדוס אנטיפס. הכתוב במרקוס ו׳:21–24 מספר: ”שעת הכושר הגיעה כאשר ביום־הולדתו ערך הורדוס משתה לגדוליו ולשרי האלפים ולראשי הגליל. אז נכנסה בתה של הורודיה ורקדה ומצאה חן בעיני הורדוס והמסובים אתו. אמר המלך אל הנערה: ’בקשי ממני מה שתרצי ואתן לך.’ יצאה ואמרה לאימה: ’מה אבקש?’ ’את ראש יוחנן המטביל!’ השיבה אימה.”
באשר לקטע על יום־הולדתו של הורדוס, אומר ד״ר ריצ׳ארד לנסקי: ”היהודים תיעבו את חגיגות ימי־ההולדת בשל היותן מינהג אלילי, אך ההורדוסים עלו אפילו על הרומאים בחגיגות אלה, עד־כדי־כך שהביטוי ’יום־הולדתו של הורדוס’ הפך להיות ביטוי נרדף לחגיגה ראוותנית ביותר.”
כיצד עלינו להתייחס לשתי חגיגות ימי־ההולדת הללו? האם רק מקרה הוא שנזכרו בכתבי־הקודש וכי שתיהן נערכו לכבוד אנשים שלא נשאו חן בעיני אלהים? או שמא יהוה גרם, בכוונה תחילה, שהדבר יועלה על הכתב? בלשון המעטה ניתן לומר, שהמקרא מציג את שני המאורעות האלה באור שלילי, כמינהג שנעשה על־ידי אנשים שהיו נוכרים לאלהים.
המשיחיים הקדומים, בדומה ליהודים הנאמנים בימי־קדם, לא חגגו את יום־הולדתם, בתואם עם עקרונות המקרא. ”הרעיון של חגיגת ימי־הולדת היה רחוק ממחשבותיהם של המשיחיים באותה תקופה’” כותב ההיסטוריון אוגוסטוס ניאנדר, בסיפרו על תולדות המשיחיות הקדומה.
ברבות הימים, כאשר חלה התרחקות מן המשיחיות הטהורה, אימצה לעצמה הנצרות את המינהג של חגיגת ימי־הולדת, בספגה אותו מן האומות האליליות יחד עם רעיונות ומינהגים אחרים.
אשר ליהודים, הם החלו במינהג זה רק בעשרות השנים האחרונות, וזאת על אף היותו ממקור אלילי. בהקשר לכך מציין העיתון ”דבר לילדים”: ”מינהגי חגיגת יום־ההולדת של ימינו הועתקו מן המסורת הגרמנית העתיקה. קישוט שולחן־החג בעוגה ענקית שעליה מוצבים נרות כמיספר שנות חייו של חתן־השמחה, הוא מינהג גרמני עתיק־יומין. הנרות הודלקו, ואם בעל־השמחה הצליח לכבותם בנשיפה אחת, ראו בכך סימן לחיים ארוכים.”
אם כן, למרות שאין המקרא מכיל איסור מפורש נגד חגיגת ימי־הולדת, נתנו עדי־יהוה זה מכבר את דעתם לרמזים המקראיים על הנושא, ונמנעו מלחגוג את המאורע. הם הולכים בכך בעקבות העברים הנאמנים הקדומים והמשיחיים הקדומים.
במקרא נאמר, שיום המוות של האדם חשוב מיום היוולדו, אם במהלך חייו קנה לעצמו שם טוב בעיני אלהים. (קהלת ז׳:1, 8) לפיכך, אל לנו לשים את הדגש על יום־ההולדת, אלא על כל יום ויום, כדי להתנהג כרצון אלהים ולשאת חן מלפניו. האדם שיעשה כן עד יום מותו, יידע שהוא זכור אצל אלהים לטוב. – איוב י״ד:13; דניאל י״ב:13.