כתביו המרתקים של יוסף בן־מתתיהו

תלמידי היסטוריה מזה זמן רב יורדים לעומקם של כתביו המרתקים של יוסף בן־מתתיהו.‏ הוא נולד ארבע שנים בלבד לאחר מות המשיח,‏ והיה עד־ראייה להתגשמותה המצמררת של נבואת ישוע על עם־ישראל בן המאה הראשונה לספירה.‏ יוסף היה מפקד צבאי,‏ מדינאי,‏ פרושי וחוקר.‏

בכתבי יוסף בן־מתתיהו שפע של פרטים שובי־לב.‏ הם שופכים אור על הקנון המקראי ומשמשים מדריך ספרותי לטופוגרפיה ולגיאוגרפיה של ארץ־ישראל.‏ אין תימה איפוא,‏ שרבים רואים בספריו תוספת יקרת־ערך לספרייתם!‏

חייו המוקדמים

יוסף בן־מתתיהו,‏ או יוספוס פלביוס כפי שהוא מוכר בעולם,‏ נולד ב־37 לספירה,‏ השנה הראשונה לשלטון הקיסר הרומי קליגולה.‏ אביו של יוסף השתייך למשפחת כוהנים.‏ אמו,‏ היתה לטענתו נצר למשפחת הכהן הגדול יונתן החשמונאי.‏

בנעוריו,‏ היה יוסף בן־מתתיהו תלמיד נלהב של תורת משה.‏ הוא חקר ביסודיות שלוש כתות של היהדות — הפרושים,‏ הצדוקים והאיסיים.‏ באהדתו לזו האחרונה,‏ החליט להתגורר במשך שלוש שנים עם נזיר בשם בַּנוּס,‏ ככל הנראה איסיי שהתבודד במדבר.‏ בנוטשו דרך זו בגיל 19,‏ שב יוסף לירושלים והצטרף לפרושים.‏

לרומא וחזרה

יוסף בן־מתתיהו נסע לרומא בשנת 64 לספירה כדי להשתדל למען כוהנים יהודים שפליקס,‏ הנציב ביהודה,‏ שלח לקיסר נירון כדי להישפט.‏ כאשר האונייה שבה הפליג עלתה על שרטון,‏ בקושי ניצל יוסף ממוות.‏ 80 נוסעים בלבד מתוך ה־600 שהיו באונייה ניצלו.‏

במרוצת ביקורו של יוסף ברומא,‏ הציגוֹ שחקן יהודי בפני אשת הקיסר נירון,‏ הקיסרית פּוֹפֵּיאָה.‏ היא מילאה תפקיד מפתח בהצלחת משימתו.‏ הדרה של העיר הותיר בו את רישומו.‏

עם שובו של יוסף ליהודה,‏ היהודים היו נחושים בדעתם למרוד ברומא.‏ הוא ניסה להשפיע על בני עמו בהצביעו על חוסר התועלת שבמלחמה נגד רומא.‏ מאחר שלא עלה בידו לעצור בעדם וככל הנראה מתוך חשש שמא יראו בו בוגד,‏ הסכים להתמנות למפקד הכוחות היהודיים בגליל.‏ יוסף אירגן את אנשיו,‏ אימן אותם ודאג לאספקת ציוד ומזון כהכנה לקרב נגד כוחות רומא — אך לשווא.‏ הגליל נפל בידי צבאו של אספסינוס.‏ לאחר 47 ימי מצור,‏ נכבש מבצרו של יוסף ביודפת.‏

כאשר נכנע,‏ ניבא יוסף בן־מתתיהו בפקחות רבה שאספסינוס יהיה לקיסר תוך זמן קצר.‏ בהיותו עצור אך פטור מעונש בשל תחזית זו,‏ שוחרר יוסף לאחר שדבריו נתאמתו.‏ היתה זו נקודת מפנה בחייו.‏ בהמשך המלחמה,‏ שירת את הרומאים כמתורגמן וכמתווך.‏ כביטוי לחסות שהעניקו לו אספסינוס ובניו,‏ טיטוס ודומיטינוס,‏ הוסיף יוספוס את שם המשפחה פלביוס לשמו.‏

כתביו של יוסף בן־מתתיהו

ספרו העתיק ביותר של יוסף בן־מתתיהו נקרא מלחמות היהודים.‏ סבורים כי כתב ספר בן שבעה כרכים זה על־מנת לתאר ליהודים באופן חי וברור את עליונות העוצמה הרומית וכדי להרתיע מפני נסיונות מרד בעתיד.‏ כתבים אלה סוקרים ביסודיות את ההיסטוריה היהודית החל מכיבוש ירושלים על־ידי אנטיוכוס אפיפנס (‏במאה השניה לפה״ס)‏ ועד למאבק הסוער ב־67 לספירה.‏ כעד ראייה,‏ יוסף ממשיך לאחר מכן לדון באותה מלחמה,‏ שהגיעה לשיאה ב־73 לספירה.‏

ספר נוסף שכתב יוסף בן־מתתיהו היה קדמוניות היהודים‏,‏ היסטוריה בת 20 כרכים של העם היהודי.‏ בפותחו בבראשית ובבריאה,‏ הוא ממשיך עד פרוץ המלחמה ברומאים.‏ הוא הקפיד לעקוב אחר השתלשלות המאורעות המקראית,‏ והוסיף פרשנויות מסורתיות והערות חיצוניות.‏

יוסף בן־מתתיהו העלה על הכתב את סיפור חייו בספר הנקרא בפשטות חיי יוסף‏.‏ בספר זה הוא מבקש להצדיק את עמדתו במרוצת המלחמה,‏ ומנסה להפריך את ההאשמות שהעלה נגדו יוסטוס איש טבריה.‏ יצירה רביעית — אפולוגיה בת שני כרכים שנקראה נגד אפיון — מגינה על היהודים מפני הצגתם באור מסולף.‏

כלי להבנת דבר־אלהים

אין כל ספק בכך שמרבית ההיסטוריה שכתב יוסף מדוייקת.‏ בספרו הקרוי נגד אפיון‏,‏ הוא מציין שהיהודים מעולם לא ראו בספרים החיצוניים חלק מכתבי־הקודש.‏ הוא מעיד על הדיוק ועל ההתאמה הפנימיים של הכתבים שבהשראת אלהים.‏ יוסף מציין:‏ ”‏כי לא רבבות ספרים נמצאו בידינו,‏ ולא ספרים מכחישים זה את זה ונחלקים ביניהם,‏ רק עשרים ושניים ספרים [‏השווים לחלוקה המודרנית של 39 ספרי המקרא שבידינו]‏,‏ כוללים את כל כתיבת הזמן ההוא,‏ ובצדק נאמנים הם (‏בעינינו)‏ כספרי אלהים”‏.‏

בקדמוניות היהודים‏,‏ יוסף בן־מתתיהו מוסיף פרט מעניין לתיאור המקראי.‏ הוא מציין ש”‏יצחק בן עשרים וחמש שנה”‏ כאשר עקד אותו אברהם כדי להעלותו כקורבן.‏ בהתאם ליוסף,‏ לאחר שסייע בבניית המזבח,‏ אמר יצחק ”‏’‏שנוח היה לו שלא להיברא כלל,‏ אילו היה דוחה את גזר־דינם של אלהים ושל אביו’‏ .‏.‏.‏ והלך וקרב את המזבח להישחט”‏.‏

לתיאור המקראי על אודות יציאת בני־ישראל ממצרים מוסיף יוסף בן־מתתיהו את הפרטים הללו:‏ ”‏כי הלכו איתם שש מאות רכב עם חמשים אלף פרש והיו איתם עשרים רבוא רגלים”‏.‏ כמו־כן,‏ הוא מציין ”‏כשמלאה לשמואל השנה השתים עשרה התחיל להינבא.‏ ופעם,‏ והוא ישן,‏ קרא לו אלהים בשמו”‏.‏ (‏השווה שמואל א׳.‏ ג׳:‏ 2–21‏.‏)‏

כתבים אחרים של יוסף בן־מתתיהו מקנים הבנה על מערכת המסים,‏ על החוקים ועל מאורעות.‏ הוא נוקב בשמה של שלומית כנערה שרקדה במסיבה של הורדוס,‏ ושביקשה את ראשו של יוחנן המטביל (‏מרקוס ו׳:‏17–26‏)‏.‏ רוב המידע שברשותנו על אודות בית הורדוס תועד על־ידי יוסף.‏ הוא אפילו אומר ”‏לאחר שכבר האריך ימים [‏הורדוס]‏,‏ שם חיפוי של צבע לזקנתו והשחיר שערותיו”‏.‏

המרד הגדול ברומאים

33 שנים בלבד לאחר שישוע ניבא על ירושלים ועל בית־מקדשה,‏ החלה נבואתו להתגשם.‏ פלגים יהודים קיצוניים בירושלים היו נחושים בדעתם להשתחרר מהעול הרומי.‏ ב־66 לספירה,‏ הידיעות על כך החישו את גיוסם של לגיונות רומא ושיגורם תחת פיקודו של מושל סוריה צסטיוס גלוס.‏ משימתם היתה לדכא את המרד ולהעניש את מפירי החוק.‏ לאחר שזרעו הרס בפרברי ירושלים,‏ הקימו אנשי צסטיוס מחנה סביב העיר מוקפת החומה.‏ בהשתמשם בשיטת ה”‏צב”‏,‏ הרומאים חיברו בהצלחה את מגיניהם זה אל זה בדומה לשריון של צב לשם הגנה מפני אויביהם.‏ בהעידו על הצלחת שיטה זו,‏ יוסף מצהיר:‏ ”‏ממנו [‏הסוכך]‏ נרתעו כל חיצי שונאיהם ואבני קלעם ושבו ריקם.‏ ואנשי הצבא יכלו הפעם לחתור תחת החומה,‏ וכל רע לא אִנָה להם,‏ וגם התכוננו לשלח אש בשער הר־הבית”‏.‏

יוסף בן־מתתיהו כותב שלאחר מכן:‏ ”‏צסטיוס.‏.‏.‏ אסף אליו פתאום את אנשי־צבאו.‏.‏.‏ נואש מתקוותו ונוֹאַל [‏נהג באיוולת]‏ להסיע את מחנהו מן העיר”‏.‏ ככל הנראה,‏ מבלי שהתכוון להלל את בן־אלהים,‏ תיעד יוסף את אותה פעולה עצמה שלה חיכו המשיחיים בירושלים.‏ היתה זו התגשמות נבואתו של ישוע המשיח!‏ שנים קודם לכן,‏ הזהיר בן אלהים:‏ ”‏וכאשר תראו את ירושלים מוקפת מחנות,‏ דעו כי קרב חורבנה.‏ אזי הנמצאים ביהודה — שינוסו אל ההרים;‏ הנמצאים בעיר,‏ שיצאו ממנה,‏ ואלה אשר בשדות אל ייכנסו אליה;‏ כי ימי נקם הם למלא כל הכתוב”‏ (‏לוקס כ״א:‏20–22‏)‏.‏ כפי שהורה ישוע,‏ תלמידיו הנאמנים נסו במהירות מהעיר,‏ נותרו מחוצה לה,‏ וכך חסכו מעצמם את הייסורים שבאו עליה.‏

כאשר צבאות רומא שבו ב־70 לספירה,‏ תיעד יוסף את התוצאות בתיאור חי ומפורט.‏ בנו הבכור של אספסינוס,‏ שר הצבא טיטוס,‏ בא כדי לכבוש את ירושלים,‏ על בית־מקדשה המפואר.‏ בתוך העיר,‏ ניסו פלגים לוחמים להשתלט על העיר.‏ הם נקטו אמצעים קיצוניים,‏ ונשפך דם רב.‏ אחדים ”‏לא ידעו מאין יבוא עזרם והתפללו אל הרומאים ועיניהם כלו מייחל למלחמה הבאה מן החוץ,‏ אשר תיפדם מכל צרותיהם מבית”‏,‏ ציין יוסף.‏ הוא מכנה את המורדים בתוך העיר ”‏שודדים”‏,‏ שחיבלו ברכוש העשירים ורצחו אנשים נכבדים — אלה שנחשדו בנכונותם להתפשר עם הרומאים.‏

תנאי החיים בירושלים בזמן מלחמת האזרחים,‏ הידרדרו במידה שלא ניתן להעלותה על הדעת,‏ והמתים נותרו ללא קבורה.‏ הממרידים עצמם ”‏דרכו על החללים,‏ אשר נערמו מסביב להם,‏ והתנגחו איש את רעהו”‏.‏ הם שדדו את התושבים ורצחו כדי להשיג מזון ועושר.‏ לא היה קץ לזעקות העשוקים.‏

טיטוס דרש מהיהודים להיכנע ולמסור לידיו את העיר,‏ ובכך להציל את נפשם.‏ הוא ”‏שלח את יוסף לדבר איתם בשפת אבותיהם,‏ אולי יטו אוזנם לדברי אחיהם בן־עמם”‏.‏ אולם,‏ הם נזפו ביוסף.‏ אז הקים טיטוס דַיֵיק (‏חומת כלונסאות משוננים)‏ סביב העיר כולה (‏לוקס י״ט:‏43‏)‏.‏ עם כלות התקווה להימלט בשל הדרכים החסומות והתנועה המוגבלת,‏ ”‏הרעב המאמיר השמיד את העם לבתיו ולמשפחותיו”‏.‏ הקרב המתמשך הגביר את קציר־הדמים.‏ טיטוס כבש את ירושלים ובכך הגשים בלא יודעין נבואה מקראית.‏ לאחר מכן,‏ בהשקיפו על חומותיה העצומות ועל מגדליה הבצורים,‏ קרא:‏ ”‏כי רק יד האלהים החזקה גירשה את היהודים מן המצודות האלה”‏.‏ למעלה ממיליון יהודים ניספו (‏לוקס כ״א:‏5,‏ 6,‏ 23,‏ 24‏)‏.‏

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה נסע יוסף בן־מתתיהו לרומא.‏ בשעה שנהנה מחסותה של משפחת פלביוס,‏ הוא חי כאזרח רומי בארמונו הקודם של אספסינוס וקיבל קצבה מבית הקיסרות נוסף על תשורות מטיטוס.‏ מאז המשיך יוסף בקריירה ספרותית.‏

מעניין לציין,‏ שככל הנראה,‏ היה זה יוסף שהטביע את מטבע־הלשון ”‏תיאוקרטיה”‏.‏ בהקשר לעם היהודי,‏ הוא כתב:‏ ”‏מחוקקנו.‏.‏.‏ ציווה לנו ’‏ממשלת אלהים’‏ (‏תיאוקרטיה)‏ .‏.‏.‏ כי לאלהים לבדו הקדיש את המלוכה והשלטון”‏.‏

יוסף בן־מתתיהו מעולם לא טען להיות משיחי.‏ הוא לא כתב בהשראת אלהים.‏ אולם,‏ השכלה והבנה היסטורית יקרות־ערך טמונות בכתביו המרתקים של יוסף בן־מתתיהו.‏

‏(‏מקור המאמר:‏ 1994/‏3/‏15‏)‏

‏[‏תמונה בעמוד 30]‏

יוסף בן־מתתיהו ליד חומות ירושלים