יקיריך שמתו התראה אותם שוב?
ג׳ון היה בן תשע בלבד כאשר נפטרה אמו. מאוחר יותר, הוא נזכר במה שאירע בבית־ההלוויות: ”ציירתי לה ציור וכתבתי עליו מספר מילים שבהן ביקשתי ממנה לחכות לכולנו בגן־העדן השמימי. נתתי את זה לאבא כדי שישים אותו בארון־המתים שלה, ואף־על־פי שכבר היתה מתה, הייתי רוצה לחשוב שהיא קיבלה מסר אחרון זה ממני” How It Feels When a Parent Dies (ההרגשה כשהורה מת), מאת ג׳יל קרמנץ.
אין צל של ספק שג׳ון אהב מאוד את אמו. לאחר שתיאר את תכונותיה הטובות, אמר: ”יתכן שפשוט אינני רוצה לזכור את הדברים השליליים, אולם אינני יכול לחשוב על שום דבר רע הקשור אליה. היא היתה האשה היפה ביותר שראיתי מימיי”.
בדומה לג׳ון, לרבים זכרונות יפים מיקיריהם שמתו, והם מודעים לצורכם הרגשי לראותם שוב. אדית, אשר בנה בן ה־26 נפטר מסרטן, אמרה: ”אני חשה צורך להאמין כי בני נמצא במקום כלשהו, אך איני יודעת היכן. האם אראה אותו שוב? איני יודעת, אך אני מקווה שכן”.
ללא ספק, בוראו האוהב של האדם אינו אדיש לתשוקה אנושית טבעית זו. משום כך הוא מבטיח כי תבוא שעה שמיליונים יתאחדו עם יקיריהם שמתו. בדבר־אלהים ישנם פסוקים רבים המכילים הבטחה זו על תחיית־מתים העתידה להתרחש (ישעיהו כ״ו:19; הושע י״ג:14; דניאל י״ב:2, 13; יוחנן ה׳:28, 29; ההתגלות כ׳:12, 13).
מי מוקמים לחיים בשמים?
הבה נשקול את תקוותו של ג׳ון שאמו האהובה מחכה לו בשמים. לתקווה או לאמונה אלה שותפים רבים מבאי־הכנסיות. במאמץ לתמוך בהשקפות הללו, כמרים וכמה עובדים סוציאליים מפרשים שלא כהלכה קטעים מן המקרא.
למשל, מומחית לסיוע לשכולים, ד״ר אליזבט קובלר־רוס, אמרה בסיפרה On Children and Death (על ילדים ומוות): ”משמע המוות הוא רק שאנו נפטרים מגופנו כשם שאנו משליכים מעיל ישן ובלוי או עוברים מחדר אחד למשנהו. אנו קוראים בקהלת י״ב: 7: ’וישוֹב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה’. ישוע אמר: ’אני הולך להכין לכם מקום... למען תהיו גם אתם באשר אני שם’. ולגנב על הצלב אמר: ’היום תהיה אתה איתי בגן־עדן’”.
האם משמע הפסוקים שלעיל, כי יקירינו שמתו חיים עתה ומחכים לנו בשמים? הבה נבחן את הפסוקים בקפידה רבה יותר, החל בקהלת י״ב:7. ברור, כי האיש החכם אשר כתב מילים אלה, לא התכוון לסתור את הדברים שכבר הצהיר באותו ספר שבמקרא: ”כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה” (קהלת ט׳:5). הוא דיבר על מות בני־האדם באופן כללי. האם הגיוני להאמין כי כל האתיאיסטים המושבעים והפושעים הקשוחים שבים לאלהים עם מותם? ודאי שלא. למעשה, לא ניתן לומר זאת על איש מאיתנו, בין אם אנו מחשיבים את עצמנו טובים או רעים. מאחר שאיש מאיתנו לא היה בשמים עם אלהים, כיצד ניתן לומר שאנו שבים אליו?
אם כן, למה התכוון מחבר המקרא באומרו שבמוות, ’הרוח שבה אל האלהים’? בהשתמשו במלה ”רוח”, לא התייחס הוא לדבר יחיד במינו המבדיל בין אדם לרעהו. לאמיתו של דבר, בקהלת ג׳: 19 אותו מחבר מקרא שכתב בהשראה מסביר ש”רוח אחד לכל”, לאדם ולבהמה. אין ספק שהתכוון כי ה”רוח” היא כוח החיים המצוי בתאים המרכיבים את הגוף החי הן של האדם והן של הבהמה. לא קיבלנו רוח זו ישירות מאת אלהים. היא הועברה אלינו באמצעות הורינו כאשר אמנו הרתה ומאוחר יותר ילדה אותנו. יתר־על־כן, רוח זו אינה מרחפת בחלל, פשוטו כמשמעו, ושבה לאלהים במוות. ’הרוח שבה אל האלהים’ הוא ביטוי ציורי שמשמעו שכעת התקווה לחיים עתידיים של המת היא בידי אלהים. הוא זה אשר יחליט את מי לזכור, ולבסוף אף להקים לתחייה. שים־לב בעצמך כיצד המקרא מעיד על כך בבירור במזמור תהלים ק״ד:29, 30.
מטרת יהוה אלהים היא שמספר מוגבל של תלמידי ישוע הנאמנים, המסתכם ב־000,144 איש, יוקמו מן המתים לחיים שמימיים כבנים רוחניים של אלהים (ההתגלות י״ד:1, 3). הללו מרכיבים ממשלה שמימית יחד עם המשיח לברכת האנושות עלי־אדמות.
הראשונים שלמדו על כך היו שליחיו הנאמנים של ישוע, אשר להם הוא אמר: ”בבית אבי מעונות רבים. לולא כן, כלום הייתי אומר לכם שאני הולך להכין לכם מקום? ואם אלך ואכין לכם מקום, אשוב ואקח אתכם אלי למען תהיו גם אתם באשר אני שם” (יוחנן י״ד:2, 3). שליחים אלה ומשיחיים קדומים אחרים מתו ונאלצו להמתין במוות במצב של חוסר־תודעה עד ביאתו של ישוע כדי לגמול להם בתחייה לחיים בשמים. זו הסיבה שנאמר על המשיחי הראשון אשר מת על קידוש השם, סטפנוס, ”ויישן” (מעשי־השליחים ז׳:60, ד”ץ; תסלוניקים א׳. ד׳:13).
תחייה לחיים עלי־אדמות
אולם, מה באשר להבטחת ישוע לפושע שמת לצדו? בדומה ליהודים רבים בני אותה תקופה, אדם זה האמין כי אלהים ישלח משיח, אשר יקים מלכות שתשיב על כנם את השלום והביטחון של האומה היהודית עלי־אדמות. (השווה מלכים א׳. ד׳:20 עד ה׳:5 עם לוקס י״ט:11; כ״ד:21 ומעשי־השליחים א׳:6.) בנוסף לכך, חוטא זה הביע את אמונתו, כי ישוע הוא האחד שבו בחר אלהים למלך. אך באותו רגע, מותו הקרב של ישוע כאדם בזוי גרם לדבר להיראות בלתי מתקבל על הדעת. משום כך, חיזק ישוע את בטחונו של הפושע כשפתח את הבטחתו במילים הבאות: ”אמן. אומר אני לך היום, תהיה אתה איתי בגן־עדן” (לוקס כ״ג:42, 43, ע״ח).
תרגומי המקרא המוסיפים פסיק לפני המלה ”היום” יוצרים בעיה לאנשים המעוניינים להבין את דברי ישוע. ישוע לא עלה לשום גן־עדן באותו יום. ליתר דיוק, הוא שכב חסר־הכרה במצב של מוות במשך שלושה ימים, עד אשר הקימוֹ אלהים מן המתים. גם לאחר תחיית ישוע ועלייתו השמיימה, היה עליו לחכות לימין אלהים עד שתגיע העת שבה ישלוט כמלך על האנושות (עברים י׳:12, 13). בקרוב, שלטון מלכותו של ישוע יביא רווחה לאנושות ויהפוך את כל כדור־הארץ לגן־עדן (לוקס כ״א:10, 11, 25–31). אזי, יגשים הוא את הבטחתו לאותו פושע, כשיקים אותו מן המתים לחיים עלי־אדמות. ישוע יהא עם האיש במובן שיסייע לו למלא את כל צרכיו, כולל הצורך להתאים את אורח־חייו לחוקי הצדק של אלהים.
תחייה של רבים
בדומה לפושע זה שגילה חרטה, תחייתה של מרבית האנושות תתרחש עלי־אדמות. הדבר תואם את מטרת אלהים בבריאת האדם. הוא הניח את האיש והאשה הראשונים בגן־עדן ואמר להם לכבוש את הארץ. לו היו נשארים צייתנים לאלהים, לעולם לא היו מזדקנים ומתים. במועד שקבע אלהים, כל הארץ יכולה היתה להיות מעובדת ולהיהפך לגן־עדן חובק־עולם על־ידי אדם וצאצאיו המושלמים (בראשית א׳:28; ב׳:8, 9).
אולם, מאחר שאדם וחוה חטאו בזדון, הם הביאו מוות הן על עצמם והן על צאצאיהם העתידיים (בראשית ב׳:16, 17; ג׳:17–19). לכן, המקרא מצהיר: ”לפיכך, כשם שעל־ידי אדם אחד [האדם הראשון] בא החטא לעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני אדם משום שכולם חטאו” (רומים ה׳:12).
אדם אחד בלבד נולד ללא החטא התורשתי. היה זה בנו המושלם של אלהים, ישוע המשיח, אשר חייו הועברו מן השמים לרחמה של בתולה יהודייה, מרים. ישוע נותר ללא חטא, ולא היה ראוי למיתה. לכן, היה למותו ערך מכפר בעבור ”חטאת העולם” (יוחנן א׳:29; מתי כ׳:28). משום כך יכול היה ישוע לומר: ”אני התחייה והחיים. המאמין בי יחיה גם אם ימות” (יוחנן י״א:25).
אם כן, אתה אכן יכול ליהנות מהתקווה של איחוד מחודש עם יקיריך שמתו, אולם לשם כך עליך לגלות אמונה בישוע כקורבן־הכופר ולציית לו כמלך הממונה מטעם אלהים. בקרוב תכלה מלכות אלהים את כל הרשע בעולם זה. כל בני־האדם המסרבים להיכנע לשלטונה יוכחדו. אולם, נתיניה של מלכות אלהים יינצלו ויהיו עסוקים בהפיכת כדור־הארץ לגן־עדן (תהלים ל״ז:10, 11; ההתגלות כ״א:3–5).
אזי תגיע העת המרגשת, שבה תחל תחיית־המתים. האם תהיה שם כדי לקבל את פני המתים? הכל תלוי במעשיך כיום. ברכות נפלאות צפויות לאלה הנכנעים עתה לשלטונה של מלכות יהוה באמצעות בנו, ישוע המשיח.
(מקור המאמרים: 1994/6/15)